אנחנו בפרק מ'. בשיעור הקודם עצרנו בדף נ"ה עמוד א' (עמוד 109), בשורה הראשונה, במילים "אבל בתפילה בכוונה ותורה בכוונה לשמה" - ממש באמצע העניין. נחזור בקצרה על הדברים ונמשיך הלאה.
תמצית הנלמד עד כה:
אדמו"ר הזקן ביאר בפרק זה, בהמשך לפרק הקודם, שלימוד התורה, קיום המצוות ועבודת התפילה צריכים להיעשות מתוך כוונה, שהיא בבחינת נשמה - תפילה בלא כוונה היא כגוף בלא נשמה. והכוונה פירושה הרגש של אהבת ה' ויראת ה' המלווה את המעשה, שאין האדם עושה את הדברים בצורה יבשה אלא מתוך חיות פנימית. כשם שבין אדם לחברו, כשאדם עושה דבר עבור זולתו מתוך אהבה ואכפתיות - כך גם יהודי המקיים מצוות: אופנים רבים יש לקיום המצווה, אך האופן הראוי והרצוי הוא שייעשה מתוך חיות פנימית של אהבה ויראה, עם רגש ועם נשמה.
למדנו שקיימות בזה שלוש רמות:
תורה ומצוות בכוונה: כאשר נעשים הדברים מתוך רגש, הם עולים למעלה ומתאחדים באלוקות שבעולמות העליונים. ובפרטיות:
אהבה ויראה טבעיים - העלייה היא לעולם היצירה.
אהבה ויראה שכליים - העלייה היא לעולם הבריאה.
צדיקים גדולים ונעלים במיוחד, שהם בבחינת מרכבה - העלייה היא לעולם האצילות.
תורה ומצוות "סתם": ללא שום רגש של אהבה ויראה, אלא כמצוות אנשים מלומדה - אין הוא חושב על מה שהוא עושה, אלא רק יודע שהוא מקיים כעת מצווה, ואין בדבר שום רגש פנימי בשום רמה. תורה ומצוות אלו אינן מתרוממות לאלוקות שבעולמות, אלא נבראים מהן מלאכים: מקיום המצוות - מלאכים בעולם העשייה, ומלימוד התורה - מלאכים בעולם היצירה, ולא מעבר לכך.
תורה ומצוות עם רגש שלילי: כשהוא עושה זאת מתוך פנייה, למען הכבוד או למען פנייה אחרת - לא זו בלבד שאין לדבר עלייה, אלא אדרבה, הדבר נאחז ותפוס בקליפות, שהרי הוא בא עם מחשבות שליליות. כל עוד לא חזר בתשובה, אין לזה עלייה, ואדרבה הדבר מזין את הצד שכנגד ופועל פעולה הפוכה.
שאלת אדמו"ר הזקן:
מובן מדוע תורה ומצוות הנעשות מתוך פנייה אינן עולות, שהרי הרגש השלילי מחזיק אותן למטה. אך אדם המקיים מצוות ולומד תורה "סתם", בלי פנייה אך גם בלי רגש של אהבה ויראה - מה החיסרון שבדבר? הרי "אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד". מה הוא לומד כעת? לא תיאוריה ולא חכמה חיצונית, אלא תורת ה', שהיא חכמתו יתברך. הוא קיים מצווה שהיא רצון ה', הוא למד תורה שהיא תורת ה' - ובכך התחבר עם הקב"ה, וזה צריך לפעול את פעולתו. מדוע, אם כן, הכוונה הפנימית היא קריטית, ובלעדיה אין הדבר מתרומם?
נקודת התשובה:
אדמו"ר הזקן חזר על יסוד שכבר למדנו בפרקים קודמים: במה בא לידי ביטוי חסרונו של העולם הזה הגשמי לעומת העולמות העליונים? שני חסרונות יש בו:
צמצום: האור האלוקי המאיר בעולמות העליונים הוא אור רחב, בלא צמצום, ואילו האור המאיר בעולמות התחתונים הוא מצומצם. בעולם הזה הצמצום גדול עוד יותר - בדומם הוא המצומצם ביותר, בצומח מעט פחות - וככלל, החיות האלוקית היורדת להוות ולהחיות את העולם הגשמי היא חיות מצומצמת.
הסתר: לא זו בלבד שהחיות מצומצמת, אלא שאף אותה חיות מצומצמת אינה בגילוי, ואין רואים שזו אלוקות וקדושה. ישנם כיסויים, לבושים ומסכים רבים, עד לקליפת נוגה המכסה ומסתירה על כל הדברים. בעולמות העליונים, לעומת זאת, הכול בגילוי ואין הסתר.
כעת, יהודי הלומד תורה - פיו הגשמי מוציא את אותיות התורה. מבין שני החסרונות הללו, איזה מהם ירד ואיזה נותר במקומו?
חיסרון הצמצום לא ירד, אלא נשאר: כל דבר גשמי הוא חיות מצומצמת, ולכן הוא גשמי - הפה פה גשמי והקול קול גשמי, וגם כשהוא אומר דברי תורה נשאר הוא גשמי. אך החיסרון השני ירד: ההסתר שבעולם הזה, שאין רואים את האלוקות ואין מרגישים את הבורא - אינו קיים בתורה, שהרי התורה היא חכמתו של הקב"ה, וברור שזו אלוקות, ואין בה אלם והסתר.
ומעתה עולה השאלה: אנו מבקשים שתורתו של היהודי תתרומם ותתחבר לאלוקות שבעולמות העליונים, אך היא מצומצמת - כיצד תעלה למעלה? אין זה חיסרון בתורה עצמה, שהרי "אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד"; אלא שהתורה שהיהודי מדבר בפיו הגשמי ושומע באוזניו הגשמיות - מצומצמת היא מחמת הפה הגשמי. כיצד תתרומם ותתאחד באלוקות?
על כך אומר אדמו"ר הזקן: "אבל בתפלה בכוונה ותורה בכוונה לשמה - הרי הכוונה מתלבשת באותיות הדבור". אף שהאותיות גשמיות, הכוונה מתלבשת בהן.
ומהו "מתלבשת באותיות"? הדבר פשוט: אדם המדבר מתוך רגש - היכן נמצא הרגש? בלב, אך לא רק בלב. אדם האומר דברים בצורה קרה ויבשה, וחברו האומר את אותם הדברים עצמם מתוך חיות, רגש ואכפתיות - האותיות נשמעות אחרת לגמרי, והדברים פועלים אחרת על השומע, בבחינת דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. המילים הן אותן מילים, אלא שהרגש מתלבש באותיות. ומשהרגש מתלבש בהן, מאבדות האותיות הגשמיות מגשמיותן, ועיקר עניינן נעשה הרגש - אין השומע שומע אותיות בלבד, אלא שומע את הלב ואת הפנימיות.
וזה הטעם ש"הרי הכוונה מתלבשת באותיות הדבור הואיל והיא מקור ושרש להן, שמחמתה ובסיבתה הוא מדבר אותיות אלו" - הרגש הוא שורש הדיבור, שהרי מדוע הוא לומד ומדוע הוא מתפלל? מפני האהבה לקב"ה שבליבו. ו"לכן היא מעלה אותן": ההעלם וההסתר ירדו כבר מעצם היותם דברי תורה, והצמצום ירד על ידי הרגש שהכניס בדבר - שוב אין זה דיבור גשמי אלא דיבור שאיבד את גשמיותו, שהרגש רומם אותו להיות רוחני.
ולאן מרומם הרגש את האותיות? "עד מקומה" - למקומו של הרגש, וכפי שלמדנו בפרקים הקודמים, הדבר תלוי ברמת הרגש: אם זהו רגש של אהבה ויראה טבעיים, או של אהבה ויראה שכליים, או רגשו של צדיק שהוא בבחינת מרכבה.
לסיכום: בחלק זה חזרנו על שלוש הרמות שבקיום התורה והמצוות - בכוונה, "סתם", ומתוך פנייה - ועל שאלת אדמו"ר הזקן מדוע תורה ומצוות ללא כוונה אינן עולות למעלה. התשובה מושתתת על שני החסרונות שבעולם הזה, צמצום והסתר: בלימוד התורה יורד ההסתר, שהרי התורה היא חכמתו יתברך, אך הצמצום של הפה והקול הגשמיים נותר. הכוונה, שהיא מקורן ושורשן של האותיות, מתלבשת בהן, מפקיעה אותן מגשמיותן ומעלה אותן עד מקומה - לפי רמת הרגש שבה.
בחלק הבא נמשיך בלשון הפרק מכאן ואילך.