הגענו לחלקו האחרון של פרק ל"ח, בדף נ"א עמוד א' (עמוד 101), בשורה הרחבה הראשונה שלאחר הקטע הצר, שבסופה מתחיל קטע חדש בתיבות "בכוונת המצוות". את תוכן הדברים עד סוף הפרק כבר ביארנו בעל פה, אך טרם קראנו אותם מבפנים. לפיכך נחזור תחילה על תמצית הרעיון.
בפרקים הקודמים האריך אדמו"ר הזקן בחשיבותו הגדולה של המעשה דווקא, של המצוות המעשיות, מתוך היסוד של 'דירה בתחתונים'. מכאן אף הביא את ההלכה, שאדם המקיים מצווה או מתפלל בלא שכיוון מאומה, קורא קריאת שמע ואינו מכוון כלל - יצא ידי חובת רובה ככולה של קריאת שמע או של התפילה. הטעם לכך: תכלית ירידת הנשמה לגוף היא בעיקר לזכך את הגוף ואת הנפש הבהמית. משהוציא האדם את המילים בפיו הגשמי, או קיים את המצווה בכוחותיו המעשיים - אף שאין כאן שותפות של הצד הפנימי - המצווה נתקיימה, ותכלית ירידת הנשמה לעולם הזה באה לידי ביצוע. משום כך "המעשה הוא העיקר".
ואף על פי כן, בפרק ל"ח מביא אדמו"ר הזקן גם את הצד השני: "תפילה בלא כוונה כגוף בלא נשמה". היחס בין הכוונה למצווה הוא כיחס שבין הנשמה לגוף, וכפי שנתבאר באריכות בחלקים הקודמים. נחזור על נקודות הדברים.
דומם וצומח - בחינת הגוף:
בהגדרת 'גוף' נכללים שני סוגים, הדומם והצומח:
הדומם: הניכר בו לעין הוא הגוף שבו בלבד. אמנם ודאי קיימת בו נפש - 'נפש הדוממת' בלשון האר"י הקדוש - אך אין היא ניכרת כלל.
הצומח: לכאורה ניכרת בו כבר תכונה של צמיחה, ואף על פי כן שייך הוא לעולם הגוף: שכן מה שגדל בו הוא הגוף, ועדיין אין בו תכונה של חיים - רגש, רצון וחיות.
והנמשל בקיום המצוות: הצד המעשי של המצוות נקרא 'גוף', ובאופן פרטי יש בו שני סוגים - מצוות שהאדם מקיים במעשה ומצוות שהוא מקיים בדיבור. הדיבור מרומם מן העשייה, כשם שהצומח מרומם מן הדומם, אך שניהם כאחד שייכים לתחום הנקרא 'גוף'.
חי ומדבר - בחינת הנפש:
מה נשתנה בחי מן הצומח? החי הוא עולם אחר לגמרי: יש בו נפש - רצונות ורגשות - ונפש זו חזקה בו כל כך, עד שהמתבונן בו רואה את הנפש עצמה. אין הוא רואה גוש בשר שאיזה מנוע נפשי מפעילו, אלא רואה מלכתחילה דבר חי. הנפש היא העיקר, והגוף בטל אליה. זוהי מעלת סוג החי.
ומהי מעלתו של המדבר?
לכאורה נמנה המדבר באותה קטגוריה כללית של החי, אך למעשה זהו עולם אחר לגמרי: מעלת המדבר היא השכל שבו. ולהבנת עומק המעלה שבשכל, יש להקדים ולעמוד על מעלת הרוחני על הגשמי.
מעלת הרוחני על הגשמי:
הפשטה מן ההגבלה: דבר גשמי מוגדר ומוגבל - יש לו צורתו ותפיסת מקומו, ומשהוא נמצא במקומו אין מקום לזולתו. דבר רוחני לעומתו מופשט: מציאותו קיימת ואינה תופסת מקום, וככל שהוא רוחני יותר יכול הוא לסבול דבר רוחני אחר בלא שיסתור לו, ושניהם שורים יחדיו.
המשכה למה שלמעלה ממנו: דבר גשמי מוגדר נשאר במסגרתו והוא מה שהוא, ואין בו שום תנועה של יציאה מעצמו. דבר רוחני נמשך תמיד אל שלמעלה ממנו, לצאת ממציאות עצמו.
שני עניינים אלו ניכרים בבעל השכל. בעל חיים נברא ב'צבע' קבוע: רחמן או אכזר, רך או קשה - לכל בעל חיים צבעו שלו, הצבוע בו בטבעו. אין בזה שינוי ולא ייתכן בו שינוי, ואף אם ישתדלו לשכנעו להשתנות במשהו לא יועיל הדבר, כדוגמת החתול והעכבר שהובאה בחלק הקודם. מה שהוא - כזה יישאר.
האדם, בעל השכל, אף הוא נולד עם משיכה טבעית לצבע מסוים, אך בכוח שכלו הוא מבין שאין הוא מחויב להישאר תקוע בו, ויכול לעשות אף היפך צבעו. השכל מעניק לו את היכולת להבין את חשיבות עשיית הדבר, ולא רק את מה שנטייתו הטבעית מכתיבה.
נקודה נוספת בשכל: כל אופיו הוא להתבונן בעניין ולברר לא כיצד הדבר נראה לאדם, אלא מהי אמיתתו של דבר, כיצד צריך להיות ומה ההיגיון שבו. טבעו של הרגש נמדד ב'בא לי' או 'לא בא לי', בהימשכות או בדחייה; ואילו השכל אינו כן. הניגש אל העניין מתוך פנייה ושוחד מוקדמים, אין זו פיקחות ואין זה שכל - "השוחד יעוור עיני פקחים ויסלף דברי צדיקים" - ובאופן כזה משמש השכל כתירוץ בלבד, בעוד שההכרעה נקבעה מראש.
שכל אמיתי הוא שאין האדם נעול מראש בהנחות מוקדמות ובשוחד עצמי, אלא ניגש להבין את הדבר כפי שהוא: יוצא מעצמו ומתבונן בדבר. אמנם ישנן נקודות מוצא ואקסיומות שמהן פותחים, אך אף הן אינן נובעות מנטיותיו האישיות, אלא מפני שכך הוא הדבר. גם אם אין הדבר נראה לו ואין הוא חפץ בו, אין בכך כדי להפריע להבנת העניין כפי שהוא.
ומדוע זהו אופיו של השכל? משום שהשכל דבר רוחני הוא, וכל עניינו של הרוחני הוא לצאת מעצמו, שלא להיות תפוס בנקודה אחת אלא להתרומם מעליה, וכלשון הפסוק שהזכרנו: "רוח האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה". אף שנפש ישנה באופן כללי גם לבעל החיים, אצל האדם עניינה אחר לגמרי.
מדוע נקרא האדם 'מדבר' ולא 'משכיל'?
אם עיקר מעלתו של האדם הוא השכל, לכאורה היה ראוי למנות: דומם, צומח, חי, משכיל. אלא ש'מדבר' אין כוונתו לדיבורים עצמם, כי אם ליכולת לדבר - היכולת לתקשר עם מי שנמצא מחוץ לעולמו של האדם. אנו משתמשים בכוח הדיבור שבנו והדבר נראה טבעי, אך עצם היכולת לצאת אל עולמו של הזולת ולתקשר עמו היא היפך טבעו של דבר גשמי וחומרי.
בעלי חיים משמיעים אמנם קולות כאלה ואחרים, אך אין בכך יציאה מן העצמיות: אין כאן יצירת מילים ואין כאן יציאה להבין את הזולת, אלא הכול בתחום צרכיו של הבעל חיים עצמו. יש לו טבעו ומציאותו, ולשם שלמות מציאותו הוא נזקק לקשרים עם סביבתו - עד כמה שהדבר נוגע לו. אך אין אצלו מושג של תקשורת עם הזולת למען הזולת, למען מהותו של הזולת בלבד. אף הקשר שבין הורים לוולדות אצל בעלי החיים הוא צורך טבעי שהטביע בהם הבורא, ואינו נובע ממחשבה כלפי הזולת. עניין זה קיים באדם בלבד, ומשום כך נקרא דווקא בשם 'מדבר'.
לסיכום: בחלק זה חזרנו על יסודו של פרק ל"ח: אף שהמעשה הוא העיקר מצד תכלית 'דירה בתחתונים', מכל מקום "תפילה בלא כוונה כגוף בלא נשמה", והיחס בין הכוונה למצווה הוא כיחס הנשמה אל הגוף. הדומם והצומח הם בחינת 'גוף', ובנמשל - מצוות שבמעשה ומצוות שבדיבור; ואילו החי והמדבר הם בחינת 'נפש'. מעלת החי היא בנפש הניכרת בו, ומעלת המדבר היא בשכל, שעניינו כעניין כל דבר רוחני: הפשטה מן ההגבלה והימשכות למה שלמעלה ממנו, היכולת לצאת מן הצבע הטבעי ולהתבונן באמיתתו של דבר. ומפני שכל עניינו של האדם הוא היציאה מעצמו אל הזולת, נקרא הוא 'מדבר'.
בחלק הבא נקרא את הדברים מבפנים, בלשונו של אדמו"ר הזקן.