הגענו בתניא לפרק מ'. פרק זה הוא המשך ישיר לחלקו האחרון של פרק ל"ט, כפי שניכר גם מסגנון לשון הפתיחה: "אך כל זמן שלא חזר ולמד דבר זה לשמה...". לפיכך נקדים חזרה קצרה על סיומו של פרק ל"ט.
בסיום פרק ל"ט למדנו על תורתו, תפילתו ומצוותיו של יהודי, ועל הצורך לדאוג שתהיה להן עלייה למעלה - התחברות לדרגות עליונות באלוקות ובעולמות העליונים. וכיצד נעשה חיבור זה? על ידי כוונת לשמה. יש את עצם הקיום ועצם הלימוד, ויש את לימוד התורה לשמה וקיום המצווה לשמה: כאשר אדם לומד או מקיים לשמה, נעשות התורה והמצוות בעלות חיות ונשמה, ומכוח זה הן מתרוממות. וכפי שנתבאר באריכות, מקום העלייה תלוי בסוג הרגש: דחילו ורחימו טבעיים - אהבה ויראה טבעיות - מעלים את הלימוד לעולם היצירה, ודחילו ורחימו שכליים מעלים אותו לעולם הבריאה.
ובזה ישנם שני מצבים:
לימוד סתמי: אין זה לשמה ואף לא שלא לשמה, אלא יהודי שלומד סתם. אין בו חשק, אין בו אהבה ויראה, אך גם אין בו פנייה שהיא היפך הקדושה.
לימוד שלא לשמה: חמור מזה - כאשר האדם לומד תורה עם "פנייה", כגון כדי להיות תלמיד חכם לכבוד עצמו, וכיוצא בזה מטרות של כבוד, כסף ואינטרסים חיצוניים.
בין שני המצבים הללו שני הבדלים:
בעצם העלייה: לימוד שנעשה מתוך פנייה אינו עולה כלל לשום מקום למעלה, אלא נשאר למטה ונתפס בקליפות. והטעם לכך כי הכוונה, המחשבה והדחף שעושה זאת לכבוד עצמו מקורם ממקום שאינו טהור, מהקליפה, וממילא לתורה שלמד יש אחיזה בעולמות התחתונים ובקליפות. לעומת זאת בלימוד סתמי אין מה שיוריד אותו לקליפה.
בדרך התיקון: מי שלמד עם פנייה ותפס שעשה שלא כראוי, הדרך היחידה לעקור את הלימוד מאחיזת הקליפה היא תשובה. ואילו מי שלמד באופן סתמי, תיקונו רק בכך שיחזור וילמד את אותו לימוד עצמו פעם נוספת מתוך אהבת ה' ויראתו, וחזרה זו מעלה גם את הלימוד הראשון, אך אין צורך בתשובה במיוחד - על דרך מה שהוזכר בעניין תפילה שנאמרה בלא כוונה.
[מהי אותה תשובה? לכל לראש 'עזיבת החטא' - עליו להפסיק את צורת הלימוד הזו; ולאחר מכן החרטה על מה שעשה בעבר. החרטה מעומק הלב עוקרת את ההנאה שהייתה בדבר ואת האנרגיה שהופנתה לכיוון שאינו טוב, ובכך היא מנתקת את הלימוד מהקליפה. שהרי תורה למד, ואף שהלימוד לא היה באופן ראוי - תורה היא; הבעיה הייתה במחשבה ובכוונה שנלוו אליה - ומשנעקר הרגש הפסול, שוב אין מה שיעכב את עליית הלימוד.
ובעניין לימוד מתוך הרגל, "מצוות אנשים מלומדה": אין ילד שאינו חש דבר. ילד המשחק חש כיף והנאה, וגם ילד שמלמדים אותו לעשות "כי כך צריך" עושה זאת מתוך רגש מסוים, לפי הבנתו. משמתבגר, הבנתו משתנה והוא מתחיל להבין דברים אחרים. הבעיה מתחילה כאשר הדבר הופך להיות מעשה שגרה נטול תוכן.
ראוי לציין בהקשר של 'פנייה' בלימוד: אברך היושב ולומד בכולל ומקבל תמיכה, אין זה בגדר לומד תורה בשביל הכסף. הוא לומד תורה, והתמיכה שהוא מקבל אינה אלא כדי לפרנס את בני ביתו - ובפועל בכל עבודה פשוטה היה משתכר פי כמה. אין לקרוא לזה לימוד בשביל הכסף].
לשון אדמו"ר הזקן: "אך כל זמן שלא חזר ולמד דבר זה לשמה" - כל זמן שלא חזר פעם נוספת על אותו לימוד בכוונת לשמה, דהיינו מתוך אהבת ה' ויראתו, אלא נשאר אותו לימוד כפי שנלמד באופן סתמי, ואף אם מכאן ולהבא הוא נוהג כראוי, את אותה סוגיה שלמד בשעתו לא חזר ולמד שוב - הרי "אין לימודו עולה אפילו בי' ספירות המאירות בעולם היצירה והעשיה".
לעולם הבריאה ודאי שאינו עולה, שהרי כפי שלמדנו בפרק ל"ט נדרשים לכך אהבה ויראה שכליים, שהן דרגה גבוהה. אף לעשר הספירות המאירות בעולם היצירה, שדי להן באהבה ויראה טבעיות, אינו עולה. ואף לא לעשר הספירות המאירות בעולם העשייה, שהוא לכאורה נמוך בהרבה - גם לשם אין הלימוד עולה. והטעם: "כי הספירות הן בחינת אלקות, ובהן מתלבש ומתייחד אור אין סוף ברוך הוא ממש". עשר הספירות שבכל עולם הן האלוקות שבאותו עולם - אלוקות בגילוי, ויש בזאת דרגות: אלוקות שבעולם העשייה, שביצירה ושבבריאה - אך הכל דרגות באלוקות. ולפיכך תורה שנלמדה בלא שום רגש אין לה כל התחברות לאלוקות: "ובלא דחילו ורחימו לא יכלא לסלקא ולמיקם קדם ה' כמו שכתוב בתיקונים".
[כאן עומדת באוויר שאלה שראוי לציינה בסוגריים: מה הפירוש שהתורה אינה עולה, והלא תורת ה' היא? יהודי למד תורה, ותורה זו קדושה היא בעצמה, הן אם הייתה בה כוונה או שלא הייתה. אדמו"ר הזקן יתייחס לשאלה זו בהמשך].
ואם כן, מה כן נעשה מאותו לימוד? שהרי סוף סוף למד תורה. בלימוד שנעשה מתוך פנייה מובן שאינו עולה כלל, שכן יש בו תפיסה ואחיזה של רגש שלילי המעכב כל התרוממות; אך כאן לא היה רגש שלילי, אלא לימוד תורת ה' שחסרה בו אהבת ה' בשעת הלימוד. על כך אומר אדמו"ר הזקן: "רק לימודו עולה להיכלות ומדורין שהן חיצוניות העולמות שבהם עומדים המלאכים".
ידוע מהאר"י הקדוש, כמובא בכתבי רבי חיים ויטאל, שכל יהודי המקיים מצווה נברא באותו רגע מלאך, וכן מהוצאת דברי תורה מפיו נברא מלאך. "וכמו שכתב הרב חיים ויטאל ז"ל בשער הנבואה פרק ב שמהתורה שלא בכוונה נבראים מלאכים בעולם היצירה ומהמצות בלי כוונה נבראים מלאכים בעולם העשייה", כלומר, יש לתורה ולמצוות אלו התחברות לעולמות, אך לא אל האלוקות המאירה בעולם אלא אל חיצוניות העולם - ההיכלות והמדורים, מקום עמידתם של המלאכים. שהמלאכים אינם 'עשר הספירות' שבעולם (האלקות שבעולומות), אלא הם נבראים, אמנם נבראים זכים ורוחניים יותר, אך סוף כל סוף נבראים.
[הערה: יש מלאכים הקיימים לנצח, כמלאך מיכאל וגבריאל, ויש מלאכים הנכללים באלוקות ונעלמים. ומכל מקום, כל מילה של תורה שיהודי לומד - אף אם לא היה בה רגש של אהבה ויראה - נוצר ממנה מלאך בעולם היצירה. וכשיחזור וילמד את אותו דבר מתוך אהבת ה' ויראת ה', יהיה בזה גילוי אלוקות ממש].
*
מהו לשמה? הלימוד מעצם טבעו הוא רצון להבין, ובלימוד תורה משתמש האדם בשכלו - בזה אין ספק. השאלה היא מה מביא אותו ללמוד דווקא עכשיו ודווקא תורה, ולא ספר היסטוריה או ספר אנגלית. יהודי הלומד מפני שרצונו לקיים את המצווה, אך אין זה עדיין "לשמה".
משל לאדם היושב במשרד: הוא מילא לעצמו כוס מים, ומילא כוס גם לחברו, מפני שהוא אדם טוב. ויש היושב שם בנו, אשתו או חברו הטוב ביותר, ומרוב האהבה שהוא אוהב אותו הוא הולך להביא לו כוס מים - אותה כוס מים עצמה, אלא שיש בה אהבה. כך בתורה ובמצוות: אחד לומד מן הדרגה הנמוכה של שלא לשמה, או אפילו אינו יודע כלל למה הוא לומד - אביו הכניס אותו למסגרת זו והוא נמצא בה; ואחד אוהב את הקדוש ברוך הוא ויודע שכל מילה שהוא לומד היא אלוקות, ומרוב התרגשות על ההזדמנות להיות דבר אחד עם הבורא הוא מייקר כל עניין וכל מילה - ולכן הוא לומד. [ואין זה שהאהבה סותמת את השכל: אדרבה, מתוך שהוא מתרגש הוא יודע שרצון הבורא עתה הוא שילמד, ודווקא לימוד כזה נעשה מובן ומיושב יותר].
ואף על פי כן, כפי שהזכרנו בשיעור הקודם, אדמו"ר הזקן מלמד שהלומד בריבוי שכל צריך לעצור מפעם לפעם ולהיזכר מדוע הוא לומד, שכן בלא עצירה זו עלול הוא לשקוע בשכל ולאבד את האלוקות שבדבר. הדבר דומה לכתיבת ספר תורה, שצריכה להיות לשם קדושת ספר התורה, ולכן עוצר הסופר מפעם לפעם ואומר: "הריני כותב לשם קדושת ספר תורה". כך גם בלימוד התורה - אלא שכאן אין הכוונה לאמירת נוסח בלבד, אלא שהדבר יהיה אמיתי ופנימי.
לסיכום: בחלק זה חזרנו על יסודות סיום פרק ל"ט - שעליית התורה והמצוות נעשית על ידי כוונת לשמה, ודרגת העלייה תלויה בדחילו ורחימו טבעיים או שכליים. עמדנו על ההבדל בין לימוד שלא לשמה, הנאחז בקליפות ותיקונו בתשובה, ובין לימוד סתמי, שתיקונו בחזרה ולימוד שוב לשמה. למדנו את פתיחת פרק מ': שלימוד בלא כוונה אינו עולה כלל לעשר הספירות - לא בבריאה, לא ביצירה ואף לא בעשייה - שכן הספירות הן בחינת אלוקות ובהן מתייחד אור אין סוף, ובלעדי דחילו ורחימו אין הלימוד יכול לעלות ולעמוד לפני ה'. ומה כן נעשה ממנו? הוא עולה להיכלות ומדורים שבעולמות, לחיצוניות העולמות, ונבראים ממנו מלאכים - מן התורה בעולם היצירה ומן המצוות בעולם העשייה. לבסוף עמדנו על מהות "לשמה" כלימוד מתוך אהבה, ועל הצורך לעצור מפעם לפעם ולהיזכר בכוונה.
בחלק הבא נמשיך בפרק מ' ונראה כיצד מתייחס אדמו"ר הזקן לשאלה שהעלינו - כיצד ייתכן שתורת ה' עצמה לא תעלה - ואת ההסבר בדבר מקומה של התורה שנלמדה בלא כוונה.