בחלק הקודם עמדנו על דרגתם של הצדיקים הגדולים, שעולם האצילות מאיר בנשמתם בגילוי - דרגת ה'מרכבה'. אין הכוונה שאין להם שכל ורגש, אלא ששכלם חושב אך ורק את אשר הקב"ה רוצה, ורגשם מרגיש אך ורק את אשר הקב"ה רוצה. ליתר דיוק: לא הוא המבין ולא הוא המרגיש, אלא ההבנה האלוקית והרגש האלוקי הם המאירים בו, וגם ידיו נעות כפי רצון הבורא בלבד.
דוגמה מסיפור העקידה:
בעקידה נאמר: "וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו". לכאורה יש כאן כפל לשון: די היה לכתוב "ויקח את המאכלת", שהרי מובן מאליו שאת הסכין נוטלים ביד, והתורה אינה כותבת מילים מיותרות.
מבארים בזה ביאור עמוק: רצונו האמיתי של הבורא לא היה שאברהם ישחט את בנו בפועל. אברהם אבינו, בהיותו מרכבה לאלוקות, היה בביטול מוחלט לרצון העליון, וממילא ידו לא הייתה מסוגלת לעשות דבר שהוא נגד רצון ה', וידו כביכול לא זזה. משום כך נדרש "וישלח אברהם את ידו" - היה עליו ליטול את ידו ולשלוח אותה כנגד רצונה כביכול. באותה שעה, שעת הניסיון, נטל ממנו הקב"ה את הידיעה הברורה מהו רצון הבורא האמיתי, ונוצר פער בין תודעתו הגלויה לבין איבריו, ובבחירתו החופשית קיים את הציווי כפי שהבין אותו.
אך באופן רגיל, לאחר שעמד בכל הניסיונות ונאמר לו "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה", היה במדרגת מרכבה מוחלטת: כל מה שקיים אצלו - הבנתו, רגשו ומעשהו - הכול אלוקות בגילוי. כביכול ידו הארוכה של הבורא ושכלו של הבורא מצויים ומתהלכים בעולם הזה בדמות בשר ודם, הם אברהם יצחק ויעקב. זוהי דרגתם של הצדיקים הגדולים שעולם האצילות מאיר בנפשם בגילוי.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "אלא עבודתם היא בבחינת מרכבה ממש לאין סוף ברוך הוא, להיבטל אליו במציאות ולהיכלל באורו יתברך, הם וכל אשר להם" - כל השייך להם אינו אלא ביטוי של הרצון האלוקי בעולם. [בדפוסים נכתב "עבודתם הייתה", ובלוח התיקון מובא שצריך להיות "היא", כלשון שלפני כן: "לצדיקים הגדולים שעבודתם היא למעלה מעלה"]. ודרגה זו אינה שייכת לא רק לכל אדם, אלא אף לא לכל צדיק, אלא רק לצדיקים הגדולים שנשמתם נשמה דאצילות.
"על דרך שאמרו: האבות הן הן המרכבה":
זהו הלשון הידוע שנאמר על האבות הקדושים, שהם נמצאים באופן תמידי באותו ביטול נעלה של מרכבה לשכינה. לכאורה יש לשאול: הרי היו צדיקים נוספים שהיו בבחינת מרכבה, ומדוע דווקא האבות נקראים בכינוי זה?
אלא שההבדל הוא, שהצדיקים האחרים שהיו בבחינת מרכבה היו כך בזמנים מסוימים, בשלבים מסוימים ובתחומים מסוימים; ואילו אצל האבות - "לפי שכל ימיהם הייתה זאת עבודתם". זו הייתה מהותם מתחילה ועד סוף: כל חייהם, כל מהותם וכל השייך להם. אפילו הסיפורים המסופרים עליהם בתורה, שבעינינו האנושיות הקטנות נראים כמעשים פשוטים של הליכה ועשייה - סיפורים שילדים קטנים אוהבים לשמוע - הרי הם אלוקות בגילוי, שכן זו דרגת האבות, דרגת אצילות.
"אך מי ששורש נשמתו קטן מהכיל עבודה תמה זו":
מי שאינו מסוגל להגיע לעבודה זו, אין זה משום שלא התאמץ די הצורך, שכן גם אם יתאמץ וינסה לא יגיע לכך. אין אדם יכול להחליט שהוא רוצה להגיע לדרגת מרכבה ולהיות מרכבה; כדי להיות במצב זה צריך ששורש נשמתו יהיה שייך לדרגה כזו.
[ואין בכך סתירה למאמר "לעולם יאמר אדם: מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי אברהם יצחק ויעקב" - שיש לדייק בלשונו: "מעשיי למעשי אבותיי". השאיפה היא לחקות את המעשים הטובים שהם עשו, ובוודאי כל אחד צריך לשאוף לכך; אך אין הכוונה להיות כמותם ולעמוד בדרגתם].
לפיכך, מי ששורש נשמתו קטן מהכיל עבודה תמה זו - "ליבטל וליכלל באורו יתברך בעבודתו בקביעות" - אין הוא שייך לכך באופן קבוע, אלא "רק לפרקים ועתים". ואכן, יש צדיקים שבפרקים מסוימים מקבלים הארה משורשם העליון שבעולם האצילות. שהרי שורשו של כל יהודי הוא באצילות, כפי שאומר כל אחד בברכות השחר:
"אלוקיי, נשמה שנתת בי טהורה היא" - בחינת אצילות.
"אתה בראתה" - עברה דרך עולם הבריאה.
"אתה יצרתה" - עברה דרך עולם היצירה.
"אתה נפחתה בי" - הגיעה לעולם העשייה.
נמצא שמקורו של כל אחד מישראל הוא אמנם מעולם האצילות, אך לא אצל כל אחד מאיר עולם האצילות, ואף לא עולם הבריאה או עולם היצירה - ולעתים בקושי עולם העשייה. ומה מייחד את אותם "פרקים ועתים" שבהם כן מאירה ההארה מעולם האצילות? "שהם עת רצון למעלה" - מכיוון שזהו עת רצון מלמעלה, פותחים לו פתח, ובאותו רגע הוא נמצא בביטול מוחלט לרצון האלוקי, בכל איבריו או בחלק מתחושותיו.
תפילת שמונה עשרה וההשתחוואות:
מתי הוא אותו עת רצון? "וכמו בתפילת שמונה עשרה". כפי שהוזכר, בארבעת שלבי סולם התפילה תפילת שמונה עשרה היא השליבה העליונה ביותר, שכנגד עולם האצילות, ולכן היא נאמרת בדממה ובשתיקה. אין הכוונה למי שעובר את התפילה מבלי לדעת היכן התחיל והיכן סיים, אלא לאדם שתפילתו פנימית ומסודרת - כשהוא מגיע לשמונה עשרה הוא מגיע באמת לדרגה זו, למצב של התבטלות לאלוקות ברמה של מרכבה.
[כבר בגמרא מובא שיש להודות לגוף על כך שהוא יודע מעצמו לכרוע ב"מודים אנחנו לך", אף כאשר מחשבתו של המתפלל נתונה במקום אחר].
ובתוך שמונה עשרה עצמה, שהיא ארוכה וכוללת שמונה עשרה ברכות (ולמעשה תשע עשרה), ישנם מקומות מסוימים בלבד שבהם משתחווים: בברכת 'מגן אברהם' בתחילתה ובסופה, וב'מודים' בתחילתה ובסופה. ומהו עניין ההשתחוואה? כשהאדם עומד הוא חש שיש לו ראש, יש לו לב ויש לו רגל - מבנה שלם של דרגות; וכשהוא משתחווה, הראש והרגל באים לאותו מפלס, והוא מבטא בכך שהוא בטל לגמרי לבורא עולם ואין אצלו הבדל בין ראש לרגל.
ידוע שבזמן שבית המקדש היה קיים, כאשר שמעו את השם המפורש יוצא מפי כהן גדול היו כולם כורעים ומשתחווים - כפי שמזכירים בסדר עבודת יום הכיפורים. ההשתחוואה לא הייתה פעולה טכנית וחיצונית שנצטוו עליה, אלא תוצאה של גילוי אלוקי גדול שפעל על האדם ביטול פנימי כל כך עד שבא לידי ביטוי גם בגופו. ואילו בזמן הגלות אין אותם גילויים, וכפי שאנו אומרים בתפילת החגים: "ואין אנחנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות לפניך".
וזהו שאומר אדמו"ר הזקן: "ובפרט בהשתחוואות שבה, שכל השתחוואה היא בבחינת אצילות, כמו שכתוב בפרי עץ חיים בקבלת שבת, כי היא בחינת ביטול באורו יתברך, להיות חשיב כלא ממש" - כל תפילת שמונה עשרה שייכת לעולם האצילות, וההשתחוואה שבה היא הגילוי של האצילות שבתוכה: ביטול לאור האלוקי, שהאדם נחשב כלפי הבורא כלא ממש, כמי שאינו במציאות.
ומכאן למסקנה לגבי אותו אדם ששורש נשמתו קטן מהכיל עבודה תמה זו: "אזי גם כן עיקר קביעות נשמתו בעולם הבריאה, ורק לפרקים בעת רצון תעלה נשמתו לאצילות בבחינת מיין נוקבין כידוע ליודעי חן" - עיקר מקומו הקבוע הוא בעולם הבריאה, ורק לפרקים, בעת רצון, עולה נשמתו לאצילות.
"בבחינת מיין נוקבין":
מושג זה ידוע ליודעי חן, הם יודעי פנימיות התורה והקבלה, וכוונתו התעוררות הבאה מלמטה. ידוע שהיחס בין זכר לנקבה משמש משל ליחס שבין הקב"ה לעם ישראל: הזכר הוא המשפיע והנקבה היא המקבלת - הקב"ה הוא הנותן ואנו המקבלים. לפיכך כל התעוררות ופעולה הבאה מצד היהודי כלפי מעלה נקראת בלשון הקבלה 'מיין נוקבין', התעוררות הבאה מצד המקבל, מלמטה. וכעין זה חודש אלול, ראשי תיבות "אני לדודי ודודי לי" - "אני לדודי" הוא התרוממות האדם כלפי מעלה. וכך גם כאן: מצד עבודתו בתפילה, בשמונה עשרה ובהשתחוואות שבה, מתעורר האדם מלמטה ומתגלה אליו ביטול נעלה יותר, אף שבדרך כלל אין הוא שייך לעניין זה.
בזה מסתיים באופן כללי ביאור אותן דרגות שעסקנו בהן בכמה שיעורים - דרגות הצדיקים השייכים לעולם היצירה, לעולם הבריאה ולעולם האצילות, שחלקן אף היו מופשטות במקצת. מכאן ואילך תהיה ההוראה, שעל האדם לדאוג שתהיה בעבודת השם שלו חיות והתעוררות של רגש. כשיש חיות ורגש - האדם מתרומם, ולאן הוא מתרומם תלוי בדרגתו: לעולם היצירה, לעולם הבריאה וכדומה, אך בכל אופן אינו נשאר במצבו. לעומת זאת, אדם שעבודתו יבשה לגמרי, ללא כל התעוררות, עבודתו נותרת ברמה נמוכה.
בהמשך הפרק יבאר אדמו"ר הזקן את חשיבותה של ההתעוררות הרגשית, ואפילו הרגש הטבעי השייך לכאורה לעולם היצירה - שגם הוא כבר דרגה מסוימת של רגש. בכך גדולה החשיבות שלא לעשות את הדברים בבחינת "מצוות אנשים מלומדה", מתוך הרגל בלבד וללא כל תשומת לב לעשייה; אלא יש לעצור ולחשוב: מה אני עושה, מדוע אני עושה, ומה פועלת עשייתי. התבוננות זו, והרגש וההתעוררות המלווים את קיום המצוות, חשובים מאוד - וזאת אף על פי שלמדנו בפרק ל"ו שהמעשה הוא העיקר, שהרי בפרק ל"ח התחלנו ללמוד שהמצווה צריכה להיות לא רק גוף אלא גם נשמה, והיא הרגש הפנימי.
לסיכום: בחלק זה למדנו שדרגת ה'מרכבה' פירושה ששכלו, רגשו ומעשיו של הצדיק אינם שלו אלא אלוקות בגילוי, כפי שנרמז בכפל הלשון "וישלח אברהם את ידו" בעקידה. עמדנו על לשון אדמו"ר הזקן "עבודתם היא בבחינת מרכבה ממש", ועל הטעם שדווקא האבות נקראו "הן הן המרכבה" - "לפי שכל ימיהם הייתה זאת עבודתם". ראינו שמי ששורש נשמתו קטן מהכיל עבודה תמה זו אינו שייך לכך בקביעות, אלא רק לפרקים ועתים בעת רצון - כבתפילת שמונה עשרה ובפרט בהשתחוואות שבה, שהן בחינת אצילות וביטול גמור - ואז עולה נשמתו לאצילות בבחינת מיין נוקבין, בעוד עיקר קביעותה בעולם הבריאה.
בחלק הבא נעסוק בהמשך הפרק, בחשיבותה של ההתעוררות הרגשית בעבודת השם - אפילו האהבה והיראה הטבעיות - כנשמה המחיה את קיום המצוות.