בשיעור הקודם הגענו לדף נ"ב עמוד א', לשורה המתחילה במילים "גן עדן העליון", שבסופה פותח אדמו"ר הזקן במילים "אך היינו דווקא". בטרם נמשיך, נקדים ונסכם את הנקודות שנתבארו בשיעורים הקודמים.
ראוי להקדים כי המושגים שבפרק זה נאמרים בשפה נעלית יותר מזו שהורגלנו בה עד כה בתניא. מדובר באותם עניינים עצמם, אלא שהם מנוסחים בסגנון נעלה יותר, ולעיתים הדבר מקשה על תפיסת הנאמר. לפיכך, כדרך שנהגנו בשיעור הקודם, נזכיר את המושגים כפי ששמותיהם מופיעים בפרק, ומיד נתרגם אותם למושגים המוכרים לנו, כדי שהעניין לא יהיה זר ומופשט אלא קרוב ומובן.
עבודה בדרגת "מדבר" ועבודה בדרגת "חי":
בפרק ל"ח למדנו על ההבדל שבין עבודת ה' שברמת "מדבר" לעבודת ה' שברמת "חי". ההבדל במציאות בין חי למדבר הוא, שבעל החי כל מידותיו טבעיות וכל הנהגתו על פי טבעו; ואילו המדבר, שהוא בעל שכל, בחירה ודעת, מידותיו שכליות, וכל מעשיו אמורים להיות על פי התבוננות והבנה.
שתי רמות אלו קיימות אף בעבודת ה':
עבודה בדרגת "מדבר": עבודתם של צדיקים גדולים, הבנויה על התבוננות והבנה במושגים עמוקים, וההתבוננות הרחבה שלהם מעוררת את מידות הלב בעוצמה שבהתאם להבנה. זו עבודה הדומה למדבר, שכן מהותו של המדבר היא הנהגה על פי דעת ועל פי שכל.
עבודה בדרגת "חי": עבודתם של מי שאינם בדרגת הצדיקים הגדולים. הרגש שהם מצליחים לעורר הוא אותו רגש טבעי הקיים בכל יהודי מעצם היותו יהודי, הנקרא "אהבה מסותרת". רגש חזק הוא, אך קיים בטבעו של היהודי, ולפיכך עבודה זו דומה לעבודת החי, שהנהגתו ועבודתו באופן של טבע.
אותם עניינים בשפת העולמות:
בפרק ל"ט נאמרים הדברים בשפה של עולמות. ההבדל בין עבודה של שכל לעבודה של מידות ורגש הוא ההבדל שבין עולם הבריאה לעולם היצירה. עולם הבריאה הוא העולם העליון יותר, ואף שמאירות בו כל עשר הספירות, בעיקר שייך הוא לספירת הבינה; ואילו עולם היצירה הוא עולם המידות.
עולם הבריאה: הצדיקים שעבודתם על פי התבוננות, שכל והבנה - שייכים לרובד זה.
עולם היצירה: המלאכים, שעבודתם היא בהתאם לטבע מידותיהם, שכך נוצרו ואין בכוחם לעלות מעבר לכך - שייכים לעולם זה, עולם המידות.
[אמנם ודאי שישנם מלאכים נעלים יותר, השייכים לעולם הבריאה].
נמצא שזו אותה שפה עצמה של פרק ל"ח: שם דובר על חי ומדבר, וכאן מדובר באותו עניין ממש בלשון של בריאה ויצירה. לעיתים, כששומעים מושגים של עולמות הרחוקים מן הדיבור היומיומי, נראה הדבר מופשט ובלתי נתפס. ואכן בלתי נתפס הוא, אך ניתן להורידו באופן שנבין מעט יותר על מה מדובר, שלא יהיה זר לנו, ונוכל ללמוד את המושגים ולהרגיש קרובים ושייכים אליהם.
כל העולמות קיימים בנפשו של כל אחד ואחד:
כשם שאמרנו שעולמו של בעל החי הוא עולם הרגש ועולמו של האדם הוא עולם השכל, ברור מאליו שאף באדם עצמו יש רגש ויש שכל. נמצא שבנפשו של האדם קיימים כל העולמות וכל הרבדים. זהו שכתוב שלכל נשמה כמה וכמה שמות, שהם כמה וכמה דרגות, כלשון "חמישה שמות נקראו לה": נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. למי שאינו מתמצא בהבדלים נראים אלו שמות נרדפים לאותו עניין, ואין הדבר כן אלא דרגות שונות הן:
נפש: אותו חלק רוחני בנשמה הבא לידי ביטוי בעיקר בענייני עשייה ומעשה. (מדובר כאן בנפש האלוקית, שהרי יש גם נפש בהמית).
רוח: הדרגה הבאה לידי ביטוי בענייני רגש.
נשמה: דרגה גבוהה יותר, הבאה לידי ביטוי בענייני שכל, וכמו שנאמר באיוב "ונשמת שדי תבינם" - עניין ההבנה מתייחס לנשמה.
נמצא שאותם מושגים עצמם נאמרים בכל תחום בשפתו: שכל ורגש, מדבר וחי, בריאה ויצירה, נשמה ורוח. בנפשו של היהודי - דרגת הרוח ודרגת הנשמה, דהיינו רגש ושכל; במובן הרחב - עולם היצירה ועולם הבריאה; ובעבודת ה' - עבודת המידות שהיא האהבה הטבעית, ועבודת המוחין שהיא האהבה השכלית. הכול עניין אחד.
לשון אדמו"ר הזקן:
בהמשך למה שנתבאר בקטע הקודם, שההבדל בין נשמות למלאכים הוא שהמלאכים שייכים לעולם היצירה והנשמות - נשמות הצדיקים - שייכות לעולם הבריאה, מפני שעבודתם באופן של התבוננות, מוסיף אדמו"ר הזקן שאף בזה עצמו אין הדבר כן תמיד, אלא תלוי הוא אם מתגלית אצל הצדיק דרגת הנשמה שבו או דרגת הרוח שבו.
ובלשונו: "אך היינו דווקא נשמות ממש" - כל האמור לעיל נאמר דווקא בנשמות ממש, כלומר כשמדובר בדרגת הנשמה שבהן, שהיא "בחינת מוחין" - התבוננות, השגה והכרה בגדלות אין סוף ברוך הוא. אך "בחינת הרוח של הצדיקים" - דרגת הרוח שייכת לעולם הרגש והמידות, וכאשר מתגלית אצל הצדיק דרגת הרוח שבו ולא דרגת הנשמה, אין הוא שייך באותה שעה לעולם הבריאה, ששייך לשכל ולהתבוננות, אלא לעולם היצירה.
כלומר: צדיקים גדולים שייכים בדרך כלל לעולם הבריאה, אך בשעה שמתגלית אצלם דרגת הרוח שבהם - זהו עולם היצירה.
לסיכום: בחלק זה חזרנו על ההבדל שבין עבודה בדרגת "מדבר", שהיא עבודת הצדיקים הגדולים על פי התבוננות והבנה, לבין עבודה בדרגת "חי", שהיא עוררות האהבה המסותרת הטבעית; ותרגמנו הבחנה זו לשפת העולמות - עולם הבריאה, עולם הבינה והשכל, ועולם היצירה, עולם המידות שאליו שייכים המלאכים שעבודתם לפי טבעם. עמדנו על כך שכל הרבדים קיימים בנפשו של כל אחד ואחד, בדרגות נפש (מעשה), רוח (רגש) ונשמה (שכל), ולאור זאת נתבארה לשון אדמו"ר הזקן: "נשמות ממש", בחינת מוחין, שייכות לעולם הבריאה, ואילו בחינת הרוח של הצדיקים שייכת לעולם היצירה.
בחלק הבא נמשיך בלשונו של אדמו"ר הזקן בפרק ל"ט ובהמשך ביאור הדברים.