בחלק הקודם עמדנו על עבודת הצדיקים שדחילו ורחימו שלהם נמשכות מן הבינה והדעת בגדולתו יתברך. בחלק זה נעלה מעלה מכך, אל הגילוי שבעולם האצילות ואל עבודת הצדיקים הגדולים שהיא בבחינת 'מרכבה'.
שכל בלתי מוגבל אינו נתפס בנברא:
על אחת כמה וכמה כשהמדובר בשכל מופשט, בשכל בלתי מוגבל: לא ייתכן שנברא מוגבל ישיג ויבין שכל שאין לו גבול - אין בו יכולת כזו כלל. לפיכך בעולם נעלה כעולם האצילות, אף שיש בו חכמה, בינה ודעת, הרי הן מאוחדות עם האלוקות, עם ההפשטה ועם האינסופיות של הבורא באופן שאין ביכולתו של שום נברא להשיגן בגדרי הבנה והשגה, שכן הבלי גבול אינו מתיישב בתוך תחום של גבול.
כדי שנברא יוכל להשיג, מוכרח שהחכמה, הבינה והדעת תהיינה מצומצמות ומוגבלות יותר, וזה מתחיל מעולם הבריאה ומטה; עולם האצילות אינו שייך לכך. בעולם הבריאה הן מצומצמות, כדי שהשכלים הנבראים - שהם בעלי גבול ותכלית - יוכלו להבין ולא יתבטלו במציאותם.
שאלמלא היה צמצום בחכמה האלוקית, והיה מאיר לנברא גילוי בלתי מוגבל, לא היה הנברא עוד קיים בעולם אלא בטל ומבוטל, שכן כשמאיר עניין נעלה יותר מאבד המקבל את עצמו - ולא זו בלבד, אלא "לא יהיו בגדר נבראים כלל, רק יחזרו למקורם ושורשם". ברגע שהיה מתגלה לנברא שורשו ומקורו הבלתי מוגבל, שאין הוא מסוגל לתפסו, היה נשאב אליו ונעלם.
משל האש והפתילה:
למה הדבר דומה? לאש הדולקת בנר: בשעה שהלהבה נפרדת מן הפתילה, לאן נעלמה האש? הפתילה אינה קיימת, אך האש עצמה להיכן הלכה? על כך כותב אדמו"ר הזקן בפרק י"ט, שהאש אינה הולכת לאיבוד אלא חוזרת ומתאחדת בשורשה ובמקורה שלמעלה, "תחת גלגל הירח", ומשום כך האש שואפת תמיד לעלות למעלה. וכיוון שנשאבה והתחברה למקורה, שוב אין היא קיימת כמציאות ניכרת.
כך גם בנברא: ברגע שיתגלה ויהיה ניכר לו שורשו האלוקי, ייהפך לאין ואפס. עצם היותו קיים ומציאות נובע מכך ששורשו נעלם ממנו - כלומר, שהבורא הסתיר את עצמו וצמצם את אורו עד כדי יצירת מציאות של נברא מוגבל.
דבר זה נכון בכל הנבראים, ואף בנשמה: גם הנשמה בעלת גבולות היא, ואין היא מסוגלת להבין את החכמה של עולם האצילות. אין זה כלל בגדר הבנה, אלא בגדר ביטול, כפי שיתבאר בהמשך. וכך יש לחלק בסוג הקשר שבכל עולם:
עולם הבריאה: בגדר הבנה.
עולם היצירה: בגדר הרגשה.
עולם האצילות: אין זה כלל בתקשורת של הבנה, אלא חיבור נעלה יותר, כפי שנראה מסגנון הדברים בשורות הבאות.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "והנה צמצום זה היא סיבת ההארה שמאירות שם חכמה בינה ודעת של אין סוף ברוך הוא לנשמות אלו בעולם הבריאה" - דווקא משום שהבורא צמצם את אורותיו, יכולים הנבראים התחתונים להבין. האדם יכול ללמוד על הבורא ולהבין עניין, ומי שהוא נעלה ושייך לדרגת עולם הבריאה מבין על מה מדובר, מסוגל להסביר, ומתעורר ברגש הנולד מאותה הבנה - וכל זאת משום שהדברים עברו צמצום.
אך ברמה גבוהה יותר, אף צדיק גדול המתחבר אליה אין חיבורו מצד ההבנה. שהרי 'הבנה' פירושה שאחד מבין את השני: יש את האחד ויש את השני, כל אחד במציאות נפרדת, וא' מבין את ב'. כשאדם מבין דבר, משמע שאינו אפס ואינו בטל, אלא מציאות המבינה את העניין. גילוי של עולם האצילות אינו בדרגת "אני מבין את עולם האצילות", שכן הבנה היא צמצום והיא מציאות, ועולם האצילות אינו צמצום אלא הפשטה מוחלטת. נמצא שכל מה שלמדנו עד כאן בפרק - רגש או הבנה - הוא בדרגת יצירה או בריאה.
"מה שאין כן באצילות":
אנו בשורה הראשונה של עמוד נ"ג: "מה שאין כן באצילות, שאינם בבחינת צמצום כל כך - אי אפשר לשכלים נבראים לקבל מהן". הדיוק הוא בלשון "כל כך": יש שם צמצום, אך לא באותו אופן ובאותה רמה שבעולמות התחתונים ממנו, ולפיכך לא ייתכן שכל של נברא שיקבל את הרמה המאירה בעולם האצילות. ועל כך ממשיך אדמו"ר הזקן: "ולכן "לית מחשבה דילהון תפיסא שם כלל"" - אין מחשבתם של הנבראים תופסת שם כלל, ולשון "תפיסה" עצמה נאמרה בדרך משל, כפי שהאריך אדמו"ר הזקן לבאר בתחילת התניא. הצדיק שמאיר לו עולם האצילות אין פירושו שהוא מבין את עולם האצילות, שכן 'מבין' משמעו מציאות מצומצמת המבינה, ואין זה סוג הקשר השייך לאצילות, שהיא אלוקות בגילוי.
ומשום כך "הוא מדור לצדיקים הגדולים" - עולם האצילות הוא מדור השייך אך ורק לצדיקים הגדולים, ליחידי סגולה שבדור, "צדיק יסוד עולם", "שעבודתם למעלה מעלה אפילו מבחינת דחילו ורחימו הנמשכות מן הבינה ודעת בגדולתו יתברך". דרגתם נעלה בעין ערוך אף מאותו צדיק שדיברנו עליו בחלק הקודם, שאהבתו ויראתו נולדו מהבנה עמוקה בדרגות גבוהות שבאלוקות. אין זו אלא מהות אחרת ותחום אחר לגמרי.
פירוש המילה "אצילות":
כמה פירושים נאמרו במילה "אצילות", ואחד מהם: מלשון "אצלו" - אצל הבורא, קרוב אליו, השייך אליו ביותר, הגילוי הנעלה והמופשט ביותר. לפי זה, ההפרש בין הצדיקים הגדולים לצדיקים שלמטה מהם נעלה כהפרש שבין עולם האצילות לבינה ודעת של שכל נברא.
מטעם זה, כשמזכירים בחסידות את ארבעת העולמות נוקטים לעיתים בראשי התיבות אבי"ע - אצילות, בריאה, יצירה, עשייה - אך פעמים רבות הם נחלקים לשתי קבוצות: עולם האצילות מצד אחד, ועולמות בי"ע (בריאה, יצירה, עשייה) מצד שני, שכן אלו שני תחומים שונים לגמרי. מעולם הבריאה ומטה זהו העולם המצומצם, עולם הגבול - לא גבול גשמי, אלא עולם ששכל נברא יכול להשיג ולתפוס. ואילו בעולם האצילות, אף שיש בו עשר ספירות, ולכאורה המושג "עשר" הוא כשלעצמו הגדרה וגבול, הרי כפי שנתבאר בשורות שקראנו הן מיוחדות בתכלית הייחוד עם האלוקות באופן שאין תופסים בהן את הצמצום והגבול - ולכן "אינם בבחינת צמצום כל כך".
"מרכבה ממש":
מהי, אם כן, הגדרת עבודתם של אותם צדיקים השייכים לעולם הנעלה הזה? "אלא עבודתם היתה בבחינת מרכבה ממש לאין סוף ברוך הוא". ביטוי זה נאמר בדרך כלל על אברהם, יצחק ויעקב, ומשמעו דרגה שבה התאחדות הנברא עם הבורא היא באופן מוחלט, כביטולו של הרכב אל הנהג - ולא כביטולו של הסוס אל העגלון:
הסוס לעגלון: ודאי שהוא בטל אליו והולך לאן שהעגלון מוביל אותו, אך זאת מפני השוט והמושכות. מצד עצמו יש לו רצונות משלו, ואם יניחו לו ילך לאן שיימשך לבו ולא יוביל את העגלון למחוז חפצו; כדי שיילך לאן שרוצים, יש להיאבק ברצונותיו ולנתבם.
הרכב לנהג: אין לו רצונות משלו כלל. הרכב נוסע אל המקום שהנהג מוליכו, וכל זמן שהוא רכב אין בו רצון אחר.
זו דרגתו של אותו צדיק נעלה, שביטולו לבורא אינו נובע מהבנה. שכן אם אדם מתבטל מפני שהוא מבין או מפני שהוא מרגיש, הרי הוא עצמו "יש" - מציאות המסכימה להתבטל "בגלל"; וברגע שיש "בגלל", אף אם הוא בדרגה נעלה, עדיין יש כאן מציאות. אך 'מרכבה' היא הביטול הנעלה ביותר, שאין בו אפשרות למציאות אחרת כלל - ביטול מוחלט, שהוא דרגת עולם האצילות.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי שכל בלתי מוגבל אינו יכול להתיישב בנברא מוגבל, ולפיכך נדרש צמצום החכמה, הבינה והדעת מעולם הבריאה ומטה - שאלמלא כן היה הנברא מתבטל וחוזר למקורו ושורשו, כאש החוזרת ומתאחדת בשורשה עם היפרדה מן הפתילה. עמדנו על כך שעולם הבריאה הוא בגדר הבנה ועולם היצירה בגדר הרגשה, ואילו עולם האצילות, ש"אינם בבחינת צמצום כל כך", אינו בגדר הבנה כלל - "לית מחשבה תפיסא שם כלל" - והוא מדור לצדיקים הגדולים, שעבודתם למעלה מעלה אף מדחילו ורחימו הנמשכות מן הבינה והדעת. עבודתם היא בבחינת "מרכבה ממש": לא ביטול הבא מתוך הבנה והרגשה, שבו נשאר האדם מציאות המתבטלת "בגלל", אלא ביטול מוחלט, כרכב שאין לו רצון משל עצמו.
בחלק הבא נמשיך בביאור דבריו של אדמו"ר הזקן בפרק ל"ט.