בחלק הקודם למדנו שתורה ומצוות הנעשות כ'מצוות אנשים מלומדה' אינן עולות למעלה. יש לברר: מהי הכוונה שאינן עולות, ומדוע אינן עולות? לא משום שהייתה כאן פנייה זרה - פנייה לא הייתה כאן כלל - אלא משום שהלימוד היה יבש וסטטי; ומאחר שלא הייתה בו חיות כלל, אין בו במה שיתרומם.
אדמו"ר הזקן מבאר: "כי לשמה ממש אי אפשר בלא התעוררות דחילו ורחימו הטבעיים על כל פנים, להוציאן מהסתר הלב אל הגילוי במוח ותעלומות לבו על כל פנים". כדי שלימוד התורה יהיה באמת לשמה וכראוי, אי אפשר בלא עוררות של האהבה והיראה הטבעיים הקיימים בכל יהודי. אהבה ויראה אלו אכן קיימות, אך כל עוד לא עוררו אותן הן נותרות חבויות ובלתי פעילות.
ההתעוררות נעשית על ידי מחשבה והתבוננות: משעוצר האדם ומתבונן, כבר פועל בו הדבר. עליו להוציא את האהבה המסותרת מהסתר הלב אל הגילוי - שכן כל עוד היא פנימית ומסותרת אין די בכך. אמנם להגיע לרגש גלוי ולהתרגשות שבלב זו כבר דרגה, אך לכל הפחות להוריד את הדברים אל תודעת המוח ואל תעלומות הלב - זהו דבר שבידי כל אדם. וכאשר אף זה אינו קיים, אין הדבר עולה למעלה.
אדמו"ר הזקן ממשיך: "כמו שאין אדם עושה דבר בשביל חבירו למלאת רצונו אלא אם כן אוהבו או ירא ממנו". כאשר אדם נדרש לעשות למען זולתו, לא יתמיד בכך אם אינו אוהבו; מיד יעלו בו החשבונות: מדוע עליי לעשות זאת, ומה אני חייב לו. אך כשהוא אוהב את חברו ומתבונן בדברים המגלים את אהבתו, הוא מוכן לעשות שוב ושוב בלא גבול, בלי לחשב מה ירוויח ומה יושב לו בתמורה. כך הוא הקשר הבריא בין חברים, וכך ראוי שיהיה במשפחה - בין איש לאשתו ובין הורים לילדיהם. בהיעדר אהבה או יראה, אין העשייה מתקיימת.
כשם שכן הוא ביחס לחברו, "כך אי אפשר לעשות לשמו יתברך באמת למלאת רצונו לבד, בלי זכרון והתעוררות אהבתו ויראתו כלל במוחו ומחשבתו ותעלומות לבו על כל פנים". ראוי לדייק בתיבת "באמת": לא ייתכן שאדם יעשה מתוך רצון אמיתי למלא את רצון ה' בלי שיזכור ויחשוב עליו כלל, לא במוחו ולא בתעלומות לבו. אם עשייתו אמיתית - הרי הוא חושב על הקב"ה.
ואם לא חשב ולא התבונן כלל, הרי עשה זאת כ'מצוות אנשים מלומדה', ותורתו ומצוותיו שנעשו במצב סטטי זה אינן עולות למעלה ונשארות בעולם הפירוד.
ומוסיף אדמו"ר הזקן שתי שורות, שכדי שתיקרא עבודה אין די ביראת שמיים לבדה ואף לא באהבה לבדה: "וגם אהבה לבדה אינה נקראת בשם עבודה בלי יראה שהיא מסותרת בלב כל ישראל" - ואין הוא מאריך בזה כאן, אלא מציין "כמו שכתוב לקמן".
המסקנה העולה עד כאן: די באכפתיות מינימלית כדי להכניס חיות בדבר ולרומם אותו, ולו במעט. אך כאשר נעשה הדבר בלא שום חיות, כ'מצוות אנשים מלומדה' יבשה - אין הוא עולה לשום מקום. זהו בדיוק העניין שלמדנו בפרקים הקודמים בעשייה ללא כוונה: גוף בלא נשמה, ובלא נשמה אין עלייה.
בסיום הפרק מוסיף אדמו"ר הזקן ודן במצב שבו הייתה בלימוד חיות ורגש, אלא שהחיות הייתה בכיוון ההפוך: מתוך פנייה ואינטרס, כשמחשבתו נתונה לא לקב"ה אלא לכבוד, לממון ולרווחים. מצב זה בעייתי אף יותר, שכן כאן אכן צמחו כנפיים לתורתו ולמצוותיו - אלא שאלו כנפיים שאינן מרוממות אותו אלא מורידות אותו למטה. שהרי הפנייה באה מן האגו, מעולם הקליפות ולא מעולם הקדושה.
בלשון אדמו"ר הזקן: "וכשעוסק שלא לשמה ממש, לשום איזו פנייה לכבוד עצמו, כגון להיות תלמיד חכם וכהאי גוונא". אדם רואה בסביבתו שתלמידי חכמים זוכים לכבוד וליחס מועדף, ועל כן הוא מבקש אף הוא ללמוד, להתאמץ ולהשקיע - כדי שיהיה תלמיד חכם ויזכה לכבוד.
לימודו אינו נעשה מתוך מחשבה על הקב"ה אלא מתוך מחשבה על כבוד עצמו. אין כאן אהבת ה' אלא אהבת עצמו - חיות ורגש, אך רגש שלילי. וכך גם כשהפנייה היא לשם ממון או לכל מטרה אחרת. ואכן, אלמלא אותה פנייה לא היה לומד כלל, שהרי כל לימודו בא בגללה. אין זה אומר שעליו לחדול מלימודו, וכפי שיתבאר מיד, אלא שזוהי תמונת המצב: הוא לומד מחמת פנייה.
"אזי אותה פניה שמצד קליפת נוגה מתלבשת בתורתו, והתורה היא בבחינת גלות בתוך הקליפה לפי שעה" - אין זו אחת משלוש הקליפות הטמאות אלא קליפת נוגה, אך קליפה היא, והיא תופסת את התורה שלמד מתוך כבוד, ממון או אינטרס. התורה נותרת תורה קדושה, שכן אי אפשר לטמא את התורה, אלא שהיא נתונה כעת בגלות, כבולה באינטרסים של הקליפה - ובוודאי אינה עולה למעלה.
אדם שישב ולמד תקופה ארוכה מחייו מתוך פניות, ורק כעת הגיע לפרק זה וגילה שכדי שתתרומם תורתו נדרשים אהבת ה' ויראתו ולא כבוד עצמו - מה יעשה בכל אותן שעות, ימים ושנים? הרי מכוח אותו לימוד הוא יודע היום את כל הש"ס, ואת התורה אין לוקחים ממנו. התשובה: לנקות. וכלשון אדמו"ר הזקן, התורה נתונה בגלות הקליפה "עד אשר יעשה תשובה". התשובה עוקרת את הרגש של הקליפה העוטפת את תורתו ומרוממת אותה מיד כלפי מעלה; התשובה "שמביאה רפואה לעולם", והיא מרפאה גם את תורתו, "שבשובו אל ה' גם תורתו שבה עמו".
"ולכן אמרו רז"ל לעולם יעסוק וכו'" [אדם בתורה ואפילו שלא לשמה] "שמתוך שלא לשמה בא לשמה בודאי" - מאמר זה מובא באותו מקום בגמרא, מיד לאחר היישוב בין שני הפסוקים שהזכרנו ("עד שמיים" ו"מעל שמיים": כאן לשמה וכאן שלא לשמה). אמנם כעת הוא לומד מתוך פנייה וחושב על כבוד עצמו, אך בסופו של דבר אין ספק שיבוא יום ויעמוד על טעותו שבגישה, "שבודאי סופו לעשות תשובה", והתשובה תרומם את כל תורתו למפרע - ונמצא שטוב שלמד.
"בגלגול זה או בגלגול אחר" בדרך כלל מובן ש'גלגול אחר' פירושו ביאה נוספת לעולם. והרבי מביא בליקוטי שיחות (חלק ב') שאין הכרח לומר כן: 'גלגול אחר' אינו בהכרח לאחר מאה ועשרים שנה בגוף חדש, אלא ברגע שאדם עושה שינוי בחייו כאן בעולם הזה, משנה את הסתכלותו ועובר למצב טוב יותר - הרי זה עצמו נקרא 'גלגול אחר', ואף באותו גוף ממש.
לסיכום: בחלק זה למדנו מדוע לימוד ועשייה ללא כוונה אינם עולים למעלה - משום שאי אפשר ללמוד לשמה ממש בלא עוררות דחילו ורחימו הטבעיים, לכל הפחות במוח ובתעלומות הלב, כשם שאין אדם עושה למען חברו אלא אם כן אוהבו או ירא ממנו. לימוד יבש נותר כגוף בלא נשמה בעולם הפירוד, ואילו לימוד מתוך פנייה לכבוד עצמו או לממון - הפנייה שמצד קליפת נוגה מתלבשת בתורתו, והתורה נתונה בגלות בתוך הקליפה עד אשר יעשה תשובה, ובשובו אל ה' שבה עמו גם תורתו. ולכן יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, שכן סופו לעשות תשובה - בגלגול זה או בגלגול אחר.
בהמשך יבאר אדמו"ר הזקן את עניין היראה המסותרת בלב כל ישראל, שבלעדיה אין האהבה לבדה נקראת בשם עבודה.