בשיעור הקודם עצרנו בפרק ל"ט, בדף נ"ג עמוד א' (עמוד 105), בקטע הפותח במילים "והנה שכר מצוה מצוה". לפני שנמשיך הלאה, נסקור בקצרה את הדרך שעברנו בפרקים הקודמים.
סקירה כללית של הפרקים הקודמים:
פרקים ל"ה-ל"ז: למדנו באריכות שהחשיבות הגדולה ביותר היא במצוות המעשיות, שכן ציווה הקב"ה "להיות לו יתברך דירה בתחתונים", ולכן המעשה הוא העיקר.
פרק ל"ח: למרות כל החשיבות העיקרית שבמעשה, יחד עם זה יש צורך בכוונה, ו"מצווה בלא כוונה כגוף בלא נשמה". מכאן נכנס אדמו"ר הזקן לפירוט הדרגות והאופנים שבכוונה.
מכיוון שמדמים את הכוונה לנשמה - מעשה המצווה כגוף והכוונה כנשמה - הרחיב אדמו"ר הזקן שגם במושג הנשמה יש דרגות: נשמת החי, שפעולותיו ואף רגשותיו טבעיים, ואינם באים מתוך הבנה, השכלה וחשיבה, אלא לפי הטבע שהטביע בו הבורא; ולעומתה נשמת המדבר, האדם שהוא בעל שכל, בחירה ודעת, ולפיכך אף רגשותיו אמורים לבוא על פי טעם ודעת.
על דרך זה שני אופנים בכוונה, כלומר ברגש של אהבת השם ויראתו:
רגש טבעי (כנשמת החי): בכל יהודי, מעצם בריאתו כיהודי, קיימת אהבה מסותרת לקב"ה, ועליו לעורר ולהפעיל אותה. מי שעובד את השם ברגש כזה, לא יצר את האהבה אלא רק גילה את הקיים בו, בדומה לבעל חי, שאף לו יש רגש - אך רגש מולד וקיים ולא רגש שפעל ויצר.
רגש הבא מהתבוננות (כנשמת המדבר): אדם שהתבונן ולמד את גדלות הבורא והעמיק בכך, ומתוך ההתבוננות נולדה אצלו התעוררות רגשית בהתאם לרמת הבנתו. זהו רגש עמוק ופנימי הרבה יותר.
בשני השיעורים הקודמים ביארנו את ההשלכה לעולמות העליונים: כל מה שיהודי לומד ופועל מתעלה למעלה. עבודת השם ברגש הטבעי, שהוא בבחינת נשמת החי, מתעלה לעשר הספירות של עולם היצירה; ואילו עבודה הבאה מתוך התבוננות והבנה מתעלה לעולם עליון יותר - עולם הבריאה. כמו כן הזכרנו במאמר מוסגר, ואדמו"ר הזקן ירמוז לכך גם כאן, שיש דרגה שלישית: צדיקים גדולים שעבודתם אינה ברגש הטבעי ואף לא ברגש הבא מהתבוננות, אלא הם בביטול מוחלט לאלוקות בבחינת מרכבה, שבטלה לרוכב עליה באופן מוחלט, ולפיכך עבודתם שייכת לעולם האצילות.
הצד השווה שבשלוש הדרגות הללו הוא שהלימוד והעשייה נעשים עם חיות, עם רגש ועם פנימיות, ולא כעשייה טכנית בלבד. גם בלימוד תורה, שאין בו לכאורה צד טכני שהרי יש בו השכלה והבנה, השאלה היא מה מושך את האדם ללימוד: אם הוא לומד רק משום שהדבר יפה ומעניין - כדרך שאדם לומד, להבדיל, חכמות אחרות - או שהוא מתחבר בלימודו אל הקדושה שבדבר, אל היותו עניין אלוקי ומצווה. זהו עניין "תורה לשמה", שנעסוק בו בהמשך.
"והנה שכר מצוה מצוה":
אדמו"ר הזקן ממשיך: "והנה שכר מצוה מצוה", כלשון המשנה בפרקי אבות, "פירוש שמשכרה נדע מהותה ומדרגתה" - מן השכר של המצווה ניתן לדעת מהי דרגתה.
כדי לחדד זאת, נבחן תחילה מה מתרחש בשכר שאינו של מצווה. אדם מספר שקיבל החודש משכורת של עשרת אלפים שקלים: האם מתוך ידיעת גובה השכר אנו יודעים במה עבד? כלל לא. הטעם לכך הוא ששכר העבודה אינו תוצאה ישירה של העבודה עצמה - הוא עבד במה שעבד, וקיבל תמורה של כסף.
ואילו במצוות אין הדבר כן. שכרה של המצווה הוא המצווה עצמה: לאיזו רמת אלוקות וקדושה התעלתה, ולאיזה עולם היא עולה. לפיכך, מתוך ידיעת השכר מובנת גם רמת העבודה: אם עבודת השם של אדם שייכת לעולם הבריאה, מובן שעבודתו הייתה מתוך רגש שבא כתוצאה מהתבוננות; ואם תורתו ומצוותיו מתעלות לעולם היצירה, מובן שעבודתו הייתה ברגש הטבעי. זהו "שכר מצווה מצווה" - שמשכרה נדע מהותה ומדרגתה.
מבין שלוש הדרגות שהזכרנו, הדרגה העליונה השייכת לעולם האצילות היא נחלתם של צדיקים גדולים הנקראים מרכבה לאלוקות, ואינה שייכת כלל לרוב עם ישראל. על כך אומר אדמו"ר הזקן: "ואין לנו עסק בנסתרות שהם צדיקים הגדולים שהם בבחינת מרכבה" - רמת ההתקשרות שלהם לבורא היא בגדר נסתר, שאיננו שייכים לו ואיננו מבינים כלל על מה מדובר (וכפי שהזכרנו בלימודנו בתניא, מדובר בעיקר על האבות הקדושים).
לעומת זאת שתי הדרגות הנמוכות יותר, בריאה ולמטה ממנה יצירה, שייכות גם למי שאינו בדרגת צדיקים גדולים, ועליהן אומר אדמו"ר הזקן: "רק הנגלות לנו שאחריהם כל אדם ימשוך, לידע נאמנה מהות ומדרגת עבודת ה'" - בדרגות הגלויות לנו כל אדם יכול להימשך ולהבין על מה מדובר, ולדעת בצורה ברורה ופנימית מהי מהות עבודתו ומדרגתה, כדי שידע לאן עליו לעמול ולהתרומם. ואין הכוונה לתת ציונים לזולת, אלא שידע כל אדם לעצמו למה הוא שייך.
אם היא "בדחילו ורחימו בהתגלות לבו שהן הנמשכות מן הבינה ודעת בגדולת אין סוף ברוך הוא" - אהבה ויראה המורגשות בגילוי בלב, שאינן עוררות של הרגש הקיים בלבד אלא באות לאחר התבוננות עמוקה בגדלות הבורא, בבחינת נשמת המדבר - "מקומה בי' ספירות דבריאה".
ואם היא "בדחילו ורחימו הטבעיים" - אהבה ויראה הקיימות בטבע אצל כל יהודי, שמכוחן הוא מתפלל, לומד ומקיים מצוות מתוך תחושת משיכה טבעית שיהודי צריך להתפלל ולעבוד את בוראו - הרי זו דרגה נמוכה יותר, ומקומה בי' ספירות דיצירה.
לסיכום: בחלק זה חזרנו על היסודות שנלמדו בפרקים ל"ה-ל"ח: עיקר חשיבותן של המצוות המעשיות מצד "דירה בתחתונים", ומאידך הצורך בכוונה, שהיא כנשמה לגוף המצווה, ובה שני אופנים - רגש טבעי כנשמת החי, ורגש הבא מהתבוננות כנשמת המדבר. למדנו את הכלל "שכר מצווה מצווה", שמשכרה של המצווה נדע את מהותה ומדרגתה, בשונה משכר עבודה גשמי שאינו מלמד על טיב העבודה. כמו כן נתבאר ש"אין לנו עסק בנסתרות" - בדרגת הצדיקים הגדולים שהם מרכבה, ששייכת לעולם האצילות - אלא בנגלות לנו: עבודה בדחילו ורחימו הנמשכים מבינה ודעת בגדלות אין סוף ברוך הוא, שמקומה בי' ספירות דבריאה, ועבודה בדחילו ורחימו הטבעיים, שמקומה בי' ספירות דיצירה.
בחלק הבא נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן ונעסוק בעניין "תורה לשמה" - מה מושך את האדם בלימודו, וכיצד ההתחברות אל הקדושה שבדבר קובעת את מדרגת עבודתו.