בחלק הקודם למדנו כיצד הרגש המלווה את התורה והמצוות מעלה אותן למעלה. כעת נראה לאיזו דרגה בדיוק מתעלה המעשה, שהדבר תלוי בדרגת הרגש עצמו:
באהבה ויראה טבעיים - המעשה עולה לאלוקות של עולם היצירה.
באהבה ויראה שכליים - המעשה עולה לאלוקות של עולם הבריאה.
בבחינת מרכבה וביטול - המעשה עולה לאלוקות של עולם האצילות.
וזהו שאומר אדמו"ר הזקן מיד: "עד מקומה - ביו"ד ספירות דיצירה או דבריאה". במה תלוי הדבר, אם יעלה ליצירה או לבריאה? בדרגת הכוונה: "לפי מה שהיא הכוונה בדחילו ורחימו שכליים או טבעיים" אם היא בדחילו ורחימו שכליים - הרי זה שייך לעולם הבריאה, ואם בדחילו ורחימו טבעיים - לעולם היצירה.
"כו' כנ"ל" מהי התוספת "כולי"? באגרות קודש מובא מכתב של הרבי, שבו נשאל על משמעותו של "כולי" זה. הרבי דוחה את ההצעה שהעלה השואל, מן הטעמים המפורטים שם, ומבאר שה"כולי" בא לרמז על הדרגה העליונה יותר - עולם האצילות.
ומדוע כתב זאת ברמז ולא במפורש? משום שאדמו"ר הזקן כבר כתב בדף נ"ג עמוד א' (למטה), כשדיבר על דרגה זו של עולם האצילות: "אין לנו עסק בנסתרות" - זוהי מדריגתם של הצדיקים הגדולים שמבחינת מרכבה, ואין אנו שייכים לדרגות הללו, ולפיכך אין מדברים בהן. על כן, כשהוא מבקש לרמז על דרגה זו, הוא מסתפק בתיבת "כולי כנ"ל": יש גם דרגה שלישית כפי שהוזכרה לעיל, אך אין זה מן העניין להאריך בה, שהרי אין לנו עסק בדרגות גבוהות שכאלה. [ובפרט שספר זה הוא "ספר של בינונים"].
מה מתרחש בעליית הרגש, היהודי לקח את רגשו - בין טבעי ובין שכלי - והלבישו בתפילה ובתורה, ובכך גרם להתרוממות למעלה, "ושם מאיר ומתגלה אור אין סוף ברוך הוא, שהוא רצון העליון ברוך הוא, המלובש באותיות התורה שלומד ובכוונתן, או בתפלה ובכוונתה, או במצוה ובכוונתה".
ובכך נענית השאלה שנשאלה לעיל: הרי המצוות שהיהודי מקיים הן רצון העליון, והתורה שהוא לומד היא החכמה האלוקית - מה צורך יש בכוונתו? והתשובה: אכן המצווה היא רצון העליון, אך אם יקיימה בצורה יבשה וגשמית, יישאר הדבר מצומצם. הרצון העליון אמנם מתלבש בו, אך בצורה מצומצמת, ואין הוא מתגלה כאן בדרגתו העליונה. הרוצה שיהיה כאן גילוי של רצון העליון - עליו לרומם את המעשה, וזאת באמצעות הכוונה והרגש.
לפיכך ממשיך אדמו"ר הזקן שהרצון העליון מתגלה באותיות התורה שלומד ובכוונתן, או בתפילה ובכוונתה, או במצווה ובכוונתה - "בהארה גדולה לאין קץ". כלומר, גם קודם קיום המצווה נמצא כאן רצון העליון: התפילין הם רצון העליון, והתורה היא רצון העליון; אלא שבתפילין הגשמיים וכן בתורה, ללא רגש, נמצא הרצון העליון בצמצום גדול. וכשהיהודי מכניס בהם את רגשו, מאיר הדבר בהארה גדולה לאין קץ - "מה שלא יכול להאיר ולהתגלות כלל בעוד האותיות והמצוה בעולם הזה הגשמי".
וכל אחד לפי דרגתו - לפי דרגתו של האדם יתגלה כאן הרצון האלוקי. אך אם לא יכניס בזה שום רגש כלל, והמעשה יישאר יבש לגמרי וגשמי, אין הרצון האלוקי יכול להאיר ולהתגלות בדבר הגשמי; הוא נמצא שם, אך לא בגילוי - "לא מינה ולא מקצתה": שום גילוי והארה מרצון העליון אינו יכול לבוא לידי התגלות במצווה או בתורה, אם הן בלי הרגש הפנימי.
וממשיך אדמו"ר הזקן: "עד עת קץ הימים שיתעלה העולם מגשמיותו ונגלה כבוד ה' וגו' כנ"ל באריכות". כשיבוא משיח, בעזרת השם, יבוא קץ לכל החושך ולכל ההעלם וההסתר, ואז יתגלה "ימין ה' רוממה" - האור האלוקי יאיר בלי שום העלם והסתר, והעולם יתעלה מגשמיותו.
כיום הגשמיות מסתירה ומפריעה לגילוי האור הבלי גבול, שהרי הגשמי מוגבל, וההגבלה היא סתירה לאור הבלי גבול. לעתיד לבוא לא תפריע עוד הגבלתו של הגשמי, והאלוקות תתגלה גם בגשמיות עצמה. אך כיום אין הדבר נעשה אלא כאשר האדם מלווה את המעשה הגשמי ברגש פנימי, ואז יש כאן התרוממות ועידון.
ובעניין אופן קיום המצוות אז: ההסתכלות על הדברים, ההרגשה שבהם והגילוי שבהם יהיו באופן אחר לגמרי - גילוי אלוקות באופן המלא ביותר.
מכאן יש לעורר את ההשתוקקות לעניין זה - ההשתוקקות שיהודי צריך לעורר בקרבו שמשיח יבוא כבר, כדי לראות סוף סוף את הגילוי האלוקי. שהרי כיום צריך האדם לעמול, להתאמץ, להתבונן ולהתרומם, עד שיתעורר בו רגש כלשהו לשנייה אחת, ומיד לאחר מכן הוא נעלם ממנו; ואילו ב"עת קץ הימים" יהיה הגילוי מלא ומוחלט, ואז "יתעלה העולם מגשמיותו ונגלה כבוד ה'".
ועל כך למדנו כבר בתניא בפרק ל"ז, שכל מצב זה תלוי ב"מעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות". העולם עובר קרוב לאלפיים שנה של גלות, ובמשך כל אותו זמן הוא עובר עבודה תמידית של תורה ומצוות ומזדכך. ואף שאיננו רואים את הזיכוך - משום שהבורא עוד לא הוריד את המסך לגלות לנו את תוצאותיו - הזיכוך קיים ומושלם, הכול בסדר, ורק צריך "להדליק את האור", ואז יתגלה מה שמתרחש כאן בפועל. וכפי שביארנו באריכות בפרק ל"ז.
*
ההגהה מתייחסת לדברים שבפנים - שכאשר יהודי מקיים מצווה, לומד תורה או מתפלל בכוונה וברגש, הדבר מתעלה לדרגה גבוהה יותר, ואז מתגלה במצווה ובתורה הרצון האלוקי, רצון העליון. בהגהה מוסיף אדמו"ר הזקן נקודה נוספת: כאשר מתגלה הרצון האלוקי במצווה, מתרחש עוד עניין - היחוד של הספירות.
מושג זה מופיע בספרי קבלה, מבואר בספרי חסידות, ומודפס כמעט בכל הסידורים. זהו מושג רחב וארוך, ויש מקומות בחסידות שבהם הוא מבואר בהרחבה יתירה: לדוגמה בספרו של אדמו"ר הצמח צדק "דרך מצוותיך", בחלק הנקרא "שורש מצוות התפילה", שבפרק העשירי ובפרק האחד עשר מאריך בעניין זה לבאר מהו יחוד המידות. נסביר את הדברים בקצרה, כהקדמה לקריאת ההגהה.
מכירים אנו את הלשון שבהקדמה שלפני "ברוך שאמר": "לשםיחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה... ליחדא שם י"ק בו"ק". רבים נוהגים לומר ביטוי זה לפני כל תפילה או לפני קיום מצוות, הכול לפי מנהגי ישראל; ואף מי שאינו אומר זאת - הדבר אמיתי וקיים, ואין קיומו תלוי באמירה. מהו, אם כן, אותו ייחוד של המידות ושל הספירות, מה משמעותו, מתי הוא מתרחש ומה הרעיון שבו?
כידוע, יש עשר ספירות עליונות בכל עולם ועולם, ועד לנפש האדם, וכל ההשפעות היורדות לעולם הזה עוברות דרך סדר ההשתלשלות של עשר הספירות. באופן כללי מתחלקות הספירות לשתי קבוצות - שכל ורגש: חכמה, בינה ודעת, וכל שאר המידות. ובאופן מפורט יותר:
בשכל: חכמה, בינה ודעת מתחלקים לשניים - חכמה היא המשפיע, ובינה היא המקבל.
במידות: אף הן מתחלקות לשתי קבוצות - שש הספירות הנקראות בחסידות 'זעיר אנפין' (ז"א), וספירת המלכות הנקראת מקבל.
כל ההשפעה של הכוחות האלוקיים היורדים לעולם הזה עוברת באופן זה: מחכמה לבינה, ומזעיר אנפין - שש המידות - לספירת המלכות, וכך מעולם לעולם, עד שהיא מתקבלת בעולם הזה הגשמי.
כשיהודי מתפלל ומבקש מהקב"ה שישפיע שפע לעולם, בתפילת שמונה עשרה ואף קודם לכן, וכן כשיהודים מקיימים מצוות וכשיהודי לומד תורה - תוכן הבקשה והעניין שבהם הוא שיהיה יחוד בספירות העליונות.
ומה פועל היחוד? כשם שכאשר יש יחוד בין המשפיע והמקבל, המשפיע נותן למקבל, והמקבל - משקיבל - יכול להעביר את הדבר הלאה. כך בייחוד הספירות: אם יהיה ייחוד בין חכמה לבינה, הרי בספירת החכמה מאיר אור אלוקי נעלה מאוד, וכשיאיר בספירת הבינה יהיה בבינה גילוי רב יותר; ומשיהיה גילוי רב יותר בבינה, יהיה גילוי רב יותר בזעיר אנפין, בשש המידות; ואם יתאחדו שש המידות עם ספירת המלכות, יהיה גילוי רב יותר במלכות, ומשם יירד הדבר עוד יותר למטה.
נמשיל זאת ונפשט זאת בנפש האדם: אדם רוצה לדבר - ומה הוא מדבר? את מה שהוא חושב. ומה הוא חושב? דבר שיש לו קשר אליו, מידה ונטייה אליו. ומי קובע איזו מידה תהיה לו אל הדבר? השכל אומר לו מה מתאים לפי רמתו וגילו ולמה הוא נמשך; ומשיכתו אל הדבר קובעת מה יחשוב; ומשהוא חושב - הוא גם מדבר, ומן הדיבור בא המעשה.
הרי לנו סדר השתלשלות שלם: מן השכל למידות, מן המידות למחשבה, מן המחשבה לדיבור, ומן הדיבור למעשה. וכשם שבנפש האדם עובר כל התהליך דרך ייחוד של חכמה ובינה, מבינה למידות, ומהמידות לדיבור וכן הלאה - כך הוא הדבר גם בעולמות העליונים.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי עליית התורה והמצוות תלויה בדרגת הרגש שבו נעשו - רגש טבעי מעלה לעולם היצירה, רגש שכלי לעולם הבריאה, ובחינת מרכבה וביטול לעולם האצילות, הרמוזה בתיבת "חולי כנ"ל" משום ש"אין לנו עסק בנסתרות". ביארנו שרצון העליון שבמצווה ובתורה אינו מאיר "בהארה גדולה לאין קץ" אלא על ידי הכוונה והרגש, ואילו במעשה יבש וגשמי הוא נמצא בצמצום בלבד, ו"לא מינה ולא מקצתה" מתגלה - עד "עת קץ הימים שיתעלה העולם מגשמיותו ונגלה כבוד ה'", התלוי ב"מעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות". לבסוף הקדמנו את מושג ייחוד הספירות: סדר ההשתלשלות מחכמה לבינה ומזעיר אנפין למלכות, שעל ידו יורדת ההשפעה מעולם לעולם, כמשלו בנפש האדם.
בחלק הבא נלמד את ההגהה עצמה, ונראה כיצד מתרחש ייחוד הספירות על ידי מצווה, תורה ותפילה הנעשות בכוונה וברגש.