בהמשך לדברים שלמדנו, כשיהודי מתרומם - מה בעצם מתרומם? נשמתו מתרוממת, וודאי שגם התורה שהוא לומד והמצוות שהוא מקיים מתרוממות. אך מה מתרומם יותר, והיכן מתגלה האלוקות במידה גדולה יותר - בנשמה או בתורה ובמצווה? על פי כל היסוד שנתבאר, בתורה ובמצווה יש גילוי אלוקי גדול יותר מאשר בנשמה - וזאת אומר אדמו"ר הזקן בשורות הבאות.
נקרא את הדברים מבפנים - דף נ"ב עמוד ב' (עמוד 104), שורה חמישית מלמעלה:
"והנה כל זה הוא במדור הנשמות ומקום עמידתן" - כל מה שנתבאר עד כה, שיש נשמה המתרוממת לעולם היצירה ויש נשמה המתרוממת למעלה מזה, לעולם הבריאה, נאמר ביחס למדור הנשמה, למקום עמידתה ולדרגה שבה היא נמצאת. בזה אכן יש נשמה השייכת לעולם היצירה ויש נשמה השייכת לעולם הבריאה.
"אך תורתן ועבודתן נכללות ממש בי' ספירות שהן בחינת אלוקות, ואור אין סוף ב"ה מתייחד בהן בתכלית הייחוד" - התורה שהוא לומד והמצוות שהוא מקיים מתייחדות ומתרוממות לאלוקות שבעולם, בין ביצירה ובין בבריאה:
"והיינו בי' ספירות דבריאה על ידי דחילו ורחימו שכליים" - כאשר האהבה והיראה שלו באו כתוצאה מהתבוננות בשכל, ואהבה ויראה אלו שייכות לעולם הבריאה, אף תורתו ומצוותיו מתרוממות לאלוקות שבעולם הבריאה.
"ובי' ספירות דיצירה על ידי דחילו ורחימו טבעיים" - אם עבודת השם שלו הייתה באהבה ויראה טבעיות בלבד, תורתו ומצוותיו מתרוממות לאלוקות שבעולם היצירה.
נדבר על כך בלשון פשוטה יותר:
כשיהודי מקיים מצווה הוא מקיים את רצון השם, ובכך הוא מתחבר לבורא - אך אין הדבר שווה אצל כולם באותו אופן ובאותה דרגה:
ילד קטן, שאינו מבין כלל מה הוא עושה, ומקיים מצווה - קיים את רצון השם, ורצון השם מאיר באותה שעה על ידי ידיו ורגליו.
אדם המבין יותר את עומק הדברים ויש לו רגש בעניין - אף אצלו מאיר רצון השם, אך ברוממות גבוהה יותר.
וככל שההבנה עמוקה יותר, כך עולה מידת הגילוי.
בכל דרגה שתהיה נמצא הבורא בכל עצמותו, אך בגילוי יש דרגות. לפיכך, גם אם דרגת ההתרוממות של היהודי הייתה לעולם היצירה בלבד - "ובתוכן מלובשות י' ספירות דאצילות ומיוחדות בהן בתכלית, ומאצילן אור אין סוף ב"ה": בתוך ספירות היצירה מלובשות ספירות הבריאה, ובתוכן עשר הספירות דאצילות, ובתוכן עצמות הבורא. הבורא נמצא בכל מקום, ואין כאן 'מינוס' אצל מי שקיום המצוות שלו ברמה נמוכה, כאילו אינו מתחבר לאלוקות - הוא עושה את רצון השם והוא מתחבר. אלא שככל שרמת הנשמה שבתוך הקיום תהיה בעוצמה גבוהה יותר, כך יהיו מצבו הנפשי והנשמתי נעלים יותר.
מה שאין כן הנשמה עצמה: "מה שאין כן הנשמות, אינן נכללות באלוקות די' ספירות, אלא עומדות בהיכלות ומדורים דבריאה או יצירה" - אין הנשמה מתרוממת ואינה נעשית באותה רמה ובאותה דרגה של התורה שהוא לומד והמצוות שהוא מקיים.
המושגים הללו מופשטים וגבוהים. בעודנו בעולם העשייה הגשמי, אנו קוראים את המילים המופשטות הכתובות בפרק זה - שלא כבפרקים הקודמים ובבאים, שבהם האותיות מובנות יותר - ולעיתים איננו מבינים כלל במה מדובר. הדרגות נעלות וגבוהות, אך מדובר בכל יהודי ויהודי, בכל אחד ואחד. בעולם הגשמי איננו חשים את העוצמות הקיימות בכל פעולה ובכל מצווה שיהודי עושה: אין האדם מרגיש באיזה עולם הוא עומד, אם ביצירה או בבריאה, ואינו חש שהוא עולה דרגות - משום שאיננו מרגישים את האלוקות שבדברים.
משל העגלה:
קבוצת חסידים נסעה אל הצדיק, וכל הדרך ישבו בעגלה ודנו בנושאים המדוברים בפרק זה: בעולמות העליונים, במלאכים שבעולם היצירה, בנשמות המתרוממות לעולם הבריאה. הם הבינו במה מדובר, היו שייכים לזה, דנו בזה וחיו את זה. ממש לידם, במרחק מטר, יושב העגלון, הנוסע לאותו יעד ומוליך אותם אליו, ובראשו מסתובב רק הכסף שיקבל בסוף המסע. ומטר נוסף קדימה נמצא הסוס, הנוסע בדיוק לאותו מקום, ובראשו מונח רק החציר שיקבל סוף סוף כשיגיעו לפונדק. באותו רדיוס של שניים-שלושה מטרים: חסידים הדנים בעולם האצילות, עגלון העסוק בכסף, וסוס העסוק בחציר - וכולם נמצאים באותו משטח, נוסעים ומתקדמים באותו קצב.
אומר הפתגם: האם משום שהסוס חושב על החציר והעגלון מונח בכסף, שוב אין המלאכים מלאכים?! החסידים שבעגלה מלאכים הם, וזו אמת לאמיתה - הם נמצאים שם והם חיים את זה. והסוס, מאחר שסוס הוא, אין בעולמו דבר מלבד חציר. אף אנו דומים לעיתים לעגלון או לסוס, כל אחד במקום שבו הוא נמצא, ורואים רק שמלפנים יש עגלה שבה מדברים על עולמות, על מלאכים ועל ספירות - אך לפחות נתונה הרשות להציץ בעגלה, לסובב את הראש ולראות במה מדובר שם.
הנקודה היא שהמצוות שאנו מקיימים כיום, אף שאנו נמצאים בעולם של החציר, מתחברות לעולמות העליונים ברמה גבוהה יותר. אלא שכל עוד הנשמה בגוף, הגוף מפריע ומבלבל; וכשהנשמה יוצאת מן הגוף היא יכולה להתרומם ולהתחבר לאותן רמות שאליהן היא שייכת בעצם. ובצדיקים גדולים, שהגוף שלהם אינו מסתיר ואינו מפריע כל כך, אף בהיות נשמתם בגוף הם שייכים לעולם עליון יותר.
"ונהנין מזיו השכינה":
הנשמה עצמה אינה יכולה להתרומם לדרגה הגבוהה שבה נמצאת התורה. היא אכן מתרוממת לרמה של יצירה או בריאה, אך כלשון אדמו"ר הזקן הן "עומדות בהיכלות ומדורין דבריאה או יצירה ונהנין מזיו השכינה" - וזו לשון חז"ל בגמרא: "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה". ומהו אותו זיו? "הוא אור אין סוף ב"ה המיוחד בי' ספירות דבריאה או יצירה" - יש להן ההכרה, התפיסה וההתחברות לאלוקות באותה רמה שבה הן נמצאות.
ומדוע רק מן הזיו?
הרואה חדר שמאיר מתוכו אור נפלא לא יישאר בחוץ כדי ליהנות מן הזיו בלבד, אלא ייכנס פנימה. אלא שהנשמות אינן יכולות להתחבר אל תוך העניין, ואינן כלי לכך: הנשמה נברא היא, ונברא אינו יכול להתאחד באלוקות, ואין הוא יכול אלא ליהנות מן הזיו שבעניין.
ומי פעל את אותו זיו? הנשמה עצמה, בעבודתה. ובלשון אדמו"ר הזקן: "והוא זיו תורתן ועבודתן ממש" - התורה והמצוות שיהודי מקיים כאן בעולם הזה הגשמי, אף שאינו מרגיש את העוצמה שבדבר. לקח תפילין והניחן על ידו, לקח דף גמרא ולמד כמה שורות, ונדמה לו שזה דבר טכני, סתמי ופשוט - וזה רצון השם, וזו אלוקות ממש. אלא שבעת היותנו בעולם הזה מקיימים, ואין רואים את הזיו שבעניין ואין מבינים כלל את עוצמתו - ואף על פי כן הדבר פועל וקיים.
כשהנשמה עולה למעלה היא יכולה רק להביט במצוות שקיימה: לקיימן אין היא יכולה, ואף להיות כמותן אינה יכולה, שהרי המצווה היא הרצון, אלוקות ממש, והיא נברא. אך מה כן יכולה? ליהנות מן העוצמה האלוקית הקיימת במצווה שקיימה - ובזה מסיים אדמו"ר הזקן: "כי שכר מצווה היא מצווה עצמה".
"שכר מצווה - מצווה":
יהודי היוצא לעבוד במפעל אינו יוצר בעבודתו את השכר ואת המשכורת; בעבודתו הוא יוצר את התוצרת, לפי המפעל שבו הוא נמצא, ובסוף החודש הוא מקבל את שכרו. אין השכר תוצאה ישירה ומעשית של העבודה שעשה - לא הוא יצר את הכסף. ברוחניות אין הדבר כך: השכר שיהודי מקבל, 'שכר מצווה', הוא המצווה עצמה. מהו שכר המצווה? המצווה. קיום מצווה בעולם הזה הגשמי - הוא עצמו השכר, והוא בדיוק העניין שממנו תקבל הנשמה זיו והנאה.
ובאיזו רמה תקבל הנשמה את הזיו? המצווה שנעשתה יכולה הייתה להתרומם עד לעולם האצילות, והדבר תלוי באדם עצמו: בכוחו לרומם אותה ובכוחו להשאירה למטה, הכול לפי אופן קיומה. אין הזיו ניתן בחינם, אלא הקב"ה נותנו בהתאם למה שנעשה: אם התאמץ והכניס במצווה חיות גבוהה השייכת לעולם הבריאה, מתרוממות מצוותיו לעולם הבריאה, וכשתיהנה נשמתו מזיו המצווה יהיה זה זיו השייך לעולם הבריאה - שהרי היהודי הוא שרומם אותה לשם בעת קיומה. ואם קיים את המצווה ברגש של עולם היצירה, רגש נמוך יותר, לשם רומם ומשם יקבל. נמצא שהיהודי בעבודתו יוצר ממש את התוצאה, וזה עניין 'שכר מצווה - מצווה': הוא הקובע את שכרו, לפי רמת העבודה ולפי עוצמת העניין.
והיכן מקבל היהודי יותר - כאן למטה או שם למעלה? כאן מקבלים יותר משם, משום שכאן נוצר החיבור האמיתי לרצון הבורא, כאן מקיימים את רצונו. הנשמה למעלה אינה יכולה עוד לקיים את רצון הבורא, שכן רצון הבורא הוא כאן בעולם הזה הגשמי, ושם מקבלים רק את התוצאות של המעשה. ועונגה האמיתי של הנשמה הוא ההתחברות לבורא - והיכן מתחברים לבורא? במצווה, כאן. האדם מתחבר לבורא ואינו מרגיש בכך, וזו הבעיה שהגוף גורם.
נמצא שיש להדגיש שני דברים משני הקצוות:
מצד אחד: יש הנאה מזיו השכינה - הרגשה נשמתית מן העונג של האלוקות. כאן בעולם הזה אין האדם יכול להרגיש בה, והנשמה מרגישה אותה למעלה; ומאיזו דרגה תרגיש? בהתאם לעבודתה כאן למטה.
מצד שני: עיקר התחברותו של יהודי לבורא הוא כאן למטה, כמו שלמדנו בפרק ל"ו - 'דירה בתחתונים'. כאן למטה מתחבר יהודי לבורא בכל רגע ורגע.
"על כורחך אתה חי ועל כורחך אתה מת":
מדוע אומרים בפרקי אבות "על כורחך אתה חי ועל כורחך אתה מת"? לכאורה שני הדברים סותרים זה את זה: אם "על כורחך אתה חי", משמע שאין הנשמה רוצה לירד והביאוה לכאן בעל כורחה, ואם כן היה עליה לבקש כל חייה כאן למטה לברוח מכאן; ומאידך, כשאומרים לה שהגיע הזמן לעלות למעלה אין היא רוצה, "על כורחך אתה מת".
והתשובה היא, שלפני ירידתה נהנית הנשמה מן הזיו שלמעלה, והיא יודעת שכאן למטה יבש לגמרי - ולכן אין היא רוצה לירד. אך לאחר שירדה לכאן היא שמה לב שכאן למטה אפשר לקיים את רצון השם, ואז נזכרת שכל אותו זיו שלמעלה מגיע בעצם מן הקיום שכאן - ומשום כך אין היא רוצה לעזוב. כמה שיותר להיות כאן, כמה שיותר לקיים כאן, שכן כאן העונג הגדול ביותר, אף שאין האדם מרגיש בו, משום שכאן הוא מתחבר לעניין עצמו.
ומה בדבר השכר הגשמי?
בתורה מובא גם שכר גשמי: "אם שמוע תשמעו אל מצוותי . . ונתתי גשמיכם בעתם", "כבד את אביך ואת אמך . . למען יאריכון ימיך". שכר גשמי ודאי קיים, אך אין הוא עיקר השכר ואין הוא תכלית העניין. רוב השכר הגשמי הכתוב בתורה, המתנגן באוזניים כשכר, הוא בגדר 'תנאי עבודה': כאדם הבא לעבודה ומקבל תנאים טובים - רכב צמוד, מכשיר טלפון, משרד ממוזג. אין אלה שכרו אלא תנאי עבודתו; ואם הוא עובד כראוי הוא מקבל קידום, ואף הקידום אינו אלא תנאי עבודה נוחים יותר, ולא השכר עצמו. אף בעולם הזה הגשמי, מאחר שאנו זקוקים לכך שהגוף לא יבלבל ולא יפריע, מבטיח הקב"ה תנאי מחיה נוחים, כדי שנוכל לקיים את המצוות טוב יותר. אך השכר האמיתי, שכר מצווה, הוא המצווה עצמה.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי הדרגות בבריאה וביצירה נאמרו ביחס למדור הנשמות ולמקום עמידתן, אך תורתו ועבודתו של האדם נכללות ממש בעשר הספירות שהן בחינת אלוקות - בבריאה על ידי דחילו ורחימו שכליים וביצירה על ידי דחילו ורחימו טבעיים - ובתוכן מלובשות עשר הספירות דאצילות ומאצילן אור אין סוף. הנשמה עצמה אינה נכללת באלוקות, אלא עומדת בהיכלות ומדורים ונהנית מזיו השכינה, שהוא זיו תורתה ועבודתה ממש, לפי הדרגה שרוממה אותן בעת קיומן - "כי שכר מצווה היא המצווה עצמה". עמדנו על משל העגלה, על כך שעיקר ההתחברות לבורא הוא כאן למטה בקיום רצונו, על ביאור "על כורחך אתה חי ועל כורחך אתה מת", ועל מקומו של השכר הגשמי כ'תנאי עבודה' בלבד: עצם קיום המצווה הוא השכר הגדול ביותר, וההנאה מן הזיו שבעניין היא למעלה, בעולמות העליונים.
עד כאן, מתחילת הפרק, דיבר אדמו"ר הזקן על שתי דרגות בנשמה: אלו שעלייתן לעולם היצירה ואלו שעלייתן גבוהה יותר, לעולם הבריאה. בקטע הבא הוא ממשיך ועוסק במי שמגיעים לדרגה נעלית עוד יותר, השייכים לעולם האצילות - ובזה נעסוק בעזרת השם בשיעור הבא.