בחלק הקודם למדנו שנשמתו של האדם עולה מפעם לפעם למעלה מן המלאך. בחלק זה נעמוד על שורשה של מעלה זו - עבודת המלחמה עם הרע. כל יהודי, הקב"ה הכניס את נשמתו בתוך גוף שמעורב בו רע גמור, ולפיכך כל פעולה שהוא עושה כרוכה במלחמה. דווקא מתוך לחימה זו זוכה הוא לעלות מזמן לזמן גבוה יותר אפילו מן המלאך.
וכפי שכבר למדנו בפרק ד' בתניא, אהבה ויראה הן הפנימיות של כל המצוות. וכשם שהמצוות מתחלקות לשתי קבוצות - מצוות עשה ומצוות לא תעשה - כך:
אהבה - שורש מצוות עשה.
יראה - שורש מצוות לא תעשה.
ומכיוון שלכל יהודי יש אהבה ויראה טבעיות ופנימיות, ניתן בידו הכוח להתמודד ולגרום ל'אתכפיא סטרא אחרא' - הן ב'סור מרע', שהוא תוצאה של היראה הפנימית הטבעית הקיימת בו, והן ב'עשה טוב', שהוא תוצאה של האהבה הטבעית הקיימת בו. ובלשון אדמו"ר הזקן: "בין בבחינת סור מרע" ו"בין בבחינת ועשה טוב".
"בין בבחינת סור מרע":
מהו ה'סור מרע' של יהודי? "לכבוש התאוות ולשברן" - הוא כובש את תאוותיו. כל תאווה וכל רצון לראות, להסתכל, לשמוע, לדבר או לחשוב בדברים שהם הפך רצון השם - הוא נלחם עם עצמו ומתמודד. עבודה זו של אתכפיא היא מעלה גדולה שאין לה מקום אצל המלאך.
"ובין בבחינת ועשה טוב":
גם ב'עשה טוב' קיימת התמודדות. מצד טבעו רוצה האדם לעשות רק עד גבול מסוים, הגבול הקל לו, ואילו העבודה היא לעשות את המעשה הטוב מעט מעבר לכך - כדוגמת הדברים שלמדנו בתניא בפרקים ט"ו-ט"ז, בעניין מספר הפעמים שאדם חוזר על לימודו. בזמן הגמרא הרגילות הייתה לחזור על כל דבר מאה פעמים, ולפיכך מי שחזר מאה ואחת פעמים נחשב כמי ששבר את טבעו ופעל מעבר לרגילותו (ובימינו אף חזרה אחת או שניה נחשבת קשה). כך בכל דבר ודבר: לעשות מצווה מהודרת יותר, להתאמץ ולקנות תפילין מהודרים יותר, ציצית מהודרת יותר, מזוזה מהודרת יותר. העבודה לעשות את הדבר בהידור היא אתכפיא מסוימת.
אתכפיא זו קיימת רק בנשמה שבגוף, והיא הגורמת לכך שהאדם נעלה יותר מן המלאך, ולפיכך הוא יכול להתרומם לעולם הבריאה לפחות פעם בשבוע (בשבת) או פעם בחודש (בראש חודש). מובן שאם יבחר בשבת לנהוג להפך - יישאר למטה; אך היכולת להתרומם ניתנה בידו.
כאן מוסיף אדמו"ר הזקן משפט הנראה כמשפט מסכם, אך למעשה יש בו נקודה נוספת: "והם היו בעלי בחירה לבחור ברע ח"ו ובחרו בטוב".
אותו יהודי פשוט אין לו אהבת השם ויראת השם כתוצאה מהתבוננות, אלא מכוח האהבה והיראה הטבעיות; אך הייתה לו אתכפיא והוא נלחם. באותו רגע שבו עמד בהתמודדות הייתה בידו היכולת לבחור ברע, והוא בחר בטוב. ומהיכן באה היכולת לבחור? מן השכל, כפי שלמדנו בפרק ל"ח בעניין נשמת המדבר הבאה עם שכל ובחירה. נמצא, שאף שעבודתו היא ברמה של עבודה טבעית, עצם יכולת הבחירה שלו - שבה בחר בטוב - מקורה בשכל, ולפיכך מגיע לו לעלות לעולם הבריאה, עולם השכל. אף שאין הוא עובד את השם ברמה כזו, יש לו שייכות לשם, משום שהוא שייך לעולם הבחירה.
מדוע מוסיף אדמו"ר הזקן משפט זה? משום שבלעדיו היה מקום לומר: אכן מגיע לו להיות נעלה יותר מן המלאך, אך עולם היצירה הוא עולם גדול כשלעצמו. המלאך נמצא בעולם היצירה בדרגה נמוכה, ואם כן שיעלה האדם בעולם היצירה עצמו לדרגה גבוהה יותר מן המלאך, ויישאר באותו עולם - מדוע לרוממו בשבת עד לעולם הבריאה? על כך בא המשפט הנוסף: מגיע לו לא רק לעלות למעלה מן המלאך, אלא גם לעלות לעולם הבריאה, שהוא עולם השכל, שכן אף בשעה שהוא עובד את השם על פי טבעו הוא משתמש בבחירה החופשית, השייכת לעולם השכל.
ומכיוון שכך - הייתה לו בחירה לבחור ברע ובחר בטוב, הוא הכפיף את הסטרא אחרא ב'סור מרע' וב'עשה טוב' - הרי בזה גרם ל"אתכפיא סטרא אחרא אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא", גילוי אלוקי נפלא של "יתרון האור מן החושך".
"יתרון האור מן החושך":
כנ"ל, כפי שהזכרנו בפרקים קודמים, אין הכוונה רק שיש לאור יתרון על החושך - שחדר מואר עדיף על חדר חשוך. אמת פשוטה זו מבין כל אדם ואף כל ילד קטן, ולא לכך התכוון שלמה המלך. כוונתו היא להבדל שבין חדר שהיה מואר מתמיד, לבין חדר שהיה חשוך ונהפך לאור - זהו אור מסוג אחר לגמרי. הפיכת החושך לאור היא דבר מיוחד ויקר. נמצא, שאדם הנמצא בעולם המעורב טוב ורע, ומכפיף את הרע שבו ובוחר בטוב - זו מעלה נפלאה.
יש מאמר של הרבי הקודם המוסיף על פרק זה: בתניא נאמר שהנשמות הרגילות, העובדות את השם באתכפיא, נעלות יותר מן המלאכים; והרבי הקודם אומר באחד המאמרים שהן נעלות יותר גם מן הצדיקים, ולא רק מן המלאכים. לגבי המלאכים הדבר ברור, שהרי אין להם בחירה כלל; אך גם אצל הצדיקים, שעבודתם היא כל הזמן באור, אין את האתכפיא הזו. לעומתם, האדם הפשוט הנמצא בתוך הרע ובתוך החושך, יש לו התמודדות יומיומית על כל צעד ושעל ומלחמה גדולה, ולפיכך התוצאה אצלו יקרה הרבה יותר. עבודתם, אם כן, למעלה מן המלאכים ואף למעלה מן הצדיקים, וממילא מובן שראוי לרומם אותם לעולם נעלה - מגיע להם.
ואם כך, השאלה מתהפכת: מדוע רק בשבת ובראש חודש? היה ראוי שיהיו מרוממים תמיד. מכל מקום, בשבת ובראש חודש מרוממים אותם, כמרומז בלשון הנביא ביחס לאותה אישה שרצה אל איש האלוקים: "לא חודש ולא שבת" - בשבת ובראש חודש מובן שאדם פשוט מתרומם, אך ביום רגיל אין הדבר כן.
לעתיד לבוא יהיה הדבר באופן תמידי - זהו "יום שכולו שבת", ועל כן אומרים "מזמור שיר ליום השבת" - ליום שכולו שבת, שלאחר ביאת המשיח. ההבדל בין הזמן הזה לזמן ההוא הוא שאז יהיה הגילוי האלוקי באופן תמידי, ולא תהיה האתכפיא וההתמודדות. אמנם דבר זה ייחסר, ואנו נתגעגע לימי הגלות; ולכן אומר שלמה המלך בקהלת שיגיעו "ימים אשר אין לך בהם חפץ" - נתגעגע לימים אלו ונאמר: חבל שלא ניצלנו כל רגע ורגע בזמן הגלות, שבו קיימת מעלת האתכפיא, מעלה גדולה מאוד המרוממת את האדם עד לדרגה הנקראת כאן בתניא עולם הבריאה, עולם הבינה, גן עדן העליון, נשמה.
ראוי שכל השמות הנרדפים שנפגשנו עמם כאן לא יהיו בעינינו אותיות שמעוררות פיק ברכיים, מבלי שנדע על מה מדובר. השפה הזו, אף שהיא מרוממת מעט, צריכה להיות נגישה לנו, שנדע בבירור במה עוסק העניין.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי נשמת היהודי הושמה בגוף המעורב ברע גמור, ולפיכך כל עבודתו היא מלחמה - ומכוח האתכפיא הוא עולה למעלה מן המלאך. האהבה והיראה הטבעיות שבלב כל יהודי הן שורש ה'עשה טוב' וה'סור מרע', ובכוחן הוא כובש את תאוותיו ומוסיף בהידור המצוות מעבר לרגילותו. עמדנו על התוספת "והם היו בעלי בחירה" - שיכולת הבחירה מקורה בשכל, ולכן מגיע לו לעלות דווקא לעולם הבריאה, עולם השכל; על "יתרון האור מן החושך" כמעלת החושך שנהפך לאור; על דברי הרבי הקודם שעבודה זו נעלית אף מעבודת הצדיקים; ועל כך שלעתיד לבוא, ב"יום שכולו שבת", יהיה הגילוי תמידי - ואז נתגעגע למעלת האתכפיא של ימי הגלות.
בחלק הבא ייכנס אדמו"ר הזקן לדקות גדולה עוד יותר: בכל עולם ועולם יש את העולם עצמו ויש את עשר הספירות שבו - בשפה המוכרת לנו, הנשמה והאלוקות המאירה בה. כשאומרים שיהודי עולה לעולם היצירה או לעולם הבריאה, הכוונה שהוא עולה לעולם עצמו; ואילו לאלוקות המאירה באותו עולם - אף הנשמה אינה עולה לשם, אלא התורה שהוא לומד והמצוות שהוא מקיים הן המתרוממות לאלוקות שבעולם, שהיא נעלית לאין ערוך. נעסוק בנקודה עדינה זו בהרחבה.