בחלק הקודם למדנו כי ירידת הנשמה לגוף היא כדי לתקן את הגוף ואת הנפש החיונית, ושהתכלית היא דירה בתחתונים, ומשום כך הגוף הוא העיקר. כעת ממשיך אדמו"ר הזקן ומבאר את מעלת הצדקה.
מעלת הצדקה:
מכאן ממשיך אדמו"ר הזקן: "ובזה יובן" - בכל מה שלמדנו עד כה, שתכלית הכול היא המעשה ודירה בתחתונים, יובן "מה שהפליגו רבותינו ז"ל במאוד מאוד במעלת הצדקה" - מדוע חכמי ישראל בגמרא ובמקומות נוספים משבחים את הצדקה כל כך. ניתן לאסוף ריבוי מאמרי חז"ל שהרעיון המשותף לכולם הוא עד כמה הצדקה היא הדבר הגדול ביותר שיכול להיות. "ואמרו ששקולה כנגד כל המצוות".
ודוגמה נוספת לחשיבותה: "ובכל תלמוד ירושלמי היא נקראת בשם 'מצווה' סתם" - בכל התלמוד הירושלמי, מקום שנאמר בו "מצווה", הכוונה לצדקה. עד כדי כך חשובה היא, שאין צורך לנקוב בשמה: האומר "הולך אני לעשות מצווה", אין שואלים אותו איזו מצווה - "מצווה" היא צדקה.
מה הסיבה לכך שהצדקה נקראת "מצווה" סתם?
הטעם פשוט, והוא עולה מכל מה שלמדנו עד כה: תכליתן של כל המצוות היא לתקן את העולם הזה, לתקן ולזכך את הגשמיות. ומעתה, בחשבון פשוט, נמצא שהמצווה שהתיקון הנעשה על ידה הוא במרחבים הגדולים ביותר היא מצוות הצדקה - אין מצווה אחרת הפועלת במרחבים כאלה.
בלשון אדמו"ר הזקן: "מפני שהיא עיקר המצוות מעשיות" - מכל המצוות המעשיות, שבהן העיקר הוא המעשה, מצוות הצדקה היא העיקר שבכולן, "ועולה על כולנה" - בעוצמה שבה היא פועלת לזכך את המעשה ואת הגשמיות. וטעם הדבר: "שכולן הן רק להעלות נפש החיונית להשם".
בכל מצווה מתלבש כוח אחד בלבד:
ניקח לדוגמה מצוות תפילין: יהודי המניח תפילין מקדש בכך את יד שמאל (ויד ימין מסייעת לעניין) ואת הראש - אך הבטן, הרגל והאוזניים אינן שייכות לפעולת התפילין. וכך בכל מצווה ומצווה: היא פועלת על איברים חיוניים מסוימים, על חלקים מסוימים בגוף ובנפש החיונית.
[ואין הכוונה לפעולת המצווה בעולמות העליונים, שאין אנו עוסקים בה כאן, אלא לגוף הגשמי ולחיוניות שבו, שעליהם אמורה המצווה לפעול].
ובלשונו: "אין לך מצווה שנפש החיונית מתלבשת בה כל כך כמצוות הצדקה" - שבמצוות הצדקה מצויה הנפש החיונית כולה. וההסבר פשוט: "שבכל המצוות אין מתלבש בהן רק כוח אחד מנפש החיונית", "וזה רק בשעת מעשה המצווה לבד". כלומר, בקיום כל מצווה מושקע כוח מסוים בלבד, ואפשר למקד איזו אנרגיה הושקעה בה - ואף זו מנותבת אל המצווה רק בשעת קיומה; משסיים האדם לקיימה, פנו אותם כוחות לאפיקים אחרים.
הנותן צדקה מיגיע כפיו:
אדם נותן עשרה שקלים לצדקה. מהיכן הגיעו לידו? מעבודתו וממשכורתו. וכמה כוחות השקיע בעבודה - להגיע בזמן, לבצע את המלאכה כראוי, להצליח בה, להחזיק במקומו עד סוף החודש ולקבל את משכורתו במלואה: הוא השקיע את כל כולו ממש, את כל האנרגיה שלו.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "בצדקה, שאדם נותן מיגיע כפיו, הרי כל כוח נפשו החיונית מלובש בעשיית מלאכתו או עסק אחר שנשתכר בו מעות אלו". באותה פרוטה שהוא נותן - כל כולו נמצא בה, "וכשנותנן לצדקה - הרי כל נפשו החיונית עולה להשם". ומי שאכן עמל קשה על כספו, חש בעת שהוא מוציא מכיסו לצדקה כאילו נלקחה ממנו חתיכת חיים - שהרי חיים ממש השקיע בזה.
במקום אחר בתניא מבואר, שאף הנותן מעשר או חומש - נתינה זו גוררת עמה את כל משכורתו, את מאת האחוזים כולם. שכן בנתינה זו הוא מצהיר שהכול שייך לקדוש ברוך הוא: "ריבונו של עולם, אני נותן לך משלך, כי הכול שלך, והתשעים אחוז שנותרו בידי - קיבלתי אותם מחדש במתנה ממך". אין זו נתינה של מי שאומר "התשעים אחוז שלי, ואני מוכן להעניק לך עשרה", אלא להיפך: הכול שלך, ואתה הוא שנתת לי בחזרה את התשעים.
וזה מובא במפורש בחומש עם פירוש רש"י: כאשר אדם אינו נותן מעשר, משתנות היוצרות - הקדוש ברוך הוא אומר, אם כך, אקח את התשעים אליי ואשאיר לך את העשר.
הנותן ממה שלא התייגע בו:
ומה בדבר מי שאינו נהנה מיגיע כפיו, כגון מי שקיבל מתנה ונותן צדקה מן המתנה? (ואף הפנסיונר אינו דוגמה מדויקת, שהרי הפנסיה באה לו ממה שהתייגע בעשרות השנים שלפני כן). היכן נמצאים בנתינת צדקה כזו כל חייו?
אף כאן, אמנם לא בעוצמה מלאה כבנותן מיגיע כפיו, מצוי אותו עניין עצמו: "וגם מי שאינו נהנה מיגיעו, מכל מקום, הואיל ובמעות אלו היה יכול לקנות חיי נפשו החיונית - הרי נותן חיי נפשו להשם". ואין צורך להגיע למצבים רחוקים: אדם הנמצא במקום שבו הוא חייב לשתות, וכוס מים עולה כמה שקלים - לפעמים כמה שקלים בודדים מחזירים לו את חיותו. נמצא ששווי הערך של אותם שקלים הוא חיים; ואף שלא השקיע בהם את חייו כדי לקבלם, מכל מקום שווים הם חיים. וכשהוא נותן אותם לצדקה, הרי נתן שווה ערך של חיים.
"גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה":
נמצא שבצדקה יש משקל של מעגלים רחבים מאוד הנמסרים לה' יתברך. ומאחר שתכלית כל המצוות היא לקדש את העולם, ותכלית קידוש העולם היא להביא לימות המשיח ולתחיית המתים - התלויים "במעשינו ועבודתנו" - הרי שכל מצווה מקדשת חלק מן העולם, ומצווה נוספת מקדשת חלק נוסף; וכיוון שהצדקה מקדשת מעגלים רחבים שבו, היא המצווה המקרבת את הגאולה יותר מכול.
"ולכן אמרו רז"ל ש"מקרבת את הגאולה"" - שכן הצדקה מקדשת עוד ועוד חלקים בעולם, ומביאה בכך סוף סוף את התכלית של דירה לו יתברך בתחתונים. ובלשונו: "לפי שבצדקה אחת מעלה הרבה מנפש החיונית, מה שלא היה יכול להעלות ממנה כל כך כוחות ובחינות בכמה מצוות מעשיות אחרות". לכך מצווה אחת של צדקה שקולה כנגד מצוות רבות אחרות - משום שבכוחה לקדש ולרומם חלקים רבים בעולם.
אנו נשארים אפוא באותו רעיון ובאותו קו: תכלית הכול היא לקדש את התחתון, את הגשמיות והחומריות, וזאת על ידי המצוות המעשיות - "לעשותו". כך ביאר אדמו"ר הזקן גם בפרק ל"ה, שם הביא באריכות את דברי הינוקא בזוהר: מהו השמן שבנר המחזיק את האש? מעשים טובים. הוא לא אמר "תורה" אלא הדגיש דווקא את המעשים הטובים - משום שהתורה פועלת על הרובד הרוחני שבנפש, במחשבה ובדיבור, ואילו המצוות המעשיות פועלות על הרובד הגשמי שבנפש.
לסיכום: בחלק זה למדנו מדוע בתלמוד הירושלמי רגילה הלשון לקרוא לצדקה בשם "מצווה" סתם: מפני שהיא עיקר המצוות המעשיות ועולה על כולנה. בכל מצווה מתלבש כוח אחד בלבד מנפש החיונית, ואף זה רק בשעת מעשה המצווה; ואילו בצדקה - בין בנותן מיגיע כפיו, שכל כוחות נפשו החיונית לבושים במלאכה שבה השתכר את המעות, ובין בנותן ממה שלא התייגע בו, שבמעות אלו היה יכול לקנות חיי נפשו החיונית - עולה כל נפשו החיונית לה'. מכאן שהצדקה מקדשת מעגלים רחבים בעולם, ולפיכך "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה".
בחלק הבא נעסוק בשאלה שמעלה אדמו"ר הזקן: אם כך, מדוע אנו אומרים בכל בוקר "תלמוד תורה כנגד כולם" - ו"כנגד כולם" היינו אפילו כנגד הצדקה? לכאורה משפט זה סותר את הקביעה שהמעשה הוא העיקר. ובוודאי אין סתירה בתורה, אלא אחד משלים את השני - וכיצד, נלמד בעזרת השם בהמשך.