בחלק הקודם עמדנו על השאלה: מדוע כה חשוב מה שהיהודי מכוון בשעה שהוא לומד תורה או מתפלל? התורה תורה היא, ומה לי אם חשב בה דבר או לא חשב? כעת נראה את תשובתו של אדמו"ר הזקן, הנעוצה בהבחנה שבין ההסתר לבין הצמצום.
נקודת ההסבר: בדברי תורה היוצאים מפיו של אדם אין הסתר, שהרי אלו אותיות קדושות והן גילוי רצונו של הקב"ה. את ההסתר הסיר הקב"ה בעצמו בשעה שנתן את התורה, ואין זה מוטל על האדם. אך אף שאין בהם הסתר, עדיין הם נשארים מצומצמים - שכן אדם גשמי עשה אותם, ובגשמיות יש צמצום. הסרת הצמצום הופקדה בידי האדם: כאשר יכניס בלימודו רגש, חיות ואהבה, תוסר גם המניעה השנייה והדברים יוכלו לעלות למעלה; אך בלא רגש, הדבר נשאר מצומצם ונותר כאן למטה.
החיות הפנימית נותנת לדבר טעם אחר לגמרי. המביא כוס מים לחברו - הפעולה נעשתה, אך כשהיא נעשית בלא חיות כלל, אין זו אותה פעולה. וכן בצד החיובי: אמרו חז"ל על נותן צדקה לעני ש'המפייסו' מתברך בי"א ברכות. שניים נתנו לעני מטבע: האחד נתן בלבד, והשני נתן בחיוך, בהבעת השתתפות וצער, והכניס בנתינתו חיות - והוא הזוכה לאחת עשרה ברכות, ואין הדבר תלוי כלל בסכום שנתן. משום שהחיות שהאדם מכניס בדבר משנה את הדבר עצמו.
נתחיל לקרוא בלשון אדמו"ר הזקן: תחילה השאלה: "ואף דאורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד שהוא ורצונו אחד" - התורה והקב"ה דבר אחד הם; אם כן, כיצד ייתכן שיהיה רלוונטי כלל מה שהאדם מרגיש או אינו מרגיש?
והתשובה: אמנם "הרי קודשא בריך הוא איהו ממלא כל עלמין בשוה" - הקב"ה נמצא בכל העולמות וממלא אותם בשווה. אך האם משום כך נמצא הוא בכל העולמות באותו אופן? ודאי שלא: "ואף על פי כן אין העולמות שוים במעלתם, והשינוי הוא מהמקבלים" - מצד הבורא אין כל הבדל, והשינוי כולו בנבראים, באופן שבו הם מרגישים ומקבלים את מציאותו.
"בב' בחינות" בשני דברים נבדלים העולמות העליונים מן התחתונים:
"הא' שהעליונים מקבלים הארה יותר גדולה לאין קץ מהתחתונים" - אצל העליונים אין צמצום, או שצמצומם מועט, הכול לפי דרגתם; התחתונים מקבלים מעט, והעליונים מקבלים הרבה.
"והשנית שמקבלים בלי לבושים ומסכים רבים כל כך כבתחתונים" - ההארה מגיעה אליהם בגילוי, ללא מסכים המעמעמים אותה.
משל לדבר: אחד מאיר את חדרו במנורה של עשרים ואט, ואחד בפרוז'קטור של אלף ואט (וגם זה אינו המקסימום, ואפשר שיהיה חמשת אלפים) - הרי שזה קיבל הארה גדולה וזה הארה קטנה. וישנו הבדל נוסף: לאחר שנקבעה מידת האור, באיזה אופן הוא ניתן? האם האור ניתן ישירות, או שמוסיפים עליו וילונות ומסכים ומעמעמים אותו עד שכמעט לא ירגישו בו כלל. זהו ההבדל השני.
"ועולם הזה" שבו אנו נמצאים "הוא עולם השפל בב' בחינות" - ושפלותו בשני הדברים כאחד:
"כי ההארה שבו מצומצמת מאד עד קצה האחרון" - ההארה כאן מינימלית ממש, "ולכן הוא חומרי וגשמי". זה המינוס הראשון.
ולאחר שכבר קיבלנו הארה מינימלית, לפחות היינו מזהים את מקור ההארה, שלא נתבלבל ונחשוב שהעולם נמצא מעצמו - ואף זה אין. הטיפה שיש כאן נתונה "וגם זאת היא בלבושים ומסכים רבים", ומסתיר הקב"ה ומסתיר "עד שנתלבשה בקליפת נוגה".
"להחיות כל דברים הטהורים שבעולם הזה" קליפת נוגה מחיה את כל הדברים המותרים שבעולם הזה, ובהם אין רואים כלל את הקשר הישיר לבורא ולקדושה. אותו מאכל עצמו יכול לעמוד במסיבה של חילול שבת, ויכול לעלות על המזבח כקורבן; בבהמה המסתובבת ברפת אין רואים אלוקות בגלוי. אלו דברים שיכולים לרדת למטה, והכול תלוי באדם. ובכלל קליפת נוגה גם "ובכללם הוא נפש החיונית המדברת שבאדם" - כוח הדיבור שלו, שהמילים היוצאות מפיו סתם, באופן אוטומטי, אינן קדושות. (אדמו"ר הזקן אינו מזכיר כאן את שלוש הקליפות הטמאות, משום שהוא עוסק ביהודי שמקיים מצוות ולומד תורה; אך אם מוריד אדם את דיבורו למטה מכך, הרי זה כבר בשלוש קליפות הטמאות).
עתה נגיע לתשובה: "ולכן כשמדברת דברי תורה ותפלה בלא כוונה" - כשאדם לומד או מתפלל ואינו מכוון בזה דבר ואין בו שום רגש, הרי זה כמעשה או כדיבור בלי שום חיות. "אף שהם אותיות קדושות ואין קליפת נוגה שבנפש החיונית מסך מבדיל כלל להסתיר ולכסות על קדושתו יתברך המלובשת בהן" - המינוס של ההסתר אינו קיים כאן, שהרי המילים היוצאות מפיו הן מילים קדושות, מילים של תורה ושל תפילה, ואין קליפת נוגה מכסה עליהן.
"כמו שהיא מסתרת ומכסה על קדושתו יתברך שבנפש החיונית כשמדברת דברים בטלים" - על דיבורים בטלים יש כיסוי של קליפה, ואין בהם קדושה; וכן "ושבנפש החיונית שבשאר בעלי חיים הטהורים" - בנפש הבהמה הטהורה אין רואים קדושה, ויש עליה הסתר של קליפה. "דאף דלית אתר פנוי מיניה" - אין זה חס ושלום שהקב"ה אינו נמצא במקומות אלו, הוא נמצא בכל מקום - "מכל מקום איהו סתימו דכל סתימין", הוא נעלם מכל הנעלמים "ונקרא 'אל מסתתר', וגם ההארה והתפשטות החיות ממנו יתברך מסתתרת בלבושים ומסכים רבים ועצומים עד שנתלבשה ונסתתרה בלבוש נוגה".
"מה שאין כן באותיות הקדושות של דברי תורה ותפילה, דאדרבה קליפת נוגה מתהפכת לטוב ונכללת בקדושה זו כנ"ל" - ברגע שאדם מוציא מפיו מילים של תורה, אין כאן קליפת נוגה כלל אלא קדושה ממש, ואין בזה הסתר.
אך האם ניתן לומר שאין בהן צמצום? ודאי שלא. התורה שלומדים התנאים בגן עדן היא בגילוי, בלי שום צמצום ובלי שום הסתר, ואין הדבר דומה למילים שהוציא אדם זה מפיו הגשמי. "מכל מקום ההארה שבהן מקדושתו יתברך היא בבחינת צמצום עד קצה האחרון, מאחר שהקול והדבור הוא גשמי" - קדושה היא ואין בכך ספק, אך זהו הצמצום הגדול ביותר שיכול להיות, שהרי הקול חלק מן העולם הזה הגשמי, וכל דבר גשמי מצומצם. נמצא שהורדת ההסתר אינה מורידה מאליה את הצמצום, ולפיכך אין הדברים עולים למעלה מעצמם.
"אבל בתפלה בכוונה ותורה בכוונה לשמה" - כאשר מכניס האדם בלימודו ובתפילתו כוונה, כלומר רגש של אהבת השם ויראת השם, שוב אין זה גשמי. הכוונה נעשית החיות שבמילים, והמילים הגשמיות חדלות מלהיות גשמיות ונעשות רוחניות.
משל מהלכות שבת: הרבי מביא בהזדמנויות רבות דוגמה הלכתית נפלאה לדבר. המוציא בשבת חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים - עשה מלאכה וחייב עליה. אך יש בזה שיעורים, וכל חפץ וחפץ לפי גודלו ולפי התועלת שבו, כמובא במשניות במסכת שבת רשימת דברים ומאכלים ושיעוריהם. המוציא פחות מן השיעור, שאין בו שום תועלת, פטור. המוציא כלי - כוס וכדומה - חייב, שהכלי דבר שיש בו תועלת. אך המוציא רבע גרוגרת (שיעורה של תאנה) פטור, שהרי הוציא פחות מכשיעור.
ומה בדין אדם שרצה להוציא בשבת חצי גרוגרת, וכיוון שלא היה נוח לו להחזיקה בידו לקח אותה בצלחת? אומרת ההלכה שאדם זה פטור אף על הצלחת. אם היה מוציא צלחת ריקה - היה חייב, שהרי הוציא כלי; אך מאחר שכל כוונתו לחצי הגרוגרת, הצלחת מאבדת ממהותה, מחשיבותה ומקיומה, וכאילו לא הוציא אותה כלל.
אומר על כך הרבי: זו דוגמה נפלאה לנעשה בלימוד התורה. יהודי מוציא מפיו הגשמי קול של תורה, ומכניס בו אהבת השם, וכל כוונתו לאהבה. משנעשית האהבה והחיות עיקר העניין, הקול הגשמי מתבטל ואינו קיים, ושוב אינו מהווה גורם מפריע ומצמצם, אלא קיימת כאן הכוונה בלבד - ואין כאן צמצום.
לסיכום: בחלק זה למדנו את תשובתו של אדמו"ר הזקן. אף שהתורה והקב"ה חד הם והקב"ה ממלא כל עלמין בשווה, אין העולמות שווים במעלתם, והשינוי הוא מן המקבלים: העולמות העליונים מקבלים הארה גדולה לאין קץ וללא מסכים, ואילו עולם הזה שפל בשני הדברים - הארתו מצומצמת עד קצה האחרון, ואף היא נסתרת בלבושים ומסכים עד קליפת נוגה. לפיכך, בדברי תורה ותפילה אין הסתר, שהן אותיות קדושות וקליפת נוגה מתהפכת בהן לטוב; אך מאחר שהקול והדיבור גשמיים, ההארה שבהן בבחינת צמצום עד קצה האחרון. כשמוסיף האדם כוונה - אהבת השם ויראת השם - מתבטל הקול הגשמי אל הכוונה, כדין הצלחת הבטלה אל חצי הגרוגרת, והצמצום מוסר והדברים עולים לאלוקות. אך בהיעדר כוונה ורגש, הדברים נשארים בצמצומם ואינם עולים למעלה.
בחלק הבא נחזור לנקודה זו ונמשיך מן המקום שבו עצרנו, בעזרת השם.