אנו עומדים בפרק ל"ז בתניא. עצרנו בדף מ"ח (עמוד 95), שבע שורות מסוף העמוד, בקטע הפותח במילים "וכל ניצוץ". נקדים חזרה על עיקרי הדברים שנתבארו עד כה בפרק זה.
הפרק עוסק בתכלית בריאת העולם: רצונו של הקב"ה שתהיה לו דירה בתחתונים. תכלית זו תבוא לידי ביטוי בשלמותה בימות המשיח ובתחיית המתים, שאז יתגלה הדבר בגלוי - שכל דבר במציאותו של העולם הגשמי מגלה את הבורא, ושדירתו של הקב"ה היא בתחתונים.
ומי הוא היוצר את הגילוי הגדול שיהיה בימות המשיח ובתחיית המתים? על כך העמיד אדמו"ר הזקן יסוד גדול בתחילת הפרק: מצב זה נוצר על ידי כל אחד ואחד מאיתנו, ובלשון התניא - "תלוי במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות". כל פעולה שיהודי עושה במשך שנות הגלות בונה את הדירה בתחתונים ויוצרת את הגילוי העתידי.
כיצד נעשה העולם כולו דירה לו יתברך?
לכאורה היהודי עוסק בדברים נקודתיים ומסוימים בלבד, ואנו מדברים על עולם שלם, עתיר פרטים ופרטי פרטים. אלא שיש בזה שני אופנים:
במגע ישיר: אותם דברים שהיהודי עוסק בהם באופן ישיר בעת קיום המצווה - החפץ הגשמי שדרכו מתקיימת אותה מצווה. ולא החפץ בלבד מתקדש, אלא גם החיוניות והכוח הפועלים בו: משנוצלו לקדושה, נעשה אותו חלק כלי לגילוי הבורא בעולם.
במעגלים רחוקים יותר: בהתבוננות מתגלה שלכל פעולה שיהודי עושה יש השפעה והשלכה על שטחים רחבים ביותר. דוגמה פשוטה: הכוח שהושקע בעת קיום המצווה בא מזרימת הדם בגוף, והדם נוצר מאכילה ושתייה, והמזון עצמו עבר תהליכים רבים עד שהגיע אל השולחן. נמצא, שהשימוש לטוב מעלה לקדושה לא רק את אותם גרמים של מזון, אלא את כל אותם מהלכים שהיו שותפים בהבאתם אל הצלחת.
מהתבוננות בדרך זו מתברר שחלקים נרחבים בעולם - ובהם מפעלים המעסיקים אלפי אנשים, אף שאינם יהודים, המייצרים דברים שדרכם מגיע באופן עקיף סיוע לתורה ולמצוות ולגילוי הבורא בעולם - הכול מתקדש ומתרומם, ובאופן כזה נעשה העולם כולו דירה לו יתברך.
לסיום העניין שהזכרנו בחלק הקודם: העולם כולו מתחלק לשישים ריבוא חלקים, וכנגדם עם ישראל מתחלק לשישים ריבוא נשמות כלליות, ומהן מסתעפות הנשמות הפרטיות. משמעות הדבר, שלכל יהודי יש את חלקו שלו בעולם, וחלק זה ממתין לו ולו בלבד - הוא ודווקא הוא יוכל לתקנו, ולא יועיל לו דבר עד שיגיע לאותה נקודה ויפעל בה את תיקונה, שכן זו שליחותו בעולם. ואם אין הוא יודע היכן חלקו, יסמוך על ההשגחה העליונה שתובילו לשם אף בלא ידיעתו; כל המוטל עליו הוא להשתמש בכוחותיו כל חייו לכיוונים ולמעשים נכונים וטובים, ובכך יתקן את חלקו בעולם.
"וכל ניצוץ לא ירד לעולם הזה":
לאחר שנתבאר שכל ניצוץ צריך לתקן את חלקו המסוים בעולם, ממשיך אדמו"ר הזקן ושואל: מדוע עשה הקב"ה ירידה כזו, לקחת נשמה ולהורידה לעולם הזה? ובלשונו: "וכל ניצוץ לא ירד לעולם הזה, אף שהיא ירידה גדולה ובבחינת גלות ממש" - גלות ממש היא לנשמה לירד ולהתלבש בגוף.
ולכאורה, אם היהודי יהיה בחייו צדיק גמור, איזו גלות יש כאן? הנשמה יכולה לשמוח בקיום המצוות, בעבודת השם ובאהבתו ויראתו. על כך ממשיך אדמו"ר הזקן: "כי גם שיהיה צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה רבה בתענוגים, לא יגיע למעלות דביקותו בה' בדחילו ורחימו בטרם ירידתו לעולם הזה החומרי, לא מינה ולא מקצתה, ואין ערך ודמיון ביניהם כלל". אף אם יגיע לרמה הגבוהה ביותר שצדיק גמור יכול להגיע אליה בעולם הזה, באהבת השם וביראתו בעוצמות הגדולות ביותר - אין כל דמיון בין יכולותיה של הנשמה למעלה לבין המרב שביכולתה להגיע אליו כאן למטה.
דיוק הלשון: "אהבה ויראה" לעומת "דחילו ורחימו":
אדמו"ר הזקן מבקש לומר שהמרב שבעולם הזה אינו מגיע אף למינימום של מעלה, והיכן נרמז הדבר בלשונו? בשינוי סגנון מדויק: כשהוא מתאר את עבודת הנשמה למטה הוא נוקט לשון הקודש - "עובד ה' ביראה ואהבה רבה בתענוגים"; אך כשהוא מתאר את דביקותה של הנשמה למעלה, הוא משנה ונוקט לשון ארמית - "בדחילו ורחימו", שהוא תרגומן של אהבה ויראה.
לכאורה, אדמו"ר הזקן המדייק כל כך בלשונו היה צריך לשמור על סגנון אחיד - או "אהבה ויראה" בשני המקומות, או "דחילו ורחימו" בשניהם. אלא שהשינוי מדויק: כידוע, ההבדל בין לשון הקודש ללשון תרגום הוא כשמו - לשון הקודש קודש היא, ושאר הלשונות הם בדרגה נמוכה ממנה. לפיכך, כשהוא מתאר את המרב שהאדם הגיע אליו למטה, הוא נוקט לשון הקודש: "אהבה ויראה" - לבטא שהגיע לרמות שראוי לכנותן בלשון הקודש. וכשהוא מתאר את הדרגה הנמוכה שהייתה לנשמה למעלה, הוא נוקט לשון ארמית - לבטא שמדובר בדרגה נמוכה. וזהו שאמר, שהמרב של הנשמה כאן למטה "לא מינה ולא מקצתה", ואין בו דמיון אף למינימום שהיה לה למעלה.
[ובעניין סדר הביטויים עצמם - מה קודם, יראה או אהבה - אין ספק שהדברים מדויקים, אלא שלא ראיתי לכך הסבר מפורש; ההסבר שראיתי נוגע לשינוי השפה בלבד].
לפי זה מובן מדוע התינוק פותח בבכי מיד ביציאתו לאוויר העולם: הוא יורד לעולם כזה מדרגה גבוהה כל כך אל מצב נמוך, וזו ירידה גדולה.
וממשיך אדמו"ר הזקן: "כנודע לכל משכיל, שהגוף אינו יכול לסבול כו'" - הגוף הגשמי, ואף גופו הזך של צדיק, אינו מסוגל לשאת את רמות הרגש הגבוהות שיש לנשמה. משהתלבשה הנשמה בגוף, הגוף מגביל ומצמצם, ואינו מותיר לה את המרחב שהיא חפצה בו. נמצאת הנשמה בתוך הגוף במדידה ובהגבלה, בבחינת מאסר וגלות.
ואם כן, מדוע עשה זאת הקב"ה? על כך מסיים אדמו"ר הזקן: "אלא ירידתו לעולם הזה להתלבש בגוף ונפש החיונית הוא כדי לתקנם בלבד" - לתקן את הגוף, את הנפש החיונית ואת העולם. זו ותכלית זו בלבד היא הסיבה שלשמה נשלחה הנשמה לכאן.
לסיכום: בחלק זה חזרנו על היסוד שתכלית הבריאה - דירה בתחתונים - נוצרת "במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות", הן בדברים שהיהודי מקדש במגע ישיר (החפץ הגשמי והחיוניות שבו) והן במעגלים הרחוקים יותר, עד שחלקים נרחבים בעולם מתרוממים לקדושה. עמדנו על כך שלכל יהודי חלק משלו בעולם המצפה לתיקונו. ולאחר מכן למדנו שירידת הנשמה לעולם הזה היא "גלות ממש", שאף צדיק גמור אינו מגיע בעבודתו למטה למעלת דביקותה של הנשמה למעלה - כמדויק בשינוי הלשון בין "אהבה ויראה" שבלשון הקודש ל"דחילו ורחימו" שבלשון תרגום - ושכל תכלית הירידה וההתלבשות בגוף ובנפש החיונית היא "כדי לתקנם בלבד".
בחלק הבא נמשיך בלשון אדמו"ר הזקן ונעמיק באופן תיקונם של הגוף והנפש החיונית.