הקדמה: היכן נמצאים העולמות?
כשמדברים על העולמות, הדמיון מציב אותם אי שם למעלה, כאילו לו היינו טסים בחללית מהירה דיה, או במכשירים משוכללים שיפותחו בעתיד, היינו מגיעים לעולם היצירה, לעולם הבריאה ולעולם האצילות. ברור שאין לגשם את הדברים: העולמות אינם נמצאים "שם", אלא כאן. משל לכך בעולמנו הגשמי: סברה שכלית היא מושג רוחני - והיכן היא נמצאת? כאן, אלא שאין תפיסתה באצבעות הידיים, אלא באופן מופשט יותר. אין לה מקום גשמי ואין לה מיקום פיזי, שכן מיקומה בממדים רוחניים יותר, ואין פירוש הדבר שהיא מצויה כמה קומות למעלה או למטה. כך גם העולמות: אין לתפוס אותם כמצויים גבוה יותר בכך וכך מטרים או קילומטרים, אלא הם מושגים אלוקיים, רוחניים, אמיתיים ונצחיים - והם נמצאים בכל מקום. אף כשמדברים על נשמות ועל מלאכים, אין הכוונה למקום פיזי אלא למעלה רוחנית.
על פי זה נאמר שמדורן של נשמות הצדיקים הוא עולם הבריאה, ואילו מדורם של המלאכים הוא עולם נמוך יותר - עולם היצירה. להבנת הדברים נקדים הקדמה בעניין עשר הספירות שבכל עולם ועולם.
עשר הספירות וארבעת הפרצופים:
בכל אחד מארבעת העולמות יש מה שנקרא פרצוף שלם של עשר ספירות: חכמה, בינה, דעת, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות - כשם שבנפש האדם ישנם עשרה כוחות, וכפי שלמדנו בפרק ג' שבתחילת התניא, שכוחות הנפש משתלשלים מעשר הספירות העליונות. ואף על פי כן, בכל אחד מארבעת העולמות מאירה בעיקר קבוצה אחת מן הספירות, והיא עניינו של אותו עולם.
במאמרי חסידות מחלקים את עשר הספירות לארבע קבוצות כלליות, הנקראות ארבעה פרצופים:
חכמה.
בינה.
שש המידות הנקראות זעיר אנפין, שהן כללות המידות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד ויסוד.
ספירת המלכות, העומדת בפני עצמה.
וכנגדן ארבעת העולמות, שבכל אחד מהם מאירה בעיקר אחת מארבע הקבוצות, בולטת בו ושולטת בו:
עולם האצילות - חכמה.
עולם הבריאה - בינה.
עולם היצירה - שש המידות.
עולם העשייה - ספירת המלכות.
וכאמור, בכל עולם ועולם ישנן כל עשר הספירות, אלא שהמדובר הוא במה שמאיר בו בעיקר.
ההבדל בין מלאכים לנשמות:
המלאכים עובדים את השם לפי המידות הטבעיות שבהם, ואילו הנשמות עובדות את השם כתוצאה מההתבוננות - לא לפי הטבע בלבד, אלא לפי מה שצריך להיות. לפיכך עולם הנשמות מבין ארבעת העולמות הוא עולם הבריאה, שהוא עולם הבינה וההתבוננות; והמלאכים, שעיקר עבודתם במידות, שייכים לעולם המידות - עולם היצירה. זהו בדיוק פירוש השורה שקראנו: מדור נשמות הצדיקים הוא בעולם הבריאה ומדור המלאכים בעולם היצירה, ומדורם של הצדיקים נעלה ממדורם של המלאכים.
ההגהה: מלאכים עליונים בעולם הבריאה:
אדמו"ר הזקן מעיר בהגהה שבצד: "והיינו בסתם מלאכים" - כשמדברים על מלאכים בכללות, הכוונה ל'סתם מלאכים', כללות המלאכים השייכים לעולם היצירה, אך יש מלאכים עליונים יותר בעולם הבריאה. כך אנו מכירים בכללות מברכות קריאת שמע שאנו אומרים בכל בוקר: "האופנים וחיות הקודש", ומעליהם השרפים. האופנים וחיות הקודש הם דרגה נמוכה יותר, והשרפים נעלים מהם - ואותם מלאכים עליונים קיימים בעולם הבריאה, בעוד שרוב המלאכים שייכים לעולם היצירה. עבודתם של אותם מלאכים עליונים היא נעלית יותר, וממילא קשורה לבינה ולהתבוננות, ולכן אומר אדמו"ר הזקן שעבודתם "בדחילו ורחימו שכליים", באהבה ויראה הבאות מהתבוננות השכל, וכמו שכתוב ברעיא מהימנא שיש שני מיני חיות הקודש: טבעיים ושכליים (ושניהם נקראים בכללות חיות הקודש).
נחזור לפנים התניא:
"וההבדל שביניהם הוא" - בין עולם היצירה לעולם הבריאה, בין המלאכים לנשמות: "כי בעולם היצירה מאירות שם מידותיו של אין סוף ברוך הוא לבדן". עולם היצירה הוא עולם שבו מאירות בעיקר המידות האלוקיות, ולכן מי ששייך לדרגת עולם היצירה - עבודת השם שלו היא בעיקר עם המידות, עולם הזעיר אנפין. "שהן אהבתו ופחדו ויראתו וכו'" - אהבה היא בחינת חסד, ופחד ויראה הם בחינת גבורה, וכן הלאה. "כדאיתא בתיקונים" (בתיקוני הזוהר) "דשית ספירין מקננין ביצירה" - שש הספירות הנקראות זעיר אנפין מאירות בעולם היצירה ושייכות אליו.
ומכיוון שעולם היצירה הוא מדור המלאכים, ובו מאירות בעיקר המידות, ממילא "ולכן זאת היא עבודת המלאכים תמיד יומם ולילה לא ישקוטו לעמוד ביראה ופחד וכו'" - אין להם עצירה והפסקה כלל. המלאך הוא נברא שכל עניינו עבודת השם, באותו קו שנברא להיות בו: מלאך השייך לחסד - עבודתו באהבה, ומלאך השייך לגבורה - עבודתו ביראה. וכלשונו: "והיינו כל מחנה גבריאל שמהשמאל" - שייך ליראה, "ועבודת מחנה מיכאל היא האהבה כו''". וזהו שראה יחזקאל הנביא במרכבה העליונה: פני אריה לימין - עבודת מחנה מיכאל, ופני שור מהשמאל - עבודת מחנה גבריאל.
יחזקאל הנביא ראה במחזה הנבואה את אותם נבראים נעלים ורוחניים יותר, כלומר ראה את המצב ואת הדרגה עצמה. משל לכך בעולמנו הגשמי: אדם שנולד עיוור, וכל שאר חושיו עובדים בשלמות - אפשר להסביר לו נפח, משקל ומידות, והוא ימשש ויבין, אך את עניין הצבע לא יוכל לתפוס. כמה שתסביר לו מהו צבע לבן, ישאל אותך מעולם המושגים שלו: האם לבן הוא רחב או צר, כבד או קל, עגול או מרובע. אין בכוחו להבין מהו צבע, שכן חסרה לו היכולת לתפוס זאת. כך אנו, בעולמנו המגושם, איננו יכולים לתפוס את אותם מושגים - כשם שאין להסביר רעיון שכלי למי שאין לו כלים להבינו, שאינו יודע כלל על מה מדברים עמו.
עולם הבריאה:
"אבל בעולם הבריאה מאירות שם חכמתו ובינתו ודעתו של אין סוף ברוך הוא, שהן מקור המידות ואם ושורש להן" - מקור המידות ושורשן הוא מן הבינה. "וכדאיתא בתיקונים דאימא עילאה מקננא בתלת ספירן בכורסיא" - 'אימא עילאה' בלשון הזוהר היא הבינה, כפי שלמדנו כבר בחלקים הראשונים של התניא שאב ואם הם משל לחכמה ולבינה: חכמה נקראת אב ובינה נקראת אם. ו'כורסיא' בלשוננו הוא כיסא, שכן בקבלה נקרא עולם הבריאה 'עולם הכיסא'.
ולכאורה יש לשאול: הרי אמרנו שעולם הבריאה הוא עולם הבינה, ומדוע מזכיר אדמו"ר הזקן "חכמתו ובינתו ודעתו"? אלא כפי שהקדמנו, בכל עולם ועולם ישנן כל עשר הספירות, וההארה היא בחכמה בינה ודעת שבעולם הבריאה - אך עיקר עניינו של עולם הבריאה הוא בינה, היינו התבוננות.
"ולכן הוא מדור נשמות הצדיקים עובדי ה' בדחילו ורחימו הנמשכות מן הבינה ודעת דגדולת אין סוף ברוך הוא" - עולם הבריאה שייך בעיקר לנשמות הצדיקים, שעבודתם אמנם ברגש, אך רגש הבא כתוצאה מהתבוננות, כפי שדיברנו בפרק הקודם בעניין 'נשמת המדבר'. "שאהבה זו נקראת רעותא דליבא כנ"ל" - בפרק י"ז למדנו שרגש הנמשך מהתבוננות נקרא 'רעותא דליבא' - "ומרעותא דליבא נעשה לבוש לנשמה בעולם הבריאה שהוא גן עדן העליון כדלקמן".
אמנם יש כאן אותיות ומושגים שאין אנו רגילים בהם בתניא, ובמיוחד למי שחסר לו הרקע של הסגנון והלקסיקון הזה - הדברים מופשטים מאוד וקשה להחזיק ראש בכל הכינויים והדרגות. אך ראשית, תורה היא וללמוד צריך; שנית, מרוב הלימוד נתרגל בעזרת השם לעניין; ושלישית, בהמשך חוזרים לאותיות מובנות יותר. מכל מקום, אף כשנעסוק בפרק זה בדרגות הגבוהות של עולמות ושמות מופשטים, נשתדל לתרגם את הדברים ולהורידם לאותיות של עבודת השם: עולם הבריאה - עבודת השם כתוצאה מהתבוננות; עולם היצירה - עבודת השם מתוך האהבה הטבעית הקיימת.
שכן המטרה בלימוד אינה ללמוד תיאוריה על עולמות עליונים; אין אנו לומדים כאן ספרי קבלה כדי לשרטט תרשימים של המתרחש בעולמות עליונים, אלא לתרגם את הכל לעבודת האדם, לעבודת השם היומיומית: לדעת את המעלה הגדולה שיש לנו כבני אדם בעלי שכל, ושהקב"ה נתן לנו את השכל כדי שנשתמש בו ונתבונן בגדלות השם ונעבוד אותו עד כמה שאפשר לפי מה שצריך להיות, ולא רק לפי מה שנראה לאדם ובא לו לעשות. וכשעושים את העבודה לפי מה שצריך להיות, נוגעים במושג הנקרא עולם הבריאה - עניין ההבנה, שהוא מעלת האדם על החי, שעבודתו מצד ההבנה והשכל. זו הנקודה שאדמו"ר הזקן מבקש לעורר בפרק זה.
מיכאל וגבריאל - ביצירה או בבריאה?
נשאלה שאלה: האם מיכאל וגבריאל שייכים לעולם היצירה או לעולם הבריאה? התייחסות מעניינת לכך מצויה בהערות הרבי על התניא. הרבי מעיר שבזוהר מובא במפורש שמיכאל וגבריאל הם מלאכים שעבודתם שכלית, ואילו כאן בתניא נאמר שעבודתם טבעית. ומיישב הרבי, שיש לדייק בין 'מחנה מיכאל' ו'מחנה גבריאל' לבין מיכאל וגבריאל עצמם: מחנה מיכאל ומחנה גבריאל שייכים לעולם היצירה, ואילו מיכאל וגבריאל עצמם שייכים לעולם הבריאה.
האם יש התכללות במלאכים?
שאלה נוספת: האם המלאך נשאר בטבעו בלבד, או שיש בו התכללות - שמלאך שטבעו חסד יקבל גם מבחינת הגבורה? אף לכך יש דיוק מעניין בתניא, בשורה הרביעית שבתחילת הפרק, שם נאמר על המלאכים: "לפי שאינם בעלי בחירה, ויראתם ואהבתם היא טבעית להם" - ולכאורה, מדוע נאמר "היא" בלשון יחיד, והרי "יראתם ואהבתם" הוא לשון רבים, והיה צריך לומר "הם"?
ההסבר הוא שמרומז כאן עניין כזה: בתפילת 'ובא לציון גואל', שאנו אומרים בכל יום, מובא הפסוק מישעיה "וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש", ומיד לאחריו התרגום: "ומקבלין דין מן דין" - כלומר "וקרא זה אל זה" פירושו שאחד מקבל מחברו. נמצא שאם למלאך אחד טבע אחד ולחברו טבע אחר, יש בו את הטבע המקורי שלו ויש בו את מה שהוא מקבל מזולתו. וזהו גם הטעם שאומר "קדוש" שלוש פעמים: אמירת "קדוש" עניינה שהמלאך מציג שכל טבעו מוגבל, ושיש מה שנעלה ממנו והוא קדוש ומובדל, ואין הוא מצליח להגיע אליו - ולכאורה די היה באמירה אחת. אלא שבאופן כללי ישנם שלושה קווים: חסד, גבורה ותפארת - ימין, שמאל ואמצע. לכל מלאך יש את הקו הטבעי שלו, ומכיוון שהוא מקבל גם משני הקווים האחרים, הוא מציג אף את מה שיש בהם, ואומר "קדוש" ביחס לדרגתו המקורית וגם ביחס למה שקיבל.
לכן מדייק אדמו"ר הזקן "ויראתם ואהבתם היא טבעית להם" בלשון יחיד: לכל מלאך ומלאך יש את מה שטבעי לו, את הטבע שלו. אך התכללות ודאי שיש, כמאמר "וקרא זה אל זה" - "ומקבלין דין מן דין", שכל אחד מקבל ומושפע מחברו, אלא שמה שטבעי לו בטבעו המקורי שונה ממה שהוא מקבל מזולתו.
ובנוגע למה שיש למלאכים ביחס לבני האדם, כפי שאמרנו בתחילת הפרק: היהודי, אף אם הוא בדרגה נמוכה, עבודתו לפחות בעוצמה כשל מלאך, וכשהוא בדרגה עליונה יותר - הוא נעלה יותר מן המלאך.
לסיכום: בחלק זה למדנו שאין לתפוס את העולמות כמצויים במקום גשמי גבוה יותר, אלא כדרגות ומעלות רוחניות. הקדמנו שבכל עולם ועולם יש פרצוף שלם של עשר ספירות, אך בכל עולם מאירה בעיקר אחת מארבע הקבוצות: חכמה באצילות, בינה בבריאה, שש המידות ביצירה ומלכות בעשייה. מכאן ההבדל בין מדור המלאכים למדור נשמות הצדיקים: בעולם היצירה מאירות המידות לבדן, ולכן עבודת המלאכים תמידית באהבה וביראה טבעיות - מחנה מיכאל מהימין ומחנה גבריאל מהשמאל, כמחזה המרכבה של יחזקאל; ובעולם הבריאה מאירות חכמתו בינתו ודעתו שהן מקור המידות ושורשן, ולכן הוא מדור נשמות הצדיקים העובדים בדחילו ורחימו הנמשכות מן ההתבוננות, היא 'רעותא דליבא' הנעשית לבוש לנשמה בגן עדן העליון. כמו כן עמדנו על ההגהה בדבר מלאכים עליונים בעולם הבריאה שעבודתם בדחילו ורחימו שכליים, על דיוק הרבי בין מיכאל וגבריאל לבין מחנותיהם, ועל ההתכללות שבמלאכים.
בחלק הבא נמשיך בביאור הפרק, ונשתדל להמשיך ולתרגם את דרגות העולמות לאותיות של עבודת השם היומיומית.