בחלק הקודם למדנו את פרק ל"ח, והגענו עד השורות הראשונות של דף נ' עמוד ב' (עמוד 100). נקדים חזרה קצרה על הדברים, ומשם נמשיך.
בחלקו הראשון של הפרק ביאר אדמו"ר הזקן מדוע בקיום המצוות, שבהן נדרשים לשלמות המצווה גם המעשה וגם הכוונה, אין שני המרכיבים שווים: כוונה בלא מעשה אינה נחשבת כמעשה, שכן "הרהור לאו כדיבור דמי" - ואפילו במצוות התלויות בדיבור, יש להוציא את הדברים בפועל בפה. ואילו מעשה או דיבור בלא כוונה - ברוב המצוות יצא בו ידי חובה. ושאלנו: מה הטעם בדבר?
תשובת הפרק מבוססת על כל הנלמד בשלושת הפרקים הקודמים: עיקר ירידת הנשמה למטה אינה לצורך עצמה, אלא כדי לתקן את הגוף ואת הנפש החיונית. ומכיוון שכל תכלית הירידה היא עבור הגוף והנפש החיונית, אין די בקיום רצון ה' בכוונות בלבד - שהן שפתה של הנשמה - אלא הדברים צריכים לבוא בשפתו של הגוף: בעקימת שפתיים ובמעשה בפועל.
אלא שבחלק השני של הפרק, הפותח את העניין הנמשך עד סופו, מובא לכאורה ההיפך: אמרו חכמים שתפילה או ברכה בלא כוונה - וכן מובן מן המקור גם ביחס לקיום מצווה - הרי היא "כגוף בלא נשמה". מלשון זו משמע שדווקא הכוונה היא החלק העיקרי והעליון, ואילו המעשה אינו אלא בבחינת גוף, שהרי ביחס שבין גוף לנשמה, הנשמה היא הרוחנית, החשובה והעליונה. בביאור הדברים פתחנו בשיעור הקודם, ונחזור לנקודתם.
גוף ונפש בכל חלקי הבריאה:
בעולם ברואים רבים, הנחלקים לארבעה סוגים כלליים: דומם, צומח, חי ומדבר. בכל אחד ואחד מהם יש גוף ויש נפש: הגוף - עצם הימצאותו של הדבר; והנפש - האנרגיה, החיות האלוקית המהווה אותו. כך גם בדומם: מוכרחת להיות בו חיות אלוקית המהווה אותו בכל רגע ורגע, שאילו תיפסק חיות זו חס ושלום לרגע אחד, היה חוזר להיות אין ואפס כמו לפני שנברא. וכך הוא בצומח, בחי ובמדבר.
מהו הצד המשותף לכל ארבעת הסוגים, ומהו הצד המבדיל ביניהם?
שני מושגים שאין לערבב ביניהם:
גילוי והסתר - גילוי הבורא והאור האלוקי, או הסתרתו.
צמצום והתפשטות - מידת החיות האלוקית הנמצאת בנברא: מצומצמת ומועטת, או מתפשטת ומרובה.
ביחס לגילוי ולהסתר: כבר למדנו בתחילת התניא שבעולם שאנו נמצאים בו החיות האלוקית נמצאת בכל הברואים בהסתר - דרך קליפת נוגה, ויש דברים שהם משלוש הקליפות הטמאות. פירושו של הסתר במילים פשוטות: האדם מביט בדבר ואינו רואה את האלוקות המחיה אותו, ונדמה לו שהדבר קיים מעצמו, משום שהבורא הסתיר את עצמו מן הבריאה. וזהו שנאמר: "אכן אתה א-ל מסתתר".
הסתר זה משותף לכל חלקי הבריאה בשווה, ואין הבדל בין הדומם ובין המדבר שהוא החלק העליון. אף כשרואים בבעל חי רצונות, רגשות ופעילות, ומבחינים בחיות שבו - את הבורא עצמו אין רואים. הבורא מסתתר מכל הבריאה כולה: מן היהודי ומן הגוי, מן הצומח ומן החי. כך ברא את עולמו, שבהסתכלות טבעית אין רואים בו את הגילוי האלוקי.
[גילויים אלוקיים היו מפעם לפעם, כבמתן תורה - אלא שגילוי זה היה גילוי לשעתו, ולאחר מכן נעלם. ובביאת המשיח יהיה הגילוי מוחלט, ככתוב: "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", "וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר". אך בבריאה כפי שאנו מכירים אותה, ההסתר מוחלט בכל הסוגים].
ההבדל שבין הדומם לצומח, לחי ולמדבר אינו בהסתר אלא בצמצום: החיות שהבורא הכניס בנברא - יש שהיא מצומצמת, יש שהיא גלויה יותר, ויש שהיא גלויה עוד יותר.
וכמשל שהבאנו: אור הנכנס דרך נקב, אור הנכנס דרך חלון, ואור המאיר בחוץ. ההבדל ביניהם הוא במידת התפשטות האור - אם הוא מצומצם ונכנס מעט, או מתפשט ונכנס בריבוי. אך הן באור המרובה והן באור המצומצם, הצד המשותף אחד הוא: הבורא נמצא בהם בהסתר.
בלשון אדמו"ר הזקן:
"כי בגוף הגשמי והדומם ממש כאבנים ועפר" - בסוג הדומם שבבריאה, ההארה האלוקית שהבורא הכניס בו היא "בבחינת צמצום גדול אשר אין כמוהו עד שאין בו אפילו כח הצומח". זהו הצמצום הגדול ביותר שבעולם: החיות שבו מועטת ומצומצמת כל כך, עד שאין בו אפילו כוח הצומח.
ראוי להדגיש שוב: ההסתר בדומם ובחי שווה הוא, ואין ההסתר בדומם גדול יותר; מה שגדול יותר בדומם הוא הצמצום של האנרגיה שהבורא הכניס בו. וזאת רואים באופן מוחשי: החיות שבדומם מצומצמת כל כך, שאין נראית בו שום חיוניות רוחנית, שום תנועה ושום התפתחות.
ואף על פי כן יש בו חיות, שהרי בלעדיה לא היה קיים כלל: אלמלא הייתה אנרגיה אלוקית המהווה אותו ברגע זה ממש, לא היה במציאות. עצם קיומו מוכיח שיש אנרגיה המהווה אותו, אלא שהיא נמצאת בו בצמצום גדול מאוד, ולפיכך אין רואים בו דבר מלבד עצם קיומו - לא התפתחות ולא התפשטות של האנרגיה. [ומטעם זה אין בני אדם מייחסים חשיבות לדברים הדוממים, ואף מזלזלים בהם - משום שהאנרגיה שבהם מצומצמת ביותר; אך אנרגיה יש בהם בוודאי].
לסיכום: בחלק זה חזרנו על ביאור הפרק מדוע נדרשים דווקא הדיבור והמעשה בפועל - לפי שירידת הנשמה היא לצורך הגוף והנפש החיונית - ועל השאלה העולה מלשון "תפילה בלא כוונה כגוף בלא נשמה". להבנת העניין הקדמנו שבכל הברואים יש גוף ונפש, והבחנו בין שני מושגים: 'גילוי והסתר' - הסתר הבורא, השווה בכל חלקי הבריאה; ו'צמצום והתפשטות' - מידת האור שבנברא, שבה נבדלים הדומם, הצומח, החי והמדבר. ולמדנו בלשון אדמו"ר הזקן שבדומם ההארה היא בצמצום הגדול ביותר, עד שאין בו אפילו כוח הצומח.
בחלק הבא נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן ונראה כיצד מתבטאת ההארה האלוקית בשאר חלקי הבריאה.