בחלק הקודם למדנו כי ירידת הנשמה לעולם הזה נועדה לבירור התחתונים ולזיכוך הגוף, ומשום כך הכוונה לבדה, ללא המעשה, חסרה את העיקר. אין ספק שגם למחשבה יש חלק, לצד הדיבור והמעשה, וחלק זה חשוב מאוד - ומכאן ועד סוף הפרק, ואף בהמשך שלאחריו, יעסוק אדמו"ר הזקן במקומה של הכוונה. אין כאן, חלילה, זלזול בכוונה, ואין להסיק שהיא מיותרת ושאין צורך בה.
אך להלכה למעשה, כשבאים לברר היכן קוימה המצווה והיכן לא קוימה - העיקר הוא הקיום בדיבור ובמעשה בפועל. בלעדיו לא קוימה המצווה כלל. הכוונה חשובה, אך היא בבחינת תוספת, ולא לשם כך ירדה הנשמה למטה.
מעמדה של הכוונה:
מכאן עולה הצד השני של המטבע. אם העיקר הוא המעשה והדיבור, והנשמה ירדה למטה כדי לתקן את הגוף - מה אם כן מעמדה של הכוונה בכל העניין הזה? לכאורה מקומה שולי: כוונה או לא כוונה, העיקר הוא המעשה. אך מנגד, מן הביטוי שנראה מיד מתברר שמקומה של הכוונה גבוה ביותר, ויש אפוא לתווך בין הדברים.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "אך אף על פי כן אמרו: תפילה או שאר ברכה בלא כוונה - הן כגוף בלא נשמה".
מהו "בלא כוונה"?
אין הפירוש בלא כוונה כלל ועיקר. יש להבהיר שעל פי ההלכה, כשאדם עומד בתפילה מוכרחת להיות אצלו כוונה כללית: שידע כי כעת הוא עומד ומתחנן לפני הקב"ה. אף אם אינו מכוון בכל מילה ומילה ואינו מבין את פירוש המילים, לכל הפחות יודע הוא את הכוונה הכללית - שהוא עומד לפני הקב"ה, מדבר אליו ומתפלל אליו. זאת ודאי מוכרחת להיות. הכוונה שמדובר בה כאן היא הכוונות הנוספות: פירוש המילים, המשמעות הפנימית וכיוצא בזה.
ומה ערכה של תפילה שאין בה כל אותן כוונות נוספות, מלבד העניין הכללי ואמירת המילים? על כך נוקט אדמו"ר הזקן בלשון "הן כגוף בלא נשמה" - המעשה והדיבור הם בבחינת גוף, והכוונה היא בבחינת נשמה; ומעשה או דיבור בלא כוונה הרי הם כגוף בלא נשמה.
ביטוי זה הוא לכאורה הפוך לחלוטין מן הכיוון הקודם: מתברר עד כמה הכוונה חשובה ועוצמתית, עד שמעלתה כנשמה ממש. מה, אם כן, מתרחש כאן?
מכאן ועד סוף הפרק, וגם בהמשך שלאחריו, יבוא הסבר כללי שיעשה סדר בכל העניין. ודאי שאין הדבר סותר את העיקרון שלמדנו עד כה, שהעיקר הוא בירור התחתונים; אך יחד עם זה על האדם לדעת שבעולם הזה הגשמי, שהוא תחתון, עליו להכניס גם את הנשמה, את הכוונה ואת החלק הפנימי, שכן זו אכן בבחינת נשמה.
הקדמה: גוף ונפש בארבעת סוגי הבריאה:
אדמו"ר הזקן מבאר זאת בצורה ברורה, במשלים ובדוגמאות. כדי שהדברים יהיו מבוררים, נקדים רקע כללי, ולאחריו נלמד את הדברים מתוך לשונו. נקודת המוצא היא החלוקה הכללית שבה נקט: גוף ונשמה.
העולם כולו כולל ארבעה סוגים: דומם, צומח, חי ומדבר. אף שאנו מחלקים אותם לארבעה, האמת היא שניתן לחלקם לשתי קבוצות בלבד: הדומם והצומח שייכים לקבוצת הגוף, ואילו החי והמדבר שייכים לקבוצת הנפש.
דומם: אין רואים בו דבר מלבד עצם קיומו - הוא תופס נפח ומשקל, גופו וחומרו קיימים ועומדים, ואין בו שום שינוי ושום צמיחה. (ודאי שהקב"ה בורא אותו בכל רגע ורגע מאין ליש, ויש בו חיות אלוקית, וכמבואר בשער הייחוד והאמונה שיש בו אף נפש פנימית המחיה אותו בכל רגע - אך לעינינו הגשמיות איננו רואים בו אלא גוף).
צומח: אפשר לטעות ולחשוב שהצומח הוא עולם אחר לגמרי, שכן הדומם הוא גוף בלבד ללא תנועה וללא צמיחה, ואילו בצומח נראה עולם שלם של גדילה והתפתחות. אך מבואר בחסידות שהצומח שייך לקבוצת הגוף, שכן מה שמתפתח אצלו הוא הגוף. אין הוא כדומם שגופו עומד ללא התפתחות, אך נפש אין בו: אין בצומח עולם של רגשות, של שכל, של כעס או של עצב.
חי: כאן המעבר הוא לפאזה אחרת לגמרי. השינוי שבין הצומח לחי דרסטי וגדול הרבה יותר מן השינוי שבין הדומם לצומח, שהרי הדומם והצומח נמצאים באותה קבוצה עצמה, קבוצת הגוף, ואין ביניהם אלא שזה סטטי וזה צומח. אצל החי הגוף טפל, והוא מבטא בעיקר את הנפש: יש בבעל החי נפש של שמחה, של עצב ושל רגש - אלא שהם אינסטינקטים קבועים.
מדבר: בעולם הנפש הוא מבטא אף שכל. אין הוא מבטא אינסטינקטים כחי, אלא נפש מבוקרת, עם שכל ועם כוונה.
עולם הנפש הוא עולם שבו הנברא מבטא מצד עצמו רגש, שכל, כעס או שמחה, ודבר זה אינו קיים לא בדומם ולא בצומח. אין הכוונה להשפעת הסביבה, שהרי גם הדומם וגם הצומח מושפעים מן הסביבה שסביבם; אלא שמצד עצמם אין בהם ביטוי נפשי כלל, אלא ביטוי גופני בלבד.
נקודה אחרונה, והיא הקדמה למה שנראה בהמשך: על אף כל ההבדלים שציינו בין ארבעת הסוגים, ההבדל ביניהם בלשון התניא הוא עד כמה החיות האלוקית שבהם נמצאת בצמצום או בהתפשטות. בדומם החיות מצומצמת ביותר; בצומח היא מעט יותר בהתפשטות ובגילוי; בחי יותר מכך; ובמדבר בהתפשטות גדולה עוד יותר.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי להלכה למעשה עיקר קיום המצווה הוא בדיבור ובמעשה, והכוונה היא בבחינת תוספת; ויחד עם זה נוקט אדמו"ר הזקן שתפילה או ברכה בלא כוונה הן "כגוף בלא נשמה" - ביטוי המורה על מעלתה הגבוהה של הכוונה. הבהרנו ש"בלא כוונה" אין פירושו העדר כוונה כללית, המוכרחת על פי הלכה, אלא העדר הכוונות הנוספות שבפירוש המילים ובמשמעותן הפנימית. כהקדמה לביאור, עמדנו על החלוקה שבין הגוף לנפש בארבעת סוגי הבריאה: דומם וצומח בקבוצת הגוף, חי ומדבר בקבוצת הנפש, ועל כך שההבדל ביניהם הוא במידת הצמצום או ההתפשטות של החיות האלוקית שבהם.
בחלק הבא נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן ונראה כיצד חלוקה זו מבארת את היחס שבין המעשה והדיבור לבין הכוונה - בין הגוף לנשמה שבקיום המצוות.