בחלק הקודם עמדנו על ירידתה של הנשמה ועל הסבל הכרוך בה - אמנם ירדה מדרגתה, אך מה תכלית ירידתה לכאן? אדמו"ר הזקן קובע כי ירדה כדי לתקן את הגוף ונפש החיונית "ולהפרידם מהרע של שלוש קליפות הטמאות" - שלא יהיה הגוף מונח בענייני רע.
תפקידה של הנשמה בהיותה בגוף הוא לשמור על הנפש הבהמית, שלא תיפול חלילה אל הרע של שלוש הקליפות הטמאות. שמירה זו נעשית בשני מישורים:
בצד השלילי - שמירה מן הרע: על ידי שמירת שס"ה מצוות לא תעשה וענפיהן. שהרי לצד שלוש מאות שישים וחמש מצוות הלא תעשה ישנם ענפים - מאות ואלפי פרטים, שכל אחד מהם סייג וגדר, שלא ייכשל האדם בדבר הקושר אותו לענייני טומאה.
בצד החיובי - העלאה וקישור: "ולהעלות נפשו החיונית עם חלקה השייך לה מכללות עולם הזה" - הנשמה נמצאת כאן כדי למשוך את הגוף למעלה, וכפי שלמדנו, בכל פעולה שהגוף עושה הוא גורר עמו במעגלים רחבים את החלקים השייכים לו בעולם - "ולקשרם ולייחדם באור אין סוף ברוך הוא".
וכיצד תימשך הקדושה בחיוניות הגוף? על ידי "קיומו כל רמ"ח מצוות עשה בנפשו החיונית". שהרי מי מקיים את מאתיים ארבעים ושמונה מצוות העשה? לא הנשמה לבדה - הנשמה כשלעצמה אינה יכולה לקיים מצוות. הגוף הגשמי הוא המקיים, והנשמה דוחפת את הגוף לקיים את המצווה ובכך מזככת אותו - "שהיא היא המקיימת כל מצוות מעשיות", וכמו שכתוב בעץ חיים.
וחוזר אדמו"ר הזקן ומחדד כי ירידתה היא כדי לתקנם בלבד - זו הסיבה היחידה לירידת הנשמה, "כי הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל". אין היא ירדה לתקן את עצמה ואינה צריכה להתלבש בעולם הזה, והצורך היחיד הוא "רק להמשיך אור לתקנם" - לתקן את הגוף ואת העולם כולו.
אם הגוף לא היה קיים קודם ירידת הנשמה - מה יש בו לתקן?
הקב"ה ברא עולם, ורצונו שהעולם יהיה מתוקן ויהיה דירה לו יתברך. לפיכך הוא מוריד נשמות לעולם ומלביש אותן בחלקי העולם - והגוף עצמו חלק מן העולם - כדי שהנשמה תתלבש בגוף גשמי, תתהלך כאן בעולם ותפעל את תיקונו. זו המטרה. והגוף עצמו אף הוא טעון תיקון, שכן הקב"ה בורא יצורים שאינם מתוקנים.
ומדוע לא הוריד אותו מתוקן מלכתחילה? משום שהקב"ה מבקש את שותפותנו בבריאה, ואינו רוצה ליתן לנו "נהמא דכיסופא" אלא שנהיה שותפים - ולכן מוריד את העולם כשאינו מתוקן. כדוגמת השאלה הידועה בעניין ברית מילה: אם רצונו של הקב"ה שיהודי יהיה מהול, מדוע לא נברא מלכתחילה בלא עורלה, ויש צורך במוהל שיסירנה? משום שהקב"ה רוצה שהיהודי יהיה שותף בתיקון. וכך הוא בדברים רבים, ואף בעניין שלפנינו.
אמנם לבושי הנפש האלוקית - הלבושים שבהם היא מתלבשת בתוך הגוף, הקשורים לחיוניות הגוף - טעונים אף הם תיקון. ומכאן, כשנשמה חוזרת ומתגלגלת בעולם, אין זה מפני שהנשמה עצמה נזקקת לתיקון, אלא מפני שלא השלימה בפעם הקודמת את תיקון הלבושים של נפשו החיונית.
ומה ההיגיון בשליחות שכולה הפסד?
לכאורה, איזה היגיון יש בדבר: שולחים אדם ואומרים לו שהוא עצמו רק יפסיד - אתה אינך צריך תיקון, אתה יורד למקום ותצא ממנו מופסד, שכן תאבד את המעלות שהיית יכול לקבל בהיותך למעלה; ולמה אתה יורד? כדי לתקן מישהו אחר. והיכן נשמע דבר כזה? על כך מסיים אדמו"ר הזקן: "והוא ממש דוגמת סוד גלות השכינה".
השכינה נמצאת עתה בגלות - "שכינתא בגלותא". וכי השכינה צריכה תיקון? ודאי שלא. אלא שירדה בגלות כדי שיהיה לישראל סיוע בעבודתם, כמאמר "גלו ישראל - שכינה עמהם". השכינה יכלה להישאר במקומה, וישראל יגלו ויעשו את עבודתם; מה להם ושכינה עמהם? אלא "עמו אנוכי בצרה" - ירדה עמהם לסייע להם בעבודתם ובתיקונם. השכינה עצמה אינה צריכה תיקון, ומדוע ירדה? זהו סוד, ויש בזה דברים שהם למעלה אף מסוד - שהרי "סוד" הוא למעלה מטעם ודעת - לברר ניצוצין. ועל דרך זה גם בירידת הנשמה.
שאלה: והרי "ירידה צורך עלייה"?
ישנו ניגון חסידי מפורסם על המילים "הנשמה יורדת לתוך הגוף", והיא צועקת "ווי ווי!" - והתשובה שבניגון היא: ירידה זו צורך עלייה. צורך עלייה של מי? של הנשמה עצמה. ולא רק בניגון נאמר כן: אדמו"ר הזקן עצמו כותב זאת בליקוטי תורה ובתורה אור בהרבה מקומות - שהנשמה ירדה למטה משום שהיא צריכה עלייה ותקבל הארות גבוהות יותר; אמנם זו ירידה, אך כדאי לה לירד, שכן לאחר שתעלה תקבל גילויים גדולים יותר. ולכאורה זו סתירה למה שכתוב כאן, שהנשמה אינה צריכה מאומה ויורדת רק כשליחות למען הגוף ולמען העולם.
הרבי מאריך בעניין זה בליקוטי שיחות, ונביא נקודה אחת מדבריו: אותה שאלה עצמה ניתן לשאול במובן רחב יותר - לא על הנשמה בלבד, אלא על תכלית בריאת העולם:
בספר עץ חיים נאמר שהעולם נברא כדי לגלות את שלמות כוחותיו של הבורא בעולם.
בזוהר הקדוש נאמר "בגין דישתמודעון" - רצונו של הקב"ה שידעו אותו, ולכן ברא עולם שיהיו בו נבראים היודעים אותו. וזהו אותו רעיון שבעץ חיים בכללות: תכלית הבריאה היא גילוי אלוקות ורוחניות, והעולם עצמו אינו אלא אמצעי.
בתניא, מן המדרש - להיפך: תכלית הבריאה אינה הגילויים הגבוהים, אלא שהבורא חפץ בדירה בתחתונים, בעולם הגשמי התחתון עצמו.
שוב אותה שאלה: מה העיקר? והתשובה, ששני הדברים נכונים, ותלוי באיזו דרגה מדובר. התכלית והכוונה הפנימית ביותר היא דירה בתחתונים, והטעמים שבזוהר ובעץ חיים הם סיבות בדרגות נמוכות יותר. גם העולמות העליונים וגילוייהם הם סיבה לבריאה, אך בדרגה נמוכה יותר - ואילו התכלית האמיתית היא דירה בתחתונים.
ועל דרך זה בנשמה: מה שכתוב שהנשמה ירדה למטה "ירידה צורך עלייה" - אמת הוא, אך אין זו הסיבה האמיתית ואין זו תכלית העניין. הסיבה האמיתית לירידתה היא תיקון העולם. יש עוד סיבות, אך אינן תכלית העניין; ולכל הדעות אין ספק שהנשמה בעלייתה למעלה מקבלת שכר גדול - אלא שלא זו התכלית, כי התכלית היא דירה בתחתונים.
לפיכך כאן בתניא, כשאדמו"ר הזקן מדבר על מטרת דירה בתחתונים, אין מתאים לומר שהנשמה ירדה לצורך עלייתה היא. כאן אנו עוסקים בתכלית שהיא העולם התחתון - קיום המצוות במעשה, כפי שמובא בפרק: "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו" - הדגש הוא ב"לעשותו", במעשה, בתחתון דווקא.
ובזה אומרים לנשמה: את רוחנית, אך העיקר הוא הגוף הגשמי; הגוף שלך יקר ממך, ונשלחת לכאן כדי לתקנו. הנשמה כאילו באה בשביל הגוף - ונמצא שהגוף הוא העיקר והנשמה טפלה לו בעניין זה.
ומשום כך תחיית המתים תהיה עם הגוף: אף שהנשמה כבר עלתה למעלה ונמצאת בגן עדן, ולכאורה נפטרה סוף סוף מן הגוף - בתחיית המתים היא חוזרת ויורדת אל הגוף, שכן הגוף יקר עד מאוד והקב"ה חפץ בו.
אף על פי ההלכה, לפי השולחן ערוך, גופו של יהודי הוא דבר קדוש שאסור לפגוע בו - ולא רק בגופו של הזולת, אלא אף בגופו של עצמו, שהרי הגוף אינו שייך לו. הגוף קדוש ויקר, ויש לדעת מהי התכלית שלמענה הוא נמצא כאן.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי ירידת הנשמה לגוף אינה לצורך עצמה כלל, אלא כדי לתקן את הגוף ואת הנפש החיונית - בשמירת שס"ה מצוות לא תעשה וענפיהן מן הרע, ובקיום רמ"ח מצוות עשה בנפש החיונית לקשר את חלקה שבעולם באור אין סוף. עמדנו על כך שהגוף והעולם נבראו כשאינם מתוקנים כדי שנהיה שותפים בתיקון (כדוגמת ברית מילה), שירידה זו היא "ממש דוגמת סוד גלות השכינה", וכי "ירידה צורך עלייה" אמת היא אך אינה התכלית - שהתכלית היא דירה בתחתונים, ומשום כך הגוף הוא העיקר, ואף תחיית המתים תהיה עם הגוף.
בחלק הבא נעסוק במעלת הצדקה, שהפליגו בה רבותינו ז"ל, ונבאר מדוע היא שקולה כנגד כל המצוות ונקראת "מצווה" סתם.