לפני שנעבור לפרק ל"ט, נחזור על מה שלמדנו בחלקו האחרון של פרק ל"ח, שהוא נוגע במישרין להמשך הדברים.
למדנו שבקיום המצוות ישנם שני עניינים: מעשה המצווה - הצד המעשי והטכני, שהוא הצד העיקרי, שבו מתקיים הרצון האלוקי ו"המעשה הוא העיקר"; ולצדו נדרשת גם הכוונה, שהיא כנשמת המצווה, כלשון הידועה שתפילה, ברכה או מצווה בלא כוונה הן כגוף בלא נשמה. וודאי שצריכה להיות גם כוונה, גם נשמה.
שתי דרגות בכוונה - נשמת החי ונשמת המדבר:
נשמת החי: כל בעל חי - כל מה שהוא עושה נובע מטבעו. נטיותיו ורגשותיו טבועים בו ("טבע" מלשון קביעות, כלשון הגמרא "מטבע שטבעו חכמים"), ואין הוא יכול לשנותם.
נשמת המדבר: האדם הוא בעל שכל ובחירה, "בדעת ידבר". כוח השכל שבו מאפשר לו לא לפעול דווקא לפי מה שטבעו הקבוע והטבוע מכתיב, אלא לשלוט על הטבע ולהחליט לעשות אף היפך טבעו - את מה שצריך להיות. זו מעלתו של בעל נשמת המדבר.
וכיצד הדבר בעבודת השם?
כוונה שהיא כנשמת החי: יהודי מעורר בליבו את האהבה המסותרת והטבעית, הקיימת אצל כל אחד ואחד.
כוונה שהיא כנשמת המדבר: יהודי מתבונן בגדלות השם, ומכוח ההתבוננות מעורר רגש עמוק, גבוה ורחב לאין ערוך.
"לשנות את מידותיו הטבעיים" ו"לשנות את טבע מידותיו":
נזכיר שוב את הפתגם שהבאנו בשם אדמו"ר הזקן, שיסייע לנו גם בהבנת המשך הפרק הבא: בעבודת המידות ישנם שני אופנים.
לשנות את מידותיו הטבעיים: אדם שטבעו נוטה לאהבה, לנתינה, לחסד ולסבלנות, ומצד עצמו טבע זה מנוצל לענייני העולם. עבודתו היא להפנות את מידותיו הטבעיות מענייני העולם אל ענייני הקדושה. זו עבודה חשובה מאוד, אך בה נשאר האדם באופיו ובטבעו, אלא שהוא מנווט אותם אל הכיוון הנכון.
לשנות את טבע מידותיו: לעשות את מה שצריך להיעשות, בין אם הדבר מתאים לאופיו ובין אם לא. אם טבעו חסד והשעה תובעת גבורה - יפעל בגבורה, ואם טבעו גבורה והשעה תובעת חסד - יפעל בחסד. זו עבודה נעלית יותר, שבה הוא משנה את עצם טבען של מידותיו.
ההבדל בין שני האופנים הוא כהבדל שבין החי למדבר: העובד כנשמת החי נשאר בטבעו, אלא שהוא מכוון אותו לכיוון הנכון, האלוקי והתורני; ואילו העובד כנשמת המדבר משנה את טבע מידותיו ואינו עושה רק את מה שבטבעו. ייתכן בוודאי שיקשה עליו לעשות דברים הנוגדים את הטבע שעימו נולד, אך אין הוא מתחשב בקושי, כי הוא עושה את מה שצריך להיות. בכל זה הארכנו בשיעורים הקודמים בביאור פרק ל"ח.
ומכאן לפרק ל"ט:
בהמשך לזה מוסיף אדמו"ר הזקן: "ומפני זה גם כן נקראים המלאכים בשם חיות ובהמות, כדכתיב ופני אריה אל הימין וגו' ופני שור מהשמאל וגו'". בפרק הראשון של יחזקאל, בראותו את המרכבה העליונה, ראה הנביא מלאכים עליונים וכינה אותם בשמות אלו: "פני אריה אל הימין" - מחנה מיכאל, "ופני שור מהשמאל" - מחנה גבריאל. אריה הוא חיה ושור הוא בהמה.
מדוע מכונים מלאכים עליונים בשם חיות ובהמות? כדי להדגיש שכל פעולתו של המלאך היא לפי טבעו: כפי שנוצר כך יפעל, ולא שייך בו שינוי בשום פנים ואופן. מחנה מיכאל, שטבעו אהבה, יישאר באהבה, ולא שייך אצלו עניין של יראה; ומחנה גבריאל, שעניינו יראה, יישאר ביראה, ולא שייך בו עניין של אהבה. זהו טבע טבוע.
ובלשון אדמו"ר הזקן: המלאכים "לפי שאינם בעלי בחירה" - אין למלאך בחירה, אלא הוא נברא עם תפקיד מסוים, עם שליחות מסוימת ועם כיוון מסוים, ואין הוא יכול לשנותם; "ויראתם ואהבתם היא טבעית להם" - היראה והאהבה שבמלאך הן טבע המלאך ולא ייתכן אחרת, כמו שכתוב ברעיא מהימנא בפרשת פנחס. ומשום כך הם נקראים חיות ובהמות.
הדבר מתאים למה שלמדנו בסוף הפרק הקודם: יהודי שעובד את השם רק בכך שהוא מגלה את הדבר הטבוע בו, עבודתו נקראת בדרך משל נשמת החי, שכן החי הוא המשל לדבר הפועל לפי טבעו.
מדוע פותח אדמו"ר הזקן בעניין המלאכים?
מדוע מקדיש אדמו"ר הזקן פרק שלם בתניא כדי לבאר את עניין המלאכים ואת השמות שבהם הם נקראים, ובהמשך אף יבאר אילו מלאכים נמצאים בעולם זה ואילו בעולם אחר? במהלך הפרק נלמד על העולמות העליונים - אצילות, בריאה, יצירה ועשייה - ואף על פי כן פתיחת הפרק עוסקת במלאכים. לכאורה אין הדבר מתאים למטרתו של ספר התניא: אין זה ספר קבלה ואין זה ספר של סוד, אלא ספר המיוסד על הפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו", ספר של בינונים הבא ללמד את עבודת האדם. אם מופיעים בו עניינים נעלים, הרי זה משום שהם באים לבאר ולסייע להבנת עבודת האדם - וכאן ניכר מן הסגנון שהוא בא לדבר על המלאכים עצמם.
[שאלה שנשאלה בשיעור: הרי הרמה הנעלית ביותר היא לעבוד את השם בצורה טבעית ובלי נגיעות - לא מפני העונג או ההסתפקות שבדבקות בו, אלא באופן טבעי ותכליתי. תשובה: בכל דרגה ודרגה יש מה שלמטה ממנה ומה שלמעלה ממנה. ואכן, עבודת השם בצורה טבעית וללא נגיעות, בלי שהאדם ירוויח מכך דבר, היא מעלה גדולה - זו עבודתם של האנשים הפשוטים בזמן הבעל שם טוב, שעשו את עבודתם בתמימות ובפשטות, והלוואי עלינו תמימות ופשטות כאלה. אך כאן מדובר באדם המבקש שבעבודת השם שלו יהיה רגש וחיות, ובזה שתי רמות: רגש הבא מצד טבעו, ורגש אלוקי נעלה לאין ערוך. ההבדל ביניהם הוא כהבדל שבין עולם המידות לעולם השכל: עולם המידות שואל "איך אני נמשך אל הדבר", ואין האמת שבדבר מעניינת אותו, ואילו עולם השכל שואל "מה נכון ומה הדבר מחייב". פשוט שהעבודה מצד השכל נעלית מן העבודה מצד המידות, והדבר תלוי כמובן בהקשר שבו מדובר].
ביאור הרבי:
שאלה זו שואל הרבי באחד המקומות, ונותן לה הסבר מעניין מאוד: בשורות אלו מבקש אדמו"ר הזקן לדבר לשני סוגי אנשים:
אותם צדיקים עליונים שהצליחו להגיע להתעוררות הלב הנקראת נשמת המדבר, הבאה כתוצאה מהתבוננות.
ובעיקר - אותם פשוטים יותר, שלא הצליחו ואינם שייכים להגיע לרמת ההבנה הזו, ואצלם הרגש בא מצד גילוי האהבה המסותרת שבליבם.
נפתח בדרגה הגבוהה: אדמו"ר הזקן בא לומר שמי שעבודתו כנשמת המדבר, שהצליח לעורר אהבה מכוח ההתבוננות - דרגתו גבוהה מאוד, גבוהה מדרגת המלאכים. אין הוא מזכיר כאן את המלאכים מפני שברצונו לעסוק במלאכים, אלא כהקדמה לשורה הבאה: "ולכן מעלת הצדיקים גדולה מהם". כוונתו לדבר על מעלתם של אותם יהודים שהגיעו לרגש הנולד מהבנה עמוקה: המלאך עובד את השם לפי טבעו, ואילו הם עובדים לא לפי טבעם בלבד אלא לפי מה שצריך להיות, מכוח העמקת ההתבוננות - ודרגה זו נעלית הרבה יותר.
אך מעלת הצדיקים הללו אינה עיקר עניינו של ספר התניא, שהוא "ספר של בינונים", המדבר לרוב האנשים שאינם שייכים לדרגה זו. מה, אם כן, בא אדמו"ר הזקן לומר להם? כאן משמיע אדמו"ר הזקן ליהודים אלו דבר נפלא מאוד.
למדנו בפרק הקודם שהרגש הוא כנשמה למעשה, שהמעשה בלא רגש הוא כגוף בלא נשמה, ושהרגש נותן למעשה עוצמה וחיות. עלול אדם שלא הצליח לעורר רגש נעלה, ואצלו הדבר בא מצד הטבע, לחוש שמעשהו אינו חזק דיו, שכן לא ההתבוננות עוררה אותו אלא האהבה המסותרת הטבעית שבליבו. בא אדמו"ר הזקן ואומר לו: דע לך שגם רגש זה חזק מאוד ותוקפו רב - אתה ממש כמלאך. כשם שעבודת המלאכים היא מצד טבעם, כך אם הצלחת לעורר את האהבה הטבעית שבך, הרי אתה כמלאך, שתוקפו נעלה מאוד, עוצמתו חזקה, ועבודתו היא ללא שינוי.
זהו אשר בא אדמו"ר הזקן לומר בכך שהמלאכים נקראים חיות ובהמות: דבריו מכוונים בעיקר לאותם אנשים הנמצאים ברמה של "חי" - רמה חזקה, מצוינת וטובה, שכן הטבע היהודי הזה חזק מאוד, ובעליו הוא כמלאך. [וכמובן, כשמדובר כאן על מלאכים, הכוונה למלאכים הקדושים].
המשך הפרק - מדור הנשמות ומדור המלאכים:
"ולכן מעלת הצדיקים גדולה מהם" - מן המלאכים, וזאת משום שמבין ארבעת העולמות - אצילות, בריאה, יצירה ועשייה, שבהם נרחיב בעזרת השם בפרק זה - מדור נשמות הצדיקים הוא בעולם הבריאה, ומדור המלאכים הוא בעולם היצירה, ועולם הבריאה נעלה מעולם היצירה.
לסיכום: בחלק זה חזרנו על סוף פרק ל"ח: שבמצווה יש מעשה (העיקר) וכוונה (כנשמה לגוף), ושבכוונה שתי דרגות - נשמת החי, שבה היהודי מעורר את האהבה המסותרת הטבעית שבליבו, ונשמת המדבר, שבה הוא מוליד רגש מכוח ההתבוננות בגדלות השם; וכן על שני האופנים בעבודת המידות - "לשנות את מידותיו הטבעיים", לנווט את הטבע אל הקדושה, לעומת "לשנות את טבע מידותיו", לעשות את מה שצריך להיות אף נגד הטבע. מכאן עברנו לפתיחת פרק ל"ט: המלאכים נקראים חיות ובהמות ("ופני אריה אל הימין ופני שור מהשמאל") לפי שאינם בעלי בחירה ויראתם ואהבתם טבעיות להם ואינן משתנות. ושאלנו מדוע פותח אדמו"ר הזקן בעניין המלאכים בספר של בינונים, והבאנו את ביאור הרבי שדבריו מכוונים לשני סוגי אנשים: לצדיקים שעבודתם כנשמת המדבר, שמעלתם גדולה מן המלאכים העובדים לפי טבעם; ובעיקר לאותם יהודים שרגשם בא מצד האהבה הטבעית, לומר להם שגם עבודתם חזקה ותקיפה - הרי הם כמלאכים. ולבסוף פתחנו בלשון הפרק, שמעלת הצדיקים גדולה מהמלאכים לפי שמדור הנשמות בעולם הבריאה ומדור המלאכים בעולם היצירה.
כאן דיברנו על כך באותיות של עולמות, ובהמשך נבאר את העניין באותיות של עבודת האדם, שבהן יובן הדבר ביתר בהירות.