עד כה עסקנו בדרגות שאותן אנו מתארים כמי שמתבונן בהן מן הצד. מכאן ואילך פונה אדמו"ר הזקן אלינו, בשפה המדוברת לאנשים כערכנו, ומברר מה מתרחש אצל יהודי ירא שמיים, שומר תורה ומצוות - והיכן הרגש בעבודתו.
יהודי עובד את ה': לומד, מתפלל ומקיים מצוות ככל הכתוב בשולחן ערוך - "אבל עבודה בלי התעוררות דחילו ורחימו", בלי התעוררות של רגש, לא אהבת ה' ולא יראת ה', "אפילו" לא "במוחו בבחינת גילוי".
מה הפירוש "רגש במוח", והרי מקומו של הרגש בלב? כאשר אדם מעורר את האהבה הטבעית ואין היא באה לידי גילוי בלב, היא באה לידי גילוי בתודעה שבמוח - כפי שנתבאר בפרקים הראשונים של התניא: המוח אומר לו שראוי ונכון לאהוב. אמנם הלב אינו פועם בהתרגשות והדופק אינו עולה בשעה שהוא נוטל את התפילין, אך המוח קובע שכך נכון ליהודי לחוש. גם מדרגה זו יש בה מעלה.
וכאן מדובר במי שאף זאת לא עשה: לא עלה בידו "דהיינו לעורר האהבה הטבעית המסותרת בלב, להוציאה מההעלם והסתר הלב אל הגילוי, אפילו במוחו ותעלומות לבו על כל פנים" - הוא לא הצליח לעורר אפילו את הרגש הטבעי הקיים בכל אחד ואחד.
מדובר במצוות שאדם עושה באופן טבעי מתוך הרגל: זה שנים הוא מתפלל שחרית, מנחה וערבית בזמנן, וכל זאת כמעשה שגרה, בלי שעצר לרגע לחשוב היכן החיות שבדבר והיכן הרגש שבדבר.
ומה עלה בגורל האהבה? הרי כל יהודי, בעצם היותו יהודי, יש לו אהבה טבעית. אלא "רק שהיא נשארה מסותרת בלב כתולדתה כמו שהיתה קודם העבודה" - היא קיימת אצל כל אחד, אין יהודי שאין לו אותה, אך הוא מעולם לא נגע בה ולא ניסה לגלות את המתנה הטמונה בו.
מדוע אין עבודה זו עולה למעלה? כלל הוא, שכדי שהתורה והמצוות יתעלו לעולמות עליונים יותר, מוכרח שתהיה בהם חיות. וכפי שהזכרנו באחד השיעורים הקודמים, יש הבדל בין מדור הנשמה לבין המקום שאליו עולים התורה והמצוות: התורה והמצוות מתעלות לעשר הספירות שבכל עולם ועולם, ואילו הנשמה עצמה אינה שייכת לדרגה זו של התורה והמצוות עצמן.
וכשהעבודה היא בלי רגש כלל - "הרי עבודה זו נשארת למטה בעולם הפירוד הנקרא חיצוניות העולמות". התורה והמצוות שיהודי מקיים בלי שום רגש, אפילו לא במוחו, אינן מתאחדות עם האלוקות שבעולמות אלא נשארות בחיצוניות העולמות.
הרבי מדייק בלשון הרבים "העולמות", שאין הכוונה דווקא שהדבר נשאר בעולם העשייה הגשמי, שהרי אין כאן קליפה והדבר אינו תפוס בקליפה אלא נעשה באופן סתמי. ייתכן אפוא שהוא שייך לעולם היצירה או לעולם הבריאה, אלא שאינו מתאחד עם הקדושה ועם עשר הספירות שבאותו עולם.
וכלשונו: "ואין בה כח לעלות וליכלל ביחודו יתברך שהן עשר ספירות הקדושות". הדבר אינו מתעלה ואינו מתאחד, שכן תורה ומצוות בלי חיות אינן נעות ממקומן. משל לעוף שניטלו כנפיו: הוא חי והולך, אך אינו מתרומם. אהבת ה' ויראת ה' הן הכנפיים, וכשאין מכניסים את הרגש בתורה ובמצוות - זהו עוף בלי כנפיים שאינו מתרומם למעלה.
"וכמו שכתוב בתיקונים" בתיקוני הזוהר במפורש: "דבלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא" - בלי אהבת ה' ויראת ה' אין הדבר פורח ואינו עולה למעלה, "ולא יכלא לסלקא ולמיקם קדם ה'" - ואין בכוחו לעלות ולהתאחד עם האלוקות באופן גלוי.
מסופר שאדמו"ר הזקן היה נוטל חלק בוויכוחים שנקבעו מראש עם קהילות המתנגדים לחסידות: הקהל היה מתכנס, והוא היה עולה על הבימה, משיב לשאלות ומסביר. באחד מהם נשאל מהו המקור לכך שהמקיים מצוות או לומד תורה בלי רגש - אין הדבר עולה למעלה אלא נשאר למטה. השיב להם שכך כתוב בתיקונים, אך הם ביקשו מקור מתורת הנגלה דווקא ולא מספרי הזוהר והקבלה.
אמר להם שזו גמרא מפורשת: הגמרא מקשה סתירה בין שני פסוקים בתהילים - בפרק ק"ח נאמר "כי גדול מעל שמים חסדך", ובמקום אחר נאמר "עד שמים". ומתרצת הגמרא: "כאן בעוסק בתורה לשמה, כאן בעוסק בתורה שלא לשמה". העוסק בתורה לשמה, שיש לו רגש בלימודו - "מעל שמים", לימודו עולה למעלה; והעוסק שלא לשמה - "עד שמים", והדבר נשאר למטה. נמצא שאין צורך אפילו להגיע לתיקוני הזוהר, שכן הדברים כתובים במפורש בגמרא ונלמדים מן הפסוקים.
מכאן שחובה היא שיהיה בלימוד, בתפילה ובקיום המצוות רגש וחיות, ואם אין בהם רגש - פשוט אינם עולים למעלה.
אומר אדמו"ר הזקן: "והיינו אפילו אינו עוסק שלא לשמה ממש לשום איזו פניה חס ושלום" - אין אנו צריכים להרחיק לכת ולומר שיהודי זה לומד שלא לשמה, כלומר מתוך אינטרס. יש כמה מצבים בלימוד התורה:
לשמה: לומד לשם הקב"ה, מתוך אהבת ה' ויראת ה' ורגש. זהו המצב המעולה ביותר.
שלא לשמה ממש: לומד לשם פנייה - שיהיה לו כסף, שיהיה לו כבוד וכיוצא בזה. זהו המצב התחתון.
מצב ביניים: לא לשמה ולא שלא לשמה. לומד סתם: אביו הכניסו לישיבה והוא לא התנגד לכך, והריהו יושב ולומד. מעולם לא עצר לרגע לחשוב, לא על הקב"ה ולא על כסף וקריירה. כך הוא יכול ללמוד שש שנים וכך עשרים שנה, ומעולם לא עצר לחשוב מה בעצם מתרחש כאן.
גם לימוד זה אינו עולה למעלה. וזהו שממשיך אדמו"ר הזקן: "אלא כמו שכתוב ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה". הנביא מתלונן על יהודים שיש להם יראת שמיים - הם שומרי תורה, לומדים ומקיימים מצוות, וסדר יומם כולו מתנהל באורח חייו של יהודי דתי - ואף על פי כן "מצות אנשים מלומדה": הם עושים את המצוות משום שכך לימדו אותם וכך הרגילום, ואין בדבר רגש אמיתי של אהבת ה' או יראת ה'.
וכלשונו: "פירוש מחמת הרגל שהורגל מקטנותו שהרגילו ולימדו אביו ורבו לירא את ה' ולעבדו". בקטנותו לא היה בו רגש ואף לא היה מסוגל להבין מה מתרחש כאן, אלא שגדל בבית של יראת שמיים והורגל מקטנות ללכת מדי יום לבית הכנסת ולהתפלל; בהגיעו לגיל שלוש עשרה הרגילוהו להניח תפילין, וכך הוא ממשיך הלאה. באופן זה יכול אדם לחיות שנים רבות ולעבור תקופות רבות, בלי שיהיה בדבר עניין של רגש. האב אמנם קיים את הכתוב "ולמדתם אותם את בניכם" והרגיל את בניו בהרגלים של תורה ומצוות, אך אין בדבר חיות אמיתית.
"ואינו עוסק לשמה ממש" - שכן כדי ללמוד לשמה יש לעשות מעשה: לעצור ולחשוב על הקב"ה, להתבונן בתוכן הדברים, ולחשוב כיצד המצווה מחברת אותו אליו ובכל פעם מחדש. צריך להרגיש רגש בדבר, וצריך לעשות למען זה משהו. ואם עצר לחשוב על כך יום אחד ולמחרת לא חשב - שוב הוא שוכח, שהרי זהו דבר הנדרש בכל מצווה ומצווה.
וכמובא באחד המקומות בתניא, שהלומד תורה צריך בכל שעה לעצור ולהיזכר במה שמתרחש כאן - שהוא לומד תורת ה' שהיא קדושה והיא אלוקות. שאם לא כן, הוא שוקע ברעיונות המעניינים שבלימוד, מתענג על הרעיון ועל השכל שבדבר, ושוכח מיהו המוביל אותו בכל העסק הזה.
לסיכום: בחלק זה למדנו שעבודת ה' בלי התעוררות דחילו ורחימו, ואפילו בלי גילוי הרגש במוח ובעוררות האהבה הטבעית המסותרת בלב, נשארת למטה בעולם הפירוד הנקרא חיצוניות העולמות, ואין בכוחה לעלות ולהיכלל ביחודו יתברך שהן עשר הספירות הקדושות - כעוף בלי כנפיים, וכלשון תיקוני הזוהר "דבלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא". ראינו את מקור הדברים בתורת הנגלה מדיוק הגמרא בין "מעל שמים" ל"עד שמים", ולמדנו שגם מי שאינו עוסק שלא לשמה ממש, אלא מתוך "מצות אנשים מלומדה" והרגל מקטנות, אינו נחשב עוסק לשמה - שכן לשמה מחייב עצירה, התבוננות ורגש בכל מצווה ומצווה.