לאחר ההקדמה, שהייתה גם חזרה על כמה מן הנקודות שכבר נתבארו, נלמד כעת מבפנים את סיום הפרק. אנו נמצאים בדף נ"א (עמוד 101), בשורה הרחבה הראשונה שלאחר הקטע הצר.
מהי כוונת המצוות?
כוונה פירושה שהאדם מקיים את המצווה לשם שמיים, מתוך רגש וחיות. אלא שיש לברר: מהיכן בא אותו רגש, ומה מקורה של האהבה המלווה את קיום המצווה? על כך מבאר אדמו"ר הזקן שיש בכוונה שתי דרגות, כשתי דרגות הנשמה שבגוף: דרגת ה'חי' ודרגת ה'מדבר'.
דרגת ה'חי' ודרגת ה'מדבר':
כוונת ה'חי': עבודה מצד הטבע והאינסטינקט. טבעו של יהודי הוא לרצות להיות קשור עם הקב"ה, והאדם מעורר בנפשו את הטבע היהודי הקיים בו ומוביל אותו לכלל רצון: ברצוני להניח תפילין, משום שזהו חיבורי עם הקב"ה וברצוני להיות דבוק בו. אין זה בא לאחר התבוננות עמוקה בגדלות הבורא, אלא מתוך עוררות הטבע הטמון בו.
כוונת ה'מדבר': דרגה גבוהה יותר, שבה האדם מתבונן ומעמיק בגדלות הבורא, ומתוך ההתבוננות נולדים בו רגשות עמוקים הרבה יותר.
"לשנות טבע מידותיו":
נשאל אדמו"ר הזקן, בעל התניא, מהו עניינה של החסידות, מה באה לחדש ומהי מטרת הלימוד העמוק בענייניה, והשיב: "כל ענין החסידות הוא לשנות טבע מידותיו. לא רק לשנות מידותיו הטבעיים, אלא גם טבע מידותיו".
ביאור הדברים: אדם שטבעו חסד ואהבה, שאופיו נגיש לכל דבר ולכל אדם - אם יניחוהו לנפשו וידבר ללא עבודה, תימשך אהבתו אל הבלי העולם וענייניו. וכן אדם שטבעו הפוך, טבע של גבורה, זהירות ופחד - ללא עבודה יפחד מהבלים ושטויות. שהרי "עַיִר פרא אדם יולד": מצד עצמו נוהג האדם בדרך פראית ובלתי מתוקנת.
היהדות: "לשנות מידותיו הטבעיים" - לשנות את האפיק שבו הן זורמות. המידה נשארת כשהייתה, אך במקום אהבה לענייני העולם - אהבה לקדושה, לאלוקות ולמצוות; ובמקום יראה ופחד מדברים בטלים - יראת שמיים. תחת שילכו המידות לכיוון הבהמי, ילכו לכיוון האלוקות.
תורת החסידות: "לשנות צבע מידותיו" - לשנות את הטבע עצמו. אין די בטבע האהבה בלבד, שכן בעבודת השם נדרש גם טבע של יראה. אין האדם רשאי להסתפק בניווט טבעו לכיוון הטוב, אלא עליו לעבוד את השם גם בדברים הנוגדים את טבעו.
"כלום מעשה בא לידך?":
הדברים מומחשים בסיפור המובא בגמרא: אחד התנאים שאל את חברו אם הוא בן העולם הבא, והלה השיב לו בשאלה: "כלום מעשה בא לידך?" - אמור לי מעשה מיוחד שעשית בחייך. ומדובר בתנא שכל ימיו לומד, מקיים מצוות ועושה הכל.
סיפר לו: בערב פורים היו בביתו שני ארנקים שאסף במשך השנה. האחד יועד לרכישת סעודת פורים, שהרי מצוות היום במשתה ושמחה ולא היה לו ממה לקנות, והשני יועד למתנות לאביונים. בא עני ודפק בדלת, ומשהיה הכל מוכן ומזומן, נתן לו - אלא שבטעות נתן לו את הארנק שיועד לסעודת פורים. לכאורה היה ראוי ליטול תמורתו את הארנק השני לצורך הסעודה, אך הוא הותיר את הממון המיועד לעניים לעניים, והוציא ממון אחר, שלא היה מצוי בידו בנקל, לצורך סעודת פורים. השיב לו חברו: על מעשה זה אתה בן העולם הבא.
ומה גדולתו של מעשה זה, והלוא מדובר באדם היושב ולומד תורה כל היום, ש"לא פסיק פומיה מגירסא"? ההסבר הוא, שההתמדה בלימוד אינה מוכיחה כשלעצמה שהאדם בן העולם הבא, שכן ייתכן שאופיו סגור ומכונס, אופי של 'מרה שחורה'. יש אנשים שאופיים נוטה לשבת כל היום ליד הספר ולקרוא, שאינם אוהבים להוציא מעצמם דבר, לטייל או להסתובב - ואף מי שאינם שומרי מצוות כך טבעם. אם כן, ייתכן שאותו אדם רק ניצל את טבעו ללימוד תורה, ואין כאן מעשה גדול שמחמתו מגיע לו עולם הבא.
אך כאשר אדם שכל חייו נראה כבעל אופי של 'מרה שחורה' - מצומצם, מחושב ומדוד - נוהג לפתע בפיזור ובהרחבה של ממון, מידה השייכת דווקא לטבעו של אדם פתוח שאינו עושה חשבונות, זהו סימן שהוא בן העולם הבא: שכן הוא עובד את השם לא לפי טבעו, אלא לפי מה שנדרש ממנו.
זוהי נקודת ההבדל בין 'חי' ל'מדבר' בעבודת השם: ה'חי' עושה דברים טובים ומצוינים, אך הכל לפי נטייתו הטבעית; ה'מדבר' עושה את הנדרש ממנו, משום שכך נדרש, ולא רק משום שכך טבעו. שתי רמות אלו הן שתי הדרגות שבכוונת המצוות: דרגת ה'מדבר' הגבוהה, ודרגת ה'חי' הנמוכה יותר.
ונקרא מבפנים את לשון אדמו"ר הזקן:
"כוונת המצוות לדבקה בו יתברך" - הכוונה שיש ליהודי בקיום המצוות, שרצונו להיות דבוק בבורא, "שהיא כנשמה לגוף" - כפי שכבר למדנו, הכוונה היא כנשמה וקיום המצווה בפועל הוא כגוף - "נחלקת גם כן לשתי מדרגות", כשתי מדרגות הנשמה שבגוף החומרי המסתובב בעולם: 'חי' ו'מדבר'. בשניהם יש נשמה המחיה את הגוף, אך ההבדל ביניהם גדול מאוד.
"כי מי שדעתו יפה" - אדם שיש לו דעת, שבכוחו להתבונן ולצאת מעצמו. שכן זהו מאפיין השכל והדעת: לא לחשוב כפי הנראה לאדם מצד עצמו, אלא לצאת מעצמו ולדעת את השם, להשתמש בשכלו כדי לדעת את הבורא. "ולהתבונן בגדולתו יתברך ולהוליד מבינתו" - כל שכל מוליד רגש, וההתבוננות בגדלות הבורא פועלת מיד על הרגש: "יראה עילאה במוחו" - יראת שמיים גבוהה בהבנת המוח, "ואהבת ה' בחלל הימני שבלבו". אין אלו רגשות שהאדם רק עורר את הקיים בו, אלא רגשות שנוצרו כתוצאה מהבנה עמוקה.
"להיות נפשו צמאה לה'" - צימאון גדול לבורא. וכיצד ירווה את צימאונו? "לדבקה בו על ידי קיום התורה והמצוות, שהן המשכת והארת אור אין סוף ברוך הוא על נפשו" - רצונו שנפשו תהיה קשורה בבורא, והדרך להאיר על נפשו אור אלוקי היא על ידי תורה ומצוות, "לדבקה בו": הרוצה לדבוק בבורא יודע שהדרך היחידה לכך היא קיום רצונותיו.
"ובכוונה זו הוא לומד ומקיים המצוות, וכן בכוונה זו מתפלל ומברך" - כשהוא לומד תורה אין הוא לומד את המילים בלבד ואינו רק אומר אותן, אלא מערכת פנימית פועמת בו ברגש חזק מאוד, מתוך ידיעה שהוא לומד עתה משום שזו דרכו להתחבר אל הבורא.
"הרי כוונה זו... על דרך משל כמו נשמת המדבר שהוא בעל שכל ובחירה" - כוונה כזו, רגש כזה של דבקות בבורא הנוצר מכוח ההתבוננות שקדמה לו, דומה לנשמת ה'מדבר'. מעלתו של המדבר היא שהוא בעל שכל, ומעלת השכל היא שבכוחו להתרומם מעל הטבע - וזוהי הבחירה, היכולת לבחור אף בדבר הנוגד את הטבע. "ובדעת ידבר" - כל מעלתו בכך שהוא מדבר, ומדבר בדעת, שכן כל מעלת הדעת היא ההתרוממות מתוך עצמו. זוהי כוונתו של ה'מדבר'.
לסיכום: בחלק זה למדנו שכוונת המצוות - הרצון לדבקה בבורא, שהיא כנשמה לגוף המצווה - נחלקת לשתי מדרגות, כשתי מדרגות הנשמה בגוף החומרי: 'חי' ו'מדבר'. עמדנו על פתגמו של אדמו"ר הזקן, שכל עניין החסידות הוא "לשנות צבע מידותיו" - לא רק לנווט את המידות הטבעיות אל הקדושה, כדרישת היהדות, אלא לשנות את הטבע עצמו ולעבוד את השם אף בדברים הנוגדים אותו, כפי שעולה מסיפור הגמרא על ארנק סעודת הפורים ומתנות האביונים. ולבסוף למדנו בלשון הפרק את כוונת ה'מדבר': מי שדעתו יפה להתבונן בגדולת ה', ומוליד מבינתו יראה עילאה במוחו ואהבה בחלל הימני שבלבו, עד להיות נפשו צמאה לה' לדבקה בו על ידי התורה והמצוות - כוונתו כנשמת המדבר, בעל השכל והבחירה, המתרומם מעל טבעו.
בחלק הבא נעסוק בדרגה השנייה שבכוונה - כוונת ה'חי', העבודה הבאה מצד הטבע, ובהבדל שבין שתי המדרגות.