הגענו לאמצע פרק ל"ט בתניא. עצרנו בדף נ"ב עמוד ב' (עמוד 104), בשורה החמישית מלמעלה - השורה הפותחת במילים "כיתרון האור" ומסתיימת במילה "כנ"ל" - וכעת נמשיך מן המילים "והנה כל זה". תחילה נעשה תקציר של הדברים שלמדנו עד כה, כדי להיכנס לעניין.
תקציר הדברים שלמדנו:
פרק ל"ט בא בהמשך למה שהתחיל אדמו"ר הזקן לבאר מאמצע פרק ל"ח - חשיבותה הגדולה של הכוונה בעת התפילה, בעת הלימוד ובעת קיום המצווה. לכאורה, מאחר שהעיקר הוא המעשה, ורצונו של הקב"ה שתהיה לו דירה בתחתונים בעולם הזה הגשמי, די בכך שיהודי יקיים מצוות מעשיות, ומה נוגעים הכוונה והרגש שבהן? אך אדמו"ר הזקן ביאר באריכות שהכוונה משנה את המעשה עצמו.
הכוונה דומה לנשמה הנכנסת לתוך הגוף, וכלשון חז"ל: "תפילה בלא כוונה כגוף בלא נשמה". אדמו"ר הזקן הראה שאין זה דימוי בעלמא, אלא שכל פרט ופרט במשל - גוף ונשמה - מדויק בנמשל, בעשייה ובכוונה. עוד למדנו כי כשם שבנשמה עצמה יש שתי דרגות, נשמת החי ונשמת המדבר, כך גם בכוונה:
נשמת החי: כל פעילותו של החי נובעת מטבעו בלבד, ואין בה אלא הנהגה טבעית. בנמשל - יהודי המעורר בעת עבודתו את האהבה הטבעית לבורא, הקיימת בטבע פנימיות נשמתו של כל יהודי. יש בעבודה זו חיות והתעוררות, אך אין בה אלא גילוי הקיים כבר בטבעו. זו גם מדרגת המלאכים, הנקראים "חיות הקודש", שאף הם עובדים לפי טבעם.
נשמת המדבר: מעלת המדבר היא בהיותו בעל שכל ובעל בחירה, שאינו נוהג לפי אינסטינקטים אלא לפי חשיבה. בנמשל - יהודי המעורר בכוונתו אהבת השם ויראת השם הבאות על ידי התבוננות, העמקה ולימוד, כשהמוח שולט על הלב ופועל בו ומגלה אותו. אין הוא מגלה את הטבע הקיים בו בלבד, אלא מעורר עניין נעלה הרבה יותר, הבא מכוח ההבנה וההתבוננות - וזו דרגה גבוהה בהרבה.
בריאה ויצירה:
בתחילת פרק ל"ט למדנו כי חילוק זה הוא גם ההבדל שבין עולם הבריאה לעולם היצירה: בעולם הבריאה מאיר עניין הבינה, ובעולם היצירה מאיר עניין הרגש. לפיכך:
העובד את השם על ידי "נשמת החי" שבו, בעוררו את האהבה והיראה הטבעיות הקיימות בו - התרוממותו והתרוממות תורתו ומצוותיו היא לעולם היצירה.
העובד את השם באהבה וביראה הבאות מהתבוננות ומעבודה עצמית, שהיא נעלה אף ממלאך - התרוממותו היא לעולם הבריאה.
נקודת הדברים היא: התורה קיימת אף קודם שהיהודי לומדה, שהרי היא תורת השם, והציווי האלוקי קיים בין אם יקיימנו ובין אם לא. אך כשיהודי לומד תורה ומקיים מצוות, הוא מתחבר אל התורה והמצוות ואף פועל בהן רוממות - וכוחו בזה אדיר: מידת ההתרוממות של התורה והמצוות היא בהתאם לרמת עבודתו ולרגש שבו הוא עושה אותן.
וכפי שנראה בהמשך הפרקים, אדם הלומד תורה ללא כל רגש והתעוררות, באופן סתמי, ועל אחת כמה וכמה הלומד מתוך רגש של האגו האישי שלו - לא זו בלבד שאינו לומד מתוך רגש לקב"ה, לא רגש שכלי ולא רגש טבעי, אלא שלימודו הוא כדי שיכבדוהו ולשם תועלת עצמו - במצב כזה אין התורה שהוא לומד מתרוממת, והיא נשארת כאן למטה. כלומר, היהודי הוא הפועל אם תהיה עלייה לתורה שלמד, ועד כמה, או חלילה להיפך.
כמסופר על הבעל שם טוב הקדוש, שנכנס פעם לבית מדרש שבו למדו יהודים תורה, אלא שלימודם לא היה לשמה כי אם לשם עצמם. אמר להם שהמקום עמוס ומלא בדברי תורה. בתחילה סברו שמחמאה גדולה היא, עד שהבהיר להם: "הכול נשאר כאן, שום דבר לא עלה". כדי שהתורה שיהודי לומד תעלה ותתרומם, הרגש הפנימי הוא המרומם אותה - וכאן למדנו עד לאיזו דרגה היא מתרוממת, בהתאם למה שהיהודי פועל.
הקדמה מפרק ל"ה:
לפני שנקרא את הקטע הבא נזכיר עניין יסודי שלמדנו בפרק ל"ה: נשמתו של יהודי היא דבר קדוש, "חלק אלוקה ממעל". ואף על פי כן, נשמה מלאה אהבה לבורא ומלאה רגש, שאינה מקיימת ואינה לומדת דבר בפועל, אינה יכולה להגיע לדבקות באלוקות. מדוע? משום שהנשמה, עם כל מעלתה, נבראת היא - לא נברא גשמי ולא נברא רוחני סתם, אלא נברא אלוקי, אך נברא. ובין בורא לנברא מרחק בלי גבול.
מה אם כן מחבר את היהודי לבורא? התורה והמצוות. התורה שהוא לומד אינה חכמתו שלו אלא חכמת השם, ובקיימו מצווה הוא מקיים את הציווי האלוקי - רצונו יתברך. לפיכך כשיהודי לומד תורה ומקיים מצוות הוא מתחבר לבורא בחיבור בלי גבול, ובלעדיהן, גם הרגש הגבוה ביותר אינו מחבר אותו לשום מקום.
וכפי שהוזכר שם בלשון הינוקא בזוהר בפרשת בלק: כדי שידלוק נר ויאיר אור, נדרש חומר בעירה - והן המצוות. כך גם היהודי, אם רצונו שתשרה עליו השכינה, שהיא כאש, זקוק הוא לחומר בעירה המזין את האש, והן המצוות. ומכאן נשאלה השאלה: מדוע אין הנשמה עצמה מספיקה? והתשובה - מאחר שהנשמה נבראת היא, אין היא יכולה לשמש חומר בעירה לגרום להשראת השכינה, ורק התורה והמצוות שיהודי לומד ומקיים הן חומר הבעירה הגורם להשראת השכינה.
ההבדל בין התרוממות הנשמה להתרוממות התורה והמצוות:
על דרך נקודה זו נראה כעת בשורות הבאות: אמרנו שיהודי הלומד תורה ברגש - יש לו התרוממות; אם ברגש טבעי, לעולם היצירה, ואם ברגש הבא מהתבוננות, לעולם הבריאה. כאן מחלק אדמו"ר הזקן בין התרוממות הנשמה לבין התרוממות התורה והמצוות שהוא מקיים.
מה נעלה יותר, הנשמה או התורה? התורה היא האלוקות עצמה, חכמתו יתברך, והמצוות הן רצון השם, ואילו הנשמה - כפי שנתבאר - נברא היא. לפיכך, אף שהנשמה מתרוממת בעת שהיהודי לומד תורה ומקיים מצוות, וההתרוממות היא לעולם הבריאה או לעולם היצירה, יש להבחין בתוך העולם עצמו בין העולם לבין האלוקות שבעולם: התורה והמצוות מתרוממות ומתחברות אל האלוקות שבעולם, ואילו הנשמה מתרוממת ומתחברת אל העולם עצמו.
כלומר, זהו על דרך מה שהוסבר בפרק ל"ה ביחס לעולם הזה שאנו נמצאים בו, שיש הבדל בין הנשמה - שהיא נבראת - לבין התורה שהיא לומדת.
לסיכום: בחלק זה חזרנו על יסודות פרקים ל"ח-ל"ט: הכוונה היא כנשמה לגוף המעשה, ובה שתי דרגות - כוונה כ"נשמת החי", מן האהבה והיראה הטבעיות, המרוממת לעולם היצירה, וכוונה כ"נשמת המדבר", הבאה מהתבוננות ומשליטת המוח על הלב, המרוממת לעולם הבריאה. ראינו שהיהודי הוא הפועל את עליית התורה והמצוות שהוא לומד ומקיים, ושלימוד ללא רגש או מתוך אגו אישי אינו מתרומם כלל, כמסופר על הבעל שם טוב ובית המדרש העמוס בדברי תורה. הזכרנו מפרק ל"ה שהנשמה נברא היא, ורק התורה והמצוות הן חומר הבעירה המחבר את היהודי לבורא וגורם להשראת השכינה. ומכאן החילוק שלפנינו: התורה והמצוות מתרוממות אל האלוקות שבעולם, והנשמה - אל העולם עצמו.
בחלק הבא נמשיך בלשון אדמו"ר הזקן מן המילים "והנה כל זה", ונעמיק בהבדל שבין עליית הנשמה לעליית התורה והמצוות.