אנו נמצאים בפרק ל"ט בתניא, באמצע הפרק. עצרנו בדף נ"ב עמוד ב' (עמוד 104), בשליש האחרון של העמוד, בשורה הפותחת במילים "עם מצוה עצמה", ונתחיל מן המילים "ועולם האצילות". נסכם תחילה את מה שלמדנו עד כה, ונמשיך בעזרת השם הלאה.
מתחילת הפרק למדנו על דרגות שונות בעבודת השם, ועל נקודת ההבדל שבין עבודה השייכת לעולם היצירה לעבודה השייכת לעולם הבריאה. ההבדל תלוי במקור העבודה:
עולם היצירה: עבודתם של יהודים, ואף של בינונים, העובדים את השם מתוך מידות טבעיות - אהבה ויראה הקיימות באופן טבעי בלבו של כל יהודי, והם מעוררים ופועלים על ידי הרגש הטבעי שבהם. עבודה כזו דומה לעניינו של עולם היצירה, שבו עבודת המלאך היא באופן טבעי, כדוגמת החיות והבהמות שהכול אצלן בדרך הטבע.
עולם הבריאה: עבודתם של צדיקים נעלים יותר, שאהבתם ויראתם נולדו כתוצאה מהתבוננות, מהבנה ומהשגה באלוקות. הבנה והשגה הן מעלת האדם, שהוא בעל בחירה ובעל שכל, "בדעת ידבר" כלשון התניא בפרק הקודם, פרק ל"ח, ולפיכך עבודתו נעלית יותר ועולה לעולם הבריאה.
ארבע השליבות שבסולם התפילה:
בסידורים מסוימים מודפס ליד קטעי התפילה: עולם העשייה, עולם היצירה, עולם הבריאה ועולם האצילות. ידוע שהתפילה נקראת "סולם", על שם הפסוק "והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". בסולם זה ארבע שליבות:
"הודו" - תחילת התפילה, כנגד עולם העשייה.
"ברוך שאמר" ופסוקי דזמרה - כנגד עולם היצירה.
ברכות קריאת שמע וקריאת שמע - כנגד עולם הבריאה.
תפילת שמונה עשרה - כנגד עולם האצילות.
מה עניין חלוקה זו? ההבדל בין הבריאה ליצירה הוא בדיוק ההבדל שבין פסוקי דזמרה לקריאת שמע וברכותיה: בפסוקי דזמרה מספר היהודי בגדלות השם ובכל הבריאה (ובברכות קריאת שמע - אף בעניין המלאכים), וסיפור זה מעורר בו את הרגש; ואילו בקריאת שמע העבודה היא עבודת ההתבוננות - "שמע ישראל", שמע מלשון הבנה. עבודה הקשורה לעולם הרגש שייכת לעולם היצירה, ועבודה של התבוננות והבנה שייכת לעולם הבריאה, ועולה הדבר יפה עם מה שלמדנו עד כה בפרק.
איזו עבודה שייכת לעולם האצילות?
אם עבודה מתוך רגש טבעי שייכת לעולם היצירה, ועבודה מתוך רגש שנולד מהתבוננות ומהבנה שייכת לעולם הבריאה הנעלה ממנו - מהי העבודה המיוחדת השייכת לעולם האצילות, הנעלה מעולם הבריאה?
על כך נלמד בקטע הבא: זוהי עבודתם של הצדיקים הגדולים, הנקראת 'מרכבה לשכינה'. מרכבה פירושה שהיהודי בטל להשם לא משום שטבעו מורה לו כך, ואף לא משום שהבנתו מחייבת זאת, אלא משום שזו מהותו ולא ייתכן אחרת. אין מקום לשאול את המרכבה מדוע היא בטלה למוליך אותה, ואין היא משיבה שהיא בטלה מחמת טבעה או מחמת שהבינה שעליה להתבטל - שכן מלכתחילה אין לה אישיות משלה, דעה משלה ורצון משלה. זו דרגת עולם האצילות, ובה עומדים הצדיקים הגדולים.
בזה יובן גם, כפי שיוזכר כאן בתניא, מדוע תפילת שמונה עשרה היא כנגד עולם האצילות: התבטלותו של היהודי בתפילת שמונה עשרה, וצורת התפילה שבביטול זה, הן ברמה הגבוהה הזו. וכלשון התניא בפנים:
"ועולם האצילות שהוא למעלה מהשכל וההשגה וההבנה לשכל נברא" - עולם האצילות הוא עולם אלוקי נעלה כל כך, עד שאין שייך כלל שנברא ישיג ויבין את הדרגה ואת העוצמה המאירות בו. בעולם הבריאה מדובר בצדיקים שיש אצלם הבנה, התבוננות והשגה, וכתוצאה מכך גם רגש; ואילו עולם האצילות הוא דרגה שלמעלה מן השכל, מן ההשגה ומן ההבנה של שכל נברא.
לכאורה יש לשאול: כיצד ניתן לומר שעולם האצילות למעלה מהשכל ומההשגה? הרי עשר הספירות הגלויות מתחילות בעולם האצילות, ושלוש הספירות הראשונות שבהן הן חכמה, בינה ודעת - הרי שיש בו הבנה והשגה.
על כך עונה אדמו"ר הזקן מיד: "כי חכמתו ובינתו ודעתו של אין סוף ברוך הוא מיוחדות שם בו בתכלית היחוד". וכלשון 'פתח אליהו' על עשר הספירות שבעולם האצילות: "אנת הוא חכים ולא בחכמה ידיעא, אנת הוא מבין ולא בבינה ידיעא" - אתה הוא חכם, אך אין זו החכמה הידועה והמוכרת לנבראים. כלומר, בעולם האצילות יש חכמה ויש בינה, אך אין הן באותו אופן שבו הן קיימות בעולם הבריאה, וכל שכן לא כפי שהן ביצירה, ובוודאי לא כפי שהן בעשייה - שבכל העולמות שלמטה מן האצילות החכמה, הבינה והדעת מצומצמות באופן שנברא יוכל להשיגן.
מובן שנברא המשיג את דרגת עולם הבריאה צריך להיות צדיק גדול, ואף המשיג את דרגת עולם היצירה צריך להיות אדם נעלה, שהרי אנו בקושי משיגים את החכמה והבינה של עולם העשייה הגשמי. אך עולם האצילות אינו כלל בגדר השגתו של נברא: יש בו חכמה ובינה, אלא שהן מיוחדות בתכלית היחוד, באיחוד עצום ונפלא בעצמות הבורא, ולכן אין זה בגדר השגה כלל, וזאת "ביתר שאת ויתר עז לאין קץ מבעולם הבריאה" - התאחדות החכמה, הבינה והדעת שבעולם האצילות עם הבורא היא באין ערוך יותר מזו שבעולם הבריאה.
ראוי לציין, כפי שיוזכר בהמשך בשורה הראשונה של העמוד הבא, שאף עולם האצילות הוא לאחר הצמצום, שהרי הצמצום שבו צמצם הבורא את אורותיו האלוקיים הוא הרבה למעלה מעולם האצילות; אלא שהצמצום שבעולם האצילות אינו ניכר כל כך. עולם האצילות נקרא בחסידות 'עולם האחדות', שכן התאחדות הספירות עם האלוקות, עם פשטות עצמות הבורא, מוחלטת כל כך עד שאינה בגדר השגה של נברא.
מעולם הבריאה ומטה:
לעומת זאת בעולם הבריאה, שהוא עולם מצומצם יותר, הספירות "ירדו להאיר בבחינת צמצום כדי שיוכלו שכלים נבראים לקבל מהן חכמה בינה ודעת, לידע את ה' ולהבין ולהשיג איזו השגה באור אין סוף ברוך הוא כפי כוח שכלים הנבראים" - מעולם הבריאה ומטה הצטמצמו הספירות באופן שהנברא יוכל להשיג בהן משהו, כפי כוח השגתו.
והטעם לכך: "שהם בעלי גבול ותכלית" - כל הנבראים שבעולמות התחתונים הם בעלי גבול ותכלית, ולפיכך הוצרך הבורא לצמצם את עוצמת הספירות כדי שהנברא יוכל להשיגן.
הרי אפילו בין נבראים גשמיים ברור שאין דבר גדול נכנס בתוך דבר קטן: אין הפיל נכנס בקוף המחט, ואף בחלום אין מראים זאת לאדם. ומדוע? הפיל גשמי והמחט גשמית, ויש ביניהם צד משותף ששניהם שייכים לאותו עולם; אלא שמכיוון שגבולו של הפיל גדול מגבולה של המחט, אין הפיל יכול להיכנס בחור המחט אפילו בדמיון שבחלום. על אחת כמה וכמה כאשר הגדול גדול משום שהוא בלתי מוגבל, והקטן קטן משום שהוא מוגבל: המרחק ביניהם אינו רק מרחק שבין גדול לקטן, אלא הם משני סוגים שונים לחלוטין - זה בלי גבול וזה בעל גבול, ובוודאי שלא ייתכן חיבור ביניהם.
ודוגמה לדבר: רעיון שכלי עמוק, אף שהוא עצמו מוגבל ואדם בעל שכל רחב מסוגל להבין במה מדובר - אם יאמרו דברים עמוקים אלו לילד קטן או לאדם פשוט, לא יבין כלל על מה מדובר, שכן כליו קטנים מכדי להכיל שכל עמוק כזה. ואף ששכלו של האדם הפשוט אף הוא שכל, והרעיון העמוק אף הוא שכל, מכיוון שהוא שכל גבוה מעט משכלו - כבר הוא מאבד את הראש ואינו מצליח להבין.
לסיכום: בחלק זה למדנו שעבודה מתוך רגש טבעי שייכת לעולם היצירה, עבודה מתוך התבוננות והבנה שייכת לעולם הבריאה, ועבודתם של הצדיקים הגדולים, שהם מרכבה לשכינה, שייכת לעולם האצילות; וכנגד שלוש דרגות אלו עומדות שליבות סולם התפילה. עמדנו על לשון התניא שעולם האצילות למעלה מהשכל ומההשגה של שכל נברא, לפי שחכמתו בינתו ודעתו של אין סוף ברוך הוא מיוחדות שם בו בתכלית היחוד, ואילו מעולם הבריאה ומטה ירדו הספירות בבחינת צמצום כדי שהשכלים הנבראים, שהם בעלי גבול ותכלית, יוכלו לקבל מהן.
בחלק הבא נמשיך בלשון אדמו"ר הזקן ובביאור עבודתם של הצדיקים הגדולים, שתורתם ועבודתם עולות לעולם האצילות.