בחלק הקודם עמדנו על הכוונה הנוצרת על ידי התבוננות בגדלות הבורא. כעת עובר אדמו"ר הזקן לדרגה נוספת בכוונה: זו של מי שדעתו קצרה, שאין בכוחו להתבונן ולהוליד אהבה ויראה גלויות בליבו.
"ומי שדעתו קצרה לידע ולהתבונן בגדולת אין סוף ברוך הוא להוליד האהבה מבינתו בהתגלות לבו, וכן היראה במוחו ופחד ה' בלבו":
אדם שדעתו קצרה, אין לו היכולת להתבונן בשכלו בגדלות הבורא, וממילא לא תיוולד בנפשו אהבה גלויה - שכן רגש האהבה בא אך ורק לאחר התבוננות מוקדמת, וההתבוננות מצריכה עמקות בענייני אלוקות ויכולת לכך. ומכיוון שאין לו הבנה עמוקה, אין הוא יכול לעורר בליבו את הרגש. וכך גם בעניין היראה: יראת שמיים ופחד ה' בליבו, קשה לו עד מאוד לעוררם. הוא נמשך אל ענייני העולם, אך לענייני אלוקות אין לו את היכולת הזו.
"רק שזוכר ומעורר את האהבה הטבעית המסותרת בלבו" - הדבר היחיד שביכולתו לעשות: מכיוון שבטבעו, ככל יהודי, נטועה בו אהבה פנימית לבורא - נולד עמה ואינו יכול להתנתק ממנה - הוא זוכר אותה ומעורר אותה.
"ומוציאה מההעלם והסתר הלב אל הגילוי במוח על כל פנים" - לגילוי בלב אין הוא מגיע, את הרגש בליבו אינו מצליח לעורר, אך לכל הפחות הוא מביא את האהבה לגילוי במוח.
מהו הגילוי במוח?
"שיהיה רצונו שבמוחו ותעלומות לבו מסכים ומתרצה בריצוי גמור באמת לאמיתו למסור נפשו בפועל ממש על יחוד ה'" - הוא מגיע למצב שבמוחו הוא מבין שכך צריך להיות. לומר שהוא חש אהבה וצימאון ממש לתפילין שהוא הולך להניח - לא; לדרגה זו לא הגיע. ומדוע אם כן הוא הולך להניח תפילין? משום שהוא מבין שצריך להניח תפילין. אכן יש כאן רגש, אך זהו רגש טבעי שאינו מתגלה בלב. ראוי לשים לב ללשון: לא בלב הגלוי, אלא "בתעלומות לבו", והסכמה זו היא "בריצוי גמור באמת לאמיתו" - עד כדי מסירות נפש בפועל ממש על ייחוד השם.
הדבר מומחש היטב ביום הבר מצווה: ייתכן שביום הראשון, כשהוא מגיע להנחת תפילין, הוא חש התרגשות פנימית ממשית. אך לאחר יום, יומיים, שנה ושנתיים, הרגש הזה אינו קיים אצלו, משום שלא הצליח לעורר רגש בלב. ואף על פי כן הוא ממשיך להניח תפילין בכל יום. מהיכן באה הדחיפה? מן הרגש היהודי הטבעי שבמוחו, שהוא מבין שכך צריך להיות. זו דחיפה חזקה מאוד, אך דחיפה טבעית.
"כדי לדבקה בו נפשו האלקית ולבושיה ולכללן ביחודו ואחדותו, שהוא רצונו העליון המלובש בתלמוד תורה ובקיום המצות כנ"ל" - הוא יודע שהדרך שבה נדבקת נפשו האלוקית ולבושיה בבורא היא על ידי המצוות, ולכן הוא מקיים אותן: הוא מבקש לחבר ולקשר את לבושי נפשו האלוקית עם ייחודו ואחדותו של הבורא. וההתחברות לרצון האלוקי נעשית בקיום המצוות, שהן עצמן רצונו של הבורא, הרצון העליון המלובש בתלמוד תורה ובקיום המצוות.
ביטוי זה הוא ביטוי של אהבה פנימית, שגם היראה כלולה בה: כשיש לאדם רצון פנימי לקיים מצוות כדי להתחבר לבורא, טמונה בכך גם יראת שמיים, שהרי אין הוא רוצה להתנתק מן הבורא. זהו רצון פנימי להתחבר ופחד מן הניתוק, הקיימים באינסטינקט היהודי - לקבל מלכותו ושלא למרוד בו חס ושלום.
"ובכוונה זו הוא סור מרע ועושה טוב ולומד ומתפלל ומברך בפירוש המלות לבדו, בלא דחילו ורחימו בהתגלות לבו ומוחו" - בכוונה זו, שאינה כוונה שיצר מחדש אלא כוונה הקיימת בו שרק עורר אותה, הוא סר מרע ועושה טוב. הוא מתפלל ומברך ומכוון לפירוש המילות בלבד, ולא לעומק הפנימי שבהן, בלא אהבה ויראה גלויות; מה שיש לו הוא האהבה הפנימית הקיימת בו מבפנים.
לאיזו דרגה דומה כוונה זו?
לדרגת ה'מדבר' אין היא דומה, שכן שם הכוונה באה מן השכל ומן ההתבוננות. כוונה זו באה מן הטבע, ולפיכך היא בדרגת ה'חי', כלשון אדמו"ר הזקן: "הרי כוונה זו על דרך משל, כמו נשמת החי שאינו בעל שכל ובחירה".
אף שאומרים על בעל חי מסוים שהוא "פיקח שבחיות", וישנה אצל בעלי החיים חוכמה רבה, אין זו חוכמה אמיתית: כל כולה רמה גבוהה של הבנה כיצד להשיג את צרכיו, סביב עצמו ובתוך העולם. לכן אומרים על נפשו הבהמית של האדם שהיא בהמה מפותחת: יש בהמה שאין לה שכל כלל, כחמור, ויש בעל חיים אינטליגנטי יותר, כשועל; והנפש הבהמית של האדם אינטליגנטית עוד יותר. אך כל זמן שכל מחשבתו סובבת סביב עצמו בלבד, הרי שתוספת ההבנה אינה מוציאה אותו מאותה משפחה. בעל שכל אמיתי נקרא מי שביכולתו לצאת מעצמו ולהתבונן בעניין, ודבר זה אינו קיים אצל בעל חיים. ומכיוון שאינו בעל שכל, ממילא גם אינו בעל בחירה: אין הוא יכול לבחור כרצונו, אלא נשאר במסגרת עצמו, ברמה שהעניק לו הבורא.
"וכל מדותיו, שהן יראתו מדברים המזיקים אותו ואהבתו לדברים הנאהבים אצלו" - כל מידותיו של בעל החי הן טבעיות: הוא ירא מדברים המזיקים לו ונמשך אל הדברים שהוא אוהב.
[ניתן לראות זאת אף בהלכה: דיני השומרים, שלכל אחד מסוגי השומרים רמת אחריות אחרת על הבהמה שקיבל לשמירה - אם נאבדה, נגנבה או מתה - נידונים במסכת בבא קמא בכל פרטיהם. ומובאת הלכה בשולחן ערוך: שואל, שרמת שמירתו היא הגבוהה ביותר, שלקח בהמה מחברו ועבר עמה ברחוב, ובצד בערה מדורה גדולה, והבהמה הלכה וקפצה לתוך האש ונשרפה - פטור. ומדוע? משום שהשומר אומר לבעל הבית: בהמה נורמלית פוחדת מדברים המזיקים לה, ולא היה עלי לצפות שקיבלתי לשמירה בהמה שאינה נורמלית. הרי שהיראה מדברים המזיקים היא טבע הבהמה].
וכן באהבתו: הוא אוהב לאכול את מה שטבעו נמשך אליו, ואין הוא יושב להתבונן בערכו של המזון. אם יתנו לבהמה מאכל שאינה אוהבת, תריח בו ולא תיגע בו, ואין שום דרך לשכנעה בפרסומות שתאכל ממנו. היא נמשכת למה שהיא אוהבת ובורחת ממה שמזיק לה, ושום דבר לא יועיל.
"הן רק טבעיים אצלו ולא מבינתו ודעתו" - אין הדבר בא מהתבוננות, אלא מאינסטינקט.
והנמשל: "וכך הם על דרך משל היראה והאהבה הטבעיות המסותרות בלב כל ישראל, כי הן ירושה לנו מאבותינו וכמו טבע בנפשותינו כנ"ל" - אותו הדבר ברגש האהבה והיראה הטבעיים שיש ליהודי, שאין הוא רוצה להתנתק מן הבורא ורוצה להיות מחובר אליו. אם אדם מעורר רגש זה ומתוכו מקיים תורה ומצוות - טוב הדבר מאוד; אך אם נבוא לדרגו על פי ארבעת הסוגים שבבריאה, נמשילו לסוג ה'חי'. והטעם: שאהבה טבעית זו לא נעשה בעבורה דבר, אלא נולד האדם כבנם של אברהם יצחק ויעקב וירש מאבותיו את העניין הזה, והוא קיים בו כטבע בנפשו.
[ומכאן שאין בכוח האילוף לשנות את הטבע: משל לביצת אווז שנותרה ללא אמה, ותרנגולת דגרה עליה יחד עם ביציה. האווז גדל בין האפרוחים, אכל מאכלם והלך עמם, ובקטנותם לא היה ניכר ההבדל ביניהם. יום אחד הגיעו אל המים, ומיד קפץ האווז לתוך המים והחל לשחות. מי לימדו זאת? הרי כל ימיו היה בין התרנגולים. אלא שאין משנים טבע: אף אם יגדל מאה ועשרים שנה בין תרנגולים, אווז יישאר אווז. כל שנדרש הוא הזדמנות שבה יוכל טבעו להתגלות; בלא מים לא היה ההבדל נראה כלל].
לסיכום: בחלק זה למדנו את דרגתו של מי שדעתו קצרה, שאינו מוליד אהבה ויראה מבינתו, אלא מעורר את האהבה הטבעית המסותרת בליבו ומוציא אותה מן ההעלם אל גילוי במוח - שרצונו שבמוחו ותעלומות ליבו מסכימים ומתרצים באמת לאמיתו למסור נפשו על ייחוד השם, ומתוך כך הוא סר מרע ועושה טוב, לומד ומתפלל בפירוש המילות לבדו. כוונה זו נמשלה לנשמת החי, שכל מידותיה טבעיות ולא מבינתה ודעתה. בכך מתבאר סיכומו של הפרק בהגדרת הכוונה כנשמה והקיום כגוף: בגוף שני סוגים - דומם וצומח, דהיינו דיבור ועשייה; ובכוונה שני סוגים - כוונה הנוצרת מהבנה, שהיא בדרגת מדבר, וכוונה הנוצרת מרגש טבעי, שהיא בדרגת חי. הצד המשותף לכולם הוא שהכול רצונו של הבורא, ומצד גילוי הרצון העליון אין ביניהם הבדל כלל; ההבדל אינו בהעלם וגילוי אלא בצמצום והתפשטות - שבכוונה יש גילוי והכרה גדולים יותר בנפש האדם במציאות הבורא, ובלא כוונה ההכרה מצומצמת מאוד, אך התגלות הרצון האלוקי קיימת בכל.
בחלק הבא נראה כיצד מרומם אדמו"ר הזקן מאוד את דרגה זו של האהבה הטבעית המסותרת, ואת מעלתה הגדולה בעבודת השם.