בחלק הקודם עמדנו על דברי שלמה המלך "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש", ולמדנו שהעמל שאינו "תחת השמש" הוא עמל התורה. כעת נראה כי הזוהר מחדש בדברים הרבה יותר מזה.
עומק דברי הזוהר שהם שני אופנים בעמל התורה עצמה: הזוהר מבאר שאין כוונת שלמה המלך רק לשני אופני עמל - עמל התורה לעומת עמל בשאר דברים - אלא שאפילו בתורה עצמה ישנם שני אופנים: יש אדם העמל ומתייגע בלימוד התורה, ואף על פי כן התורה שהוא לומד היא "תחת השמש", ואין בה יתרון; ויש עמל בתורה שהוא למעלה מן השמש.
ובלשון הזוהר: "דאפילו עמלא דאורייתא, אי עביד בגין יקריה כו'" - אפילו עמל התורה, אם עושה אותו בשביל היוקר והרווח האישי שלו, הרי הוא "תחת השמש". זו כוונת שלמה המלך: "מה יתרון לאדם בכל עמלו" - כאשר עמלו בתורה נעשה "בגין יקרי", אין זה עמל לשם שמים אלא לשם עצמו, ולא כך צריך להיות. אך כאשר לומד תורה לשמה - לימודו עולה למעלה.
מקור נוסף: הגמרא אומרת שיצאה בת קול מן העולמות העליונים ואמרה: "וזהו שכתוב אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו". ויש לדייק בלשון "ותלמודו בידו": אם אדם למד תורה כל חייו, ונשמתו עולה למעלה בתום שנותיה, כיצד ייתכן שיבוא בלא תלמודו? ובמי שלא למד כלל אין שייך לדבר על "תלמודו", שהרי אין לו תלמוד. מוכח אפוא שמדובר באדם שלמד, ואף על פי כן יש מי שבא ותלמודו בידו, ולעומתו יש מי שבא ותלמודו אינו בידו.
וכפי שמבאר אדמו"ר הזקן - "פירוש שלא נשאר למטה בעולם הזה". אם למד תורה שלא לשמה, "בגין יקריה", ייתכן שהשקיע את כל חייו בלימוד התורה, ולאחר מאה ועשרים שואלים אותו: מדוע באת בלי תורתך? והיכן היא נמצאת? נשארה למטה. וכשיבקש לחזור בתשובה יאמרו לו: את זאת היה עליך לעשות כאן למטה.
מכאן חשיבותה העצומה של תשומת הלב שהלימוד יהיה לשם שמים ובקדושה. וכפי שלמדנו, יש בזה כמה רמות:
שלא לשמה ממש: המצב חמור, והלימוד נשאר למטה בעולם הקליפות.
שאינו לשמה ואינו שלא לשמה ממש: הלימוד עולה לחיצוניות העולמות. אף כאן נדרש תיקון, אך לפחות הוא עולה לחיצוניות העולמות.
לשמה: הלימוד עולה לאלוקות ממש, והדבר תלוי בדרגה - אם היה עם אהבה ויראה שכליות או עם אהבה ויראה טבעיות, וזו הייתה כל האריכות בפרק ל"ט.
[ראוי להבהיר כי אין לכל זה שום קשר למצבו הגשמי של הלומד. אדם הנוסע באוטובוס ולומד לימודי קדושה בשעה שהוא יושב על הכיסא - מה זה משנה אם הוא יושב או עומד על רגליו, ואף אם הוא לומד בשכיבה? "בשכבך ובקומך" - בכל מקום ובכל מצב אדם צריך ללמוד תורה; לא רק שאין בכך בעיה, אלא שכך ראוי להיות, וכן מובא בגמרא לפי אחת הדעות בביאור "בשכבך ובקומך" - כדרך שאדם הולך או שוכב וכיוצא בזה. כל המשקל הוא בעניין לשמה ושלא לשמה.]
*
כאן מגיע אדמו"ר הזקן לשאלה שעשויה להטריד את הלומד כבר מאמצע פרק ל"ט, ואף לפני כן - מאמצע פרק ל"ח, משעה שכתב שתפילה או מצווה בלא כוונה הן "כגוף בלא נשמה", ומשם נפתח כל הנושא: מהי אותה נשמה, ואיזו נשמה יש כאן - דומם, צומח, חי או מדבר, בכל האריכות שלמדנו.
ולכאורה יש לשאול: ריבונו של עולם, מה זה משנה באיזה אופן עשה זאת? העיקר שהוא לומד תורה ומקיים מצוות. איזו תורה הוא לומד? גמרא, חומש - חכמה אלוקית, חכמתו של הקב"ה. מה אכפת לי מה חשב ומה לא חשב? אמר פסוקים מן התורה, אמר דברי גמרא - זו אלוקות, זו קדושה, וקיים מצוות. וכי יכול אדם לקלקל במחשבתו את המצווה?
ובפרט ש"ואף דאורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד" - התורה והקב"ה דבר אחד הם, ואין בכוחו של אף אחד לנתק את התורה מן הקב"ה; כך היה, כך יהיה וכך תמיד. וכן רצונו והקב"ה אחד הם: אם הקב"ה רוצה שילמדו תורה - הרי זה הקב"ה עצמו, וכן במצוות שהוא רוצה שנקיים. אם כן, כיצד ייתכן שהדבר יהיה תלוי ברגש, במחשבה ובדמיונות של האדם? ומה מקום יש לכל החלוקות הללו - שזה נשאר בקליפות, זה עולה לחיצוניות העולמות וזה לפנימיות העולמות?
בניסוח אחר: מדוע נדרשת הכוונה כלל, ומדוע היא יכולה לקלקל? מדוע נדרשת אותה "נשמה" לעשייה, ולמה צריך שהאדם יתערב בכל העניין, בשעה שיש כאן עשייה או לימוד של חכמה אלוקית? מדוע לא תישאר החכמה האלוקית נקייה ואותנטית, בלי שהאדם ישנה אותה כלל?
יסוד התשובה - הסתר וצמצום:
התשובה מושתתת על רעיון שלמדנו כבר באריכות בפרקים הקודמים, ונחזור עליו בקצרה, שכן עליו מושתת הביאור - ביאור פשוט ומובן מאוד.
דיברנו על החיות האלוקית שבה מחיה הקב"ה את כל העולמות, ועל שני ההבדלים שבין העולמות העליונים לעולם הזה התחתון:
צמצום: בעולם הזה החיות מצומצמת, ואילו בעולמות העליונים אינה מצומצמת. ואף בעולם הזה עצמו יש דרגות: בדומם הצמצום הגדול ביותר, בצומח פחות ממנו, בחי פחות, ובמדבר פחות; וכן בעולמות עליונים יותר - עוד פחות צמצום.
הסתר: האם החיות האלוקית גלויה או מוסתרת. בעולם הזה - וזה הצד השווה בכל הדרגות, מן העליונה שבהן ועד התחתונה - הכול מוסתר: אדם מסתכל על הדומם, על הצומח, על החי ועל המדבר, ורואה שהוא חי ופעיל, אך אלוקות אינו רואה. ואילו בעולמות העליונים החיות בגילוי ואין שם הסתר.
נמצא שבעולמות העליונים שתי מעלות: החיות בהתפשטות ולא בצמצום, והיא בגילוי ולא בהסתר; ובעולם הזה שני החסרונות כאחד - גם הסתר וגם צמצום.
העולם הזה כולו העלם והסתר מוחלט. אין שום מציאות בעולם שהאדם יכול להצביע עליה ולומר: "הנה, כאן אני רואה אלוקות". אין זה משנה אם רואה נמלה, כוס, אבן או בן אדם - בעיניים הגשמיות הוא רואה דברים הפועלים בצורות שונות של צמצום וגילוי, אך את כולם הוא מעמיד באותו חלון ראווה ואומר: בכולם אינני רואה אלוקות. ומדוע? מפני ש"אכן אתה אל מסתתר" - הקב"ה הסתיר את עצמו, וכל העולם הזה כולו הסתר וצמצום.
וכשאומרים שכל מה שקיים בעולם הזה הוא בהסתר, הכוונה לכל: כל הנבראים, כל הפעולות, כל המחשבות, כל הדיבורים וכל העשיות - כל המתרחש בעולם הזה נמצא תחת מסך עבה של העלם והסתר. אדם מוציא קול מפיו - אין שומעים אלוקות בדיבורו.
אך כאשר יהודי אומר דברי תורה - "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" - הרי זו אלוקות, ובדיבור זה אין הסתר. וכן כשיהודי מניח תפילין: רואים בפועל קיום רצון השם והתחברות של האדם לקב"ה - היכן ההסתר? בתורה ובמצוות אין הסתר.
אלא שהצמצום נותר במקומו. מהו אותו קול? קול גשמי של נברא. וכשם שאמרנו שאף החי והמדבר הם בצמצום (המדבר גדול מן החי, ואף על פי כן גם הוא בצמצום), כך קול של נברא הוא דבר מצומצם - צמצום של כוח אלוקי.
נמצא שברגע שדיברנו דברי תורה הורדנו רק בעיה אחת: אין כאן הסתר אלא גילוי. אך את הבעיה השנייה - הצמצום - לא הורדנו. הדבר מצומצם, ואילולא היה מצומצם, האם היינו יכולים לשמוע אותו באוזניים גשמיות? האם היינו יכולים לקיים את המצווה ביד גשמית? מוכח אפוא שהדבר מצומצם.
לסיכום: בחלק זה למדנו מדברי הזוהר שאף בעמל התורה עצמה ישנם שני אופנים: הלומד "בגין יקרי" - עמלו "תחת השמש", והלומד לשמה - לימודו עולה למעלה. עמדנו על מאמר הגמרא "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו", המלמד שתורה שנלמדה שלא לשמה נשארת למטה בעולם הזה, ועל הרמות שבזה: שלא לשמה ממש הנשאר בעולם הקליפות, מה שאינו לשמה ממש העולה לחיצוניות העולמות, ותורה לשמה העולה לאלוקות ממש לפי דרגתה. לאחר מכן הצגנו את השאלה היסודית: אם "אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד", מדוע תלוי הדבר בכוונתו, ברגשו ובמחשבתו של האדם? ופתחנו ביסוד התשובה - ההבחנה שבין הסתר לצמצום: בתורה ובמצוות אין הסתר, אך הצמצום נותר במקומו.
בחלק הבא נמשיך בביאור העניין: כיצד עולים התורה והמצוות למעלה מן הצמצום, ומדוע נדרשת לכך כוונתו של האדם.