בחלק הקודם עמדנו על ההבדל שבין לימוד לשמה ללימוד שאין בו רגש. לימוד לשמה צריך להיעשות מתוך אהבה ויראה; אך כאשר הלימוד נעשה מתוך פנייה - שהאדם מבקש ללמוד כדי להרוויח, כדי לקבל תואר או להשיג מכך דבר מה - אין הקליפות מניחות לו לעלות, והוא נשאר בתוך הקליפות. כעת נעמוד על תוספת קצרה שמכניס אדמו"ר הזקן בהמשך דבריו.
לאחר שהביא אדמו"ר הזקן את דברי רבי חיים ויטאל, שמן התורה נבראים מלאכים בעולם היצירה ומן המצוות נבראים מלאכים בעולם העשייה, ולכאורה תם העניין - מוסיף הוא משפט קצר בן שש מילים, הנראה כמאמר מוסגר: "וכל המלאכים הם בעלי חומר וצורה". תחילה נבין את פירוש המילים, ולאחר מכן נבין מה בא ללמדנו בהן.
למלאך יש גוף ונפש, וכפי שכותב הרמב"ן שאף למלאכים יש גוף ונפש, והם הנקראים 'חומר' ו'צורה'. ומה ההבדל בין הנבראים הגשמיים, שאף להם חומר וצורה, לבין המלאך שיש לו גוף ונפש?
גופו של האדם הגשמי: נבנה מארבעת היסודות - אש, רוח, מים ועפר. מאחר שיסודות המים והעפר הם יסודות כבדים ומגושמים, גופם של הנבראים בעולם הזה הוא גוף גשמי ומגושם, נתפס ותופס מקום.
גופם של המלאכים: אינו קיים אלא משני היסודות הזכים יותר, רוח ואש - יסודות קלים ורוחניים, שאינם תופסים מקום כל כך (האש פחות, והרוח יותר). ועל כך נאמר: "עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט".
אביו של הרבי, המקובל רבי לוי יצחק, מבאר: אילו היו לפנינו דברי רבי חיים ויטאל בלבד - שמתורה שלא בכוונה נבראים מלאכים בעולם היצירה וממצוות שלא בכוונה נבראים מלאכים בעולם העשייה - היינו עלולים להבין ש'שלא בכוונה' פירושו שאין האדם חושב כלל על מה שהוא עושה, בבחינת 'מתעסק בעלמא' המוכר מהלכות שבת, שאדם עשה מלאכה מבלי שהתכוון כלל לעניין. לפי הבנה זו, אף אדם שלמד תורה או קיים מצווה ללא שום כוונה, ואפילו אינו יודע מה הוא עושה - גם ממנו נבראים מלאכים.
[אין הכוונה כאן ל'שלא לשמה', שהרי 'שלא לשמה' אינו היעדר כוונה אלא כוונה הפוכה].
על כן מוסיף אדמו"ר הזקן מיד "וכל המלאכים הם בעלי חומר וצורה": מאחר שלמלאך יש גוף ונפש, מוכרח שגם בעשייתו של היהודי היוצרת את המלאך יהיו גוף ונפש. לימוד או מעשה שיש בו 'גוף' בלבד, מתוך התעסקות גרידא, אין בכוחו להוליד מלאך שלם, אלא מלאך בעל מום.
למה הכוונה ב'נפש' שבעשייה? (שהרי אין הכוונה לאהבה ויראה, שאם יש בלימודו אהבה ויראה - הרי זה לימוד לשמה, והוא מתחבר באלוקות כפי שלמדנו) הכוונה היא לעצם המודעות שהוא עושה עתה מצווה: הוא יודע שכתוב בתורה לעשות מצווה זו והוא עושה אותה, יודע שיש מצווה ללמוד תורה והוא לומד. אין בליבו רגש של אהבת השם ואין ליבו מתרגש, אך הוא יודע מה הוא עושה כעת. אין זה 'מעשה קוף' יבש, אלא מעשה אדם היודע את מעשהו. זהו הנפש של קיום המצווה היוצר את הנפש של המלאך:
מודעות זו היא עניין רוחני, חיות שבעשייה, ואף העשייה עצמה אינה פשוטה כלל - שהרי היא רצון השם. מן העשייה הפשוטה הזו, בצירוף מעט המחשבה על המתרחש, נבראים מלאכים בעלי חומר וצורה: העשייה היא ה'חומר', והמחשבה המועטת שליוותה אותה היא ה'צורה'. ועם כל זאת עדיין נחשב הדבר שלא לשמה, משום שאין בו אהבה ויראה. אילו הייתה בו אהבת השם ויראתו ממש, לא היה נברא מזה מלאך בלבד, אלא הדבר היה מתחבר באלוקות שבעולמות; ומאחר שנעשה ללא רגש, המודעות הכללית למתרחש היא היוצרת את המלאכים. זוהי כל תוספתן של שש המילים "וכל המלאכים הם בעלי חומר וצורה", שבאו להבהיר את כוונתו של רבי חיים ויטאל.
*
עד כאן דובר בלימוד שאין בו רגש, ועל זה לא דיבר רבי חיים ויטאל. "אבל תורה שלא לשמה ממש" - שיש בלימודו רגש, אלא שהוא רגש אסור מן הקליפה, שלומד "כגון כדי להיות תלמיד חכם", שהכול יכבדוהו ויהיו לו כל הפאר וההדר, מעמד וקניינים, ומשראה שפלוני למד, נבחן, קיבל תואר וזכה לכך - הריהו אומר כדאי, ופונה לכך. כל הדחף שלו הוא להיות תלמיד חכם לכבוד עצמו. ואף שרצון להיות תלמיד חכם הוא לכאורה תאווה חיובית, מכל מקום הריהי לכבוד עצמו. כבר דיברנו בשיעור הקודם על 'מתוך שלא לשמה בא לשמה', ולא נחזור על כך.
ומה צריכה להיות מחשבתו של יהודי? למה הוא לומד? כי כך רוצה הקדוש ברוך הוא, והוא רוצה להתחבר אליו. ואין זה משנה אם ייצא לו מכך דבר או לא ייצא, אם יכבדוהו או לא יכבדוהו - אין זה העניין כלל.
אך אם הוא לומד רק בשביל זה, "וכהאי גוונא" ומחשבות דומות ונמוכות - כל עניין שהאגו שלו נמצא בו ודוחף אותו - "אינה עולה כלל למעלה", ולא "אפילו להיכלות ומדור המלאכים דקדושה". לא נברא מזה מלאך כלל, לא בעולם העשייה וודאי שלא בעולם היצירה, ואפילו יהיה בקיא בכל הש"ס - "אלא נשארת למטה בעולם הזה הגשמי שהוא מדור הקליפות".
[ואין הדבר הולך לאיבוד, שהרי ידוע שסופו של יהודי לשוב בתשובה, ו'המאור שבתורה מחזירו למוטב', ובסופו של דבר יתוקן הדבר. אך כל זמן שלא עשה את הנדרש לתיקון, נשאר הדבר במדור הקליפות].
ההגהה: כוחן של המילים:
בצד הדברים מופיעה הגהה, ואין היא מתייחסת למילים האחרונות שקראנו אלא לכללות הקטע: שכאשר יהודי לומד תורה הדבר פועל, ואף כשאין בו אהבה ויראה נברא מזה מלאך, ואין זה דבר של מה בכך. יתירה מזו, כל מילה שאדם מוציא מפיו פועלת, ואפילו מילים שהן היפך התורה פועלות - אלא שהן פועלות דברים שליליים. על כך מביא אדמו"ר הזקן כמה מקורות מן הזוהר:
"כמו שכתוב בזהר חלק ג', דף ל"א עמוד ב' ודף קכ"א עמוד ב' עיין שם ההיא מילה סלקא ובקעא רקיעין": המילה שאדם מוציא מפיו עולה למעלה ובוקעת את כל הרקיעים, "ואתער מה דאתער אי טב טב כו'" - ומעוררת את מה שהיא מעוררת. אם המילים טובות - פועלות דברים טובים, ואם להיפך - פועלות היפוכם, "עיין שם".
"ודף ק"ה עמוד א' - מלה דאורייתא אתעביד מיניה קלא וסליק כו'": מן המילים שאדם מוציא מפיו בדברי תורה נעשה קול, והקול עולה למעלה. אף מכאן רואים שללימוד התורה של יהודי יש ודאי פעולה.
"ודף קס"ח עמוד ב' - קלין דאורייתא וצלותא סלקין בקעין רקיעין כו'": קולות של תורה ושל תפילה עולים ובוקעים את כל הרקיעים (ובנוסח שלפנינו יש להשלים מילה).
מכל המקורות הללו עולה שהמילים שיהודי אומר בתורה ובתפילה פועלות, ונברא מהן מלאך; ואם יהיה בהן גם הרגש הנכון - על אחת כמה וכמה.
*
"וכמ"ש בזהר על פסוק מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש" לסיום העניין מביא אדמו"ר הזקן עוד שני מקורות מעניינים, וביניהם דברי הזוהר על הפסוק שבתחילת קהלת (פרק א' פסוק ג'): "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש". בפשטות: לאדם בעולם עמל רב, התעסקויות ועבודה, וההתעסקויות נחלקות לשני סוגים - יש עמל של תורה ועבודת השם, שאף הוא עמל אך עמל של קדושה, ויש כל העמל הגשמי והפיזי שאינו קשור לכך. אומר שלמה המלך: כל העמל שאדם עמל "תחת השמש" - איזה יתרון יש בו? 'תחת השמש' הוא משל לדבר שאינו עולה מעל השמש, ואילו לימוד התורה והעמל של קדושה הם מעל השמש.
כפי שהזכרנו בשיעור הקודם את שני הפסוקים שהובאו באותו ויכוח: "כי גדול מעל שמים חסדך" לעומת "עד שמים חסדך" - יש עניינים של קדושה שעולים למעלה, ויש עמל שהוא תחת השמש. כך לומדים את הפסוק בפשטות.
לסיכום: בחלק זה למדנו את תוספתו הקצרה של אדמו"ר הזקן "וכל המלאכים הם בעלי חומר וצורה" - שלמלאך יש גוף ונפש, כשגופו מורכב מן היסודות הזכים רוח ואש בלבד. [ביאור רבי לוי יצחק שתוספת זו באה להבהיר את כוונת רבי חיים ויטאל: 'שלא בכוונה' אינו מתעסק בעלמא, אלא לימוד ומעשה שיש בהם מודעות - העשייה היא ה'חומר' והמחשבה היא ה'צורה'. לימוד כזה הינו עדיין שלא לשמה, שכן אין בו אהבה ויראה, ואילו היו בו - היה מתחבר באלוקות שבעולמות]. לעומת זאת, תורה שלא לשמה ממש, מתוך רגש של קליפה וכבוד עצמו, אינה עולה כלל אף להיכלות ומדור המלאכים דקדושה, אלא נשארת בעולם הזה שהוא מדור הקליפות. כן ראינו מהגהת אדמו"ר הזקן, ממקורות הזוהר, את כוחן של מילות התורה והתפילה העולות ובוקעות רקיעים, ופתחנו בביאור הפסוק "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש".
בחלק הבא נעמיק בביאור הזוהר על הפסוק "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש", ובמשמעותו לעניין לימוד התורה שלא לשמה.