בחלק הקודם עמדנו על לימוד התורה שנעשה מתוך פנייה, ועל לימוד שנעשה 'סתם', בדרך של "מצוות אנשים מלומדה". כעת נעמוד על ההבטחה "כי לא ידח ממנו נדח", ועל דרכי תיקונו של לימוד כזה.
אדמו"ר הזקן מביא את לשון הפסוק "כי לא ידח ממנו נדח" - שאף יהודי לא יישאר נדח, מושלך חלילה מהקב"ה, ובסופו של דבר יחזור, אף אם יעבור גלגול חדש. ולכאורה, מי שלמד תורה מתוך פנייה אינו 'נדח' כלל, הרי תלמיד חכם הוא - ומדוע אומר עליו אדמו"ר הזקן "כי לא ידח ממנו נדח"? אלא שהוא מדבר כאן באופן כללי, על כל המצבים:
לימוד שלא לשמה, לשם כבוד עצמו - אין זה בגדר 'נדח'. סוף סוף למד תורה, וזהו מצב שעליו אומרים "לעולם יעסוק אדם בתורה".
לימוד על מנת לקנטר - אדם הרוצה ללמוד ולדעת תורה כדי לקחת מתוך ידיעותיו כל מיני דברים ולהשתמש בהם נגד התורה: לבוא אל יהודים אחרים ולהרחיקם מן התורה בטענה "אף אני יודע מה כתוב". אדם כזה הוא בגדר 'נדח'.
ואף מי שהיה חלילה במצב של 'נדח' - "לא ידח ממנו נדח". סופו של כל יהודי לחזור ולגלות את האמת האלוקית ולהגיע לדרך הנכונה בלימוד התורה.
נחזור לאדם שעסקנו בו בחלק הקודם: לימודו לא היה מתוך פנייה, אלא לימוד סטטי, בדרך של "מצוות אנשים מלומדה". הוא לא חשב על הקב"ה, אך גם לא חשב על עצמו; הוא לומד מפני שכך הוא רגיל ואינו יודע אחרת. והנה תפס לפתע שלימוד התורה צריך להיות מתוך חיות ורגש, ושואל: מה יהיה על שלוש או חמש שנים שבהן למדתי באופן סטטי? כיצד אעלה את כל התורה הזו?
ודאי שאם יחזור בתשובה יתוקן הדבר, ואין ספק שראוי לו לחזור בתשובה, שהרי לא למד כראוי. אך אין הוא חייב להגיע דווקא לתשובה, ויש לו דרך נוספת, בלשון אדמו"ר הזקן: "אך כשעושה סתם לא לשמה ולא שלא לשמה אין הדבר תלוי בתשובה, אלא מיד שחוזר ולומד דבר זה לשמה".
כלומר: כאשר הלימוד לא נעשה בדרך של רגש שלילי, אלא "סתם" - לא לשמה ולא שלא לשמה - אין התיקון תלוי בתשובה. די בכך שיחזור וילמד את אותה מסכת ואותה משנה כראוי ולשמה, ומיד יידבקו בלימוד זה כל הפעמים שלמד קודם לכן, "הרי גם מה שלמד בסתם מתחבר ומצטרף ללימוד זה ופרחא עליה", והכל יתרומם ויעלה למעלה. אף מה שלמד "בסתם", בלי מחשבה, מצטרף ללימוד זה ועולה עמו.
טעם הדבר: תשובה נדרשת כאשר הדבר נדבק ברע ובקליפה, ועניינה לעקור את הקליפה. כאן, לעומת זאת, אין צורך לעקור קליפה, "מאחר שלא נתלבש בו עדיין שום קליפה דנוגה" - ודי בכך שילמד את אותו דבר פעם נוספת כראוי.
"ולכן לעולם יעסוק אדם כו'" - שילמד תמיד, שכן אם יגיע יום שבו ילמד אותו עניין מתוך מחשבה על הקב"ה, אפילו לרגע אחד, מיד יהפכו ויעלו כל הפעמים הקודמות, אף שאינו זוכר כלל מה היה בהן.
"וכן העניין בתפילה שלא בכוונה" אותו רעיון עצמו קיים גם בתפילה שנאמרה שלא בכוונה, "כמו שכתוב בזהר". בזוהר מובא דבר נפלא, שיש מושג של 'תפילה מלוקטת' מכל תפילות השנה כולה. אדם מתפלל תפילת שחרית מאות פעמים בשנה, וברוב הפעמים אין בהן כוונה - אך יום אחד חשב על הקב"ה באמירת "הודו", ומיד לאחר מכן התלבש עליו יצר הרע ושוב לא ידע היכן הוא עומד; ביום אחר נחלשה כוונתו ב"הודו" אך התכוון במילים שבהמשך; וביום שלישי התכוון במקום אחר. ואין הכרח שהדברים אירעו ביום אחר יום, ייתכן שהיו במרווח של שבועות או חודשים זה מזה.
הקב"ה סוקר פעם בשנה את השנה כולה, ומלקט מכל התפילות תפילה אחת שלמה - 'תפילה מלוקטת' מתפילות כל השנה; ותפילה זו מעלה עמה את כל תפילות השנה כולן.
נמצא שגם בתורה וגם בתפילה קיים מצב זה: אם התפילה נאמרה בהיסח הדעת ובלי מחשבה, ופעם אחת התכוון אפילו במילה אחת כראוי - הכל עולה; וכן בתורה, אם למד בלי מחשבה, ופעם אחת חזר ולמד את אותו עניין כראוי - הכל עולה ומתרומם למעלה.
ביאור הרבי ב"מתוך שלא לשמה בא לשמה":
להשלמת העניין נוסיף ביאור מעניין ועמוק שמבאר הרבי בדברי הגמרא "לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה".
ליהודי יש יצר טוב ויצר רע, נפש אלוקית ונפש בהמית. אדם היושב ולומד תורה מתוך פנייה לכבוד עצמו - מדוע הוא לומד באמת? לא הפנייה היא הגורמת לו ללמוד, אלא הנפש האלוקית שלו, הרוצה ללמוד ולהתחבר לקב"ה; זו הסיבה שהוא לומד. ומה עושה הנפש הבהמית?
בתחילה, כשהיא רואה שהנפש האלוקית התעוררה לפתע ללמוד דף גמרא, היא מנסה לעצור אותו ולבלבל את מחשבותיו: "אל תלמד, הסתכל לכאן, הסתכל לשם".
כשהיא רואה שאין זה מועיל והוא רוצה ללמוד דף גמרא, היא מכניסה בו פנייה: "כדאי לך ללמוד, הרי תזכה בכבוד".
אך האמת היא שהפנייה אינה אלא כיסוי חיצוני, ואינה האמת שבדבר. וזהו הדיוק בלשון הגמרא "שמתוך שלא לשמה" - קח את ה'שלא לשמה' וחפור בתוכו: כשאתה רואה אדם הלומד מתוך פנייה, הסתכל מה יש בפנים - ובפנים יש 'לשמה', נפש אלוקית הרוצה ללמוד מפני שהקב"ה אמר. הפנייה היא עטיפה חיצונית בלבד, וממילא יבוא יום שבו יהיה ה'לשמה' לא רק בפנים אלא גם בגלוי, ויצא אף החוצה.
בעומק יותר: נחלקו הפוסקים אם הכלל "לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה" נאמר גם בלימוד על מנת לקנטר, או שלא נאמר אלא בלימוד לשם כבוד עצמו וכדומה. אדם הלומד לכבוד עצמו, כדי להיות תלמיד חכם, אומרים לו בפשטות: למד, אין בכך רעה, ואף שזה לכבוד עצמך - "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה". אך אדם הבא ומצהיר מראש שרצונו ללמוד רק כדי לדעת לקנטר ולעשות את ההיפך - האם אף לו אומרים כן? בזה נחלקו הפוסקים.
הרבי מבאר גם את יסוד מחלוקת זו. עד כה ביארנו ש"מתוך שלא לשמה" פירושו שהתוך, הרצון האמיתי, הוא אלוקות, ואילו הפנייה באה מן היצר הרע ומן הנפש הבהמית. אך אפשר להעמיק שלב נוסף ולומר, שאף הפנייה עצמה באה מן היצר הטוב ומן הנפש האלוקית - שכן גם בפנייה עצמה יש עטיפה חיצונית ויש 'תוך'.
כיצד? אדם לומד מפני שהוא רוצה כבוד, רוצה שיכבדו אותו; ולאמיתו של דבר אין הכבוד מעניין אותו כלל. אלא מה? הנפש האלוקית אומרת לו: אם תלמד תורה יתנו לך כבוד, ואז יראו הכל שלימוד התורה מביא כבוד, ודבר זה יעורר חשק בכל האנשים ללמוד. וכן אם על ידי הלימוד תקבל כסף ותהיה עשיר, יאמרו הכל: כדאי ללמוד, הרי הלומדים נעשים עשירים. נמצא שגם את הפנייה רוצה הנפש האלוקית, אלא שהנפש הבהמית מביטה על הרווח הרגעי, בעוד הנפש האלוקית מביטה על הפאר הפנימי. זהו "מתוך שלא לשמה" - שאף בתוך הפנייה עצמה יש 'תוך'.
ומכאן מובנת מחלוקת הפוסקים באדם הלומד על מנת לקנטר, שכל כולו של לימודו אינו אלא לקנטר: האם אף בזה אפשר לומר שיש לנפש האלוקית עניין בדבר, או שכאן הדבר מוגזם ואין לומר בו "מתוך שלא לשמה בא לשמה".
לסיכום: בחלק זה למדנו שיהודי הלומד תורה ומקיים מצווה צריך לחפש בכך תמיד את הרגש האלוקי. לימוד סטטי, שאין בו רגש אלוקי, אינו עולה למעלה, ועל אחת כמה וכמה לימוד שנעשה מתוך רגש הפוך, שנמשך אל הקליפות. אך אין זה מקרה אבוד, ותמיד ניתן להעלות את הדברים למעלה: אם היה הלימוד מתוך פנייה - נדרשת תשובה; ואם נעשה "סתם" - ודאי שתשובה תועיל, אך אין חובה להגיע דווקא לתשובה, ועצם הדבר שילמד את אותו עניין פעם נוספת כראוי כבר ירומם אותו ויעשה את ההבדל. וכן עמדנו על ההבטחה "כי לא ידח ממנו נדח", על 'תפילה מלוקטת' שבזוהר, ועל ביאור הרבי שתוכו של ה'שלא לשמה' הוא 'לשמה'.
בחלק הבא נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן בהמשך הפרק.