אחרי הסיכום שערכנו על הנלמד עד כה בפרק ל"ז, נמשיך בלימוד הפרק.
אדמו"ר הזקן כותב "שכח נפש החיונית המתלבשת באותיות הדיבור בתלמוד תורה ותפילה וכיוצא בהן, או מצוות מעשיות" - כשאדם לומד תורה בפיו או מקיים מצווה מעשית, ישנו כוח, אנרגיה, שנתן לו את היכולת לעשות זאת.
ומהו מקורו של אותו כוח? "הרי כל גידולו וחיותו מהדם, שהוא מקליפת נוגה ממש" - הדם הזורם בגוף מקורו בקליפת נוגה.
מהי 'קליפת נוגה'?
כפי שכבר הוזכר בתחילת התניא, כל דבר שבעולם שאיננו קדושה הוא קליפה. אלא שבקליפה עצמה ישנם שני סוגים:
קליפת נוגה - 'נוגה' מלשון אור, קליפה שיש בכוחה, בדרכים הנכונות, להתהפך ולהיכלל בקדושה.
שלוש הקליפות הטמאות - כמאכלות אסורות וכיוצא בהן, שאין בהן יכולת לעלות לקדושה כלל.
הדם הזורם באדם, כל עוד לא נוצל לקדושה, אינו קדושה - וממילא הוא קליפה; אך קליפת נוגה היא, שכן יש בה יכולת לעלות למעלה.
וממשיך אדמו"ר הזקן "שהן כל אוכלין ומשקין שאכל ושתה ונעשו דם, שהיו תחת ממשלתה וינקו חיותם ממנה" - אותו מאכל שאכל האדם היה קודם לכן בהמה, עגל או תרנגול, והוא קליפת נוגה. האנרגיה שזרמה באותם מאכלים קודם שאכלם באה מקליפת נוגה, וכעת הכניס אותה אל גופו - והיא נותרה קליפת נוגה. מכאן ואילך תלוי הדבר באדם: אם ישתמש באנרגיה זו חלילה לעבור על רצון הבורא, הרי הוא מוריד אותה למטה; אך כאן מדובר באופן שהשתמש בה לדבר טוב, לקיום מצווה.
ואז "ועתה היא מתהפכת מרע לטוב ונכללת בקדושה" - קליפת נוגה היא רע, שכן כפי שנתבאר בתחילת התניא אין מצב 'פרווה': או קדושה או קליפה; ואם קליפה - הרי זה רע, אלא שהוא רע שיכול להיהפך לטוב.
וכל זה נעשה "על ידי כח נפש החיונית הגדל ממנה, שנתלבש באותיות אלו או בעשייה זו" - האנרגיה התלבשה באותיות התפילה והלימוד או בעשיית המצווה. נמצא שכל אותן בהמות, כל אותם שדות ומים שהביאו בסופו של דבר לאותה פת ולאותו בקבוק מים, הכול היה קליפת נוגה, ובשימוש לטוב משך האדם את כולם כלפי מעלה.
האחריות שבשימוש באנרגיה שלנו לעשיית רצון הבורא אינה, אם כן, כלפי עצמנו בלבד: זו אחריות כלפי מערכת שלמה, שכל כולה ממתינה לפעולה הזו - ובפעולה אחת קטנה מרומם האדם עולם שלם.
ובמצווה עצמה - "אשר הן הן פנימיות רצונו יתברך בלי שום הסתר פנים", שבמצווה רואים את הרצון האלוקי בגילוי, "וחיותן נכלל גם כן באור אין סוף ברוך הוא שהוא רצונו יתברך" - חיותם של כל אותם מאכלים שסייעו לאדם לעשות את רצון הבורא נכללת ברצון האלוקי. "ובחיותן נכלל ועולה גם כן כח נפש החיונית, ועל ידי זה תעלה גם כן כללות קליפת נוגה, שהיא כללות החיות של עולם הזה הגשמי והחומרי" - וכאשר כלל ישראל יקיימו את כל המצוות וישתמשו בכל האנרגיה שקיבלו לטוב, יעלה כל העולם הגשמי והחומרי כולו.
חלקו הפרטי של כל יהודי:
אל יאמר אדם: כיצד אני, אדם קטן, אתקן עולם גדול כל כך? על כך שנינו בפרקי אבות "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה". מאז חטא אדם הראשון, שבו ירדה זוהמה לעולם, מוטל התפקיד לתקנה, ולכל יהודי יש בכך את חלקו שלו - חלק שהוא מחויב לתקן, ואשר אף אחד בעולם אינו יכול לתקנו במקומו.
וכמו שנאמר "אין אדם נוגע במוכן לחברו": כשם שאנו מאמינים שאין אדם יכול ליטול את פרנסת חברו, ופרנסה שייעד הבורא לאדם היא שלו בלבד, ולעולם לא ירוויח פרוטה אחת יותר ממה שנקצב לו - כך הוא גם בפרנסה הרוחנית, אין אדם נוגע במה שמוטל על חברו.
וכיצד ידע האדם היכן מוטל עליו לתקן? שמא חלקו מונח בחלקת אדמה רחוקה באוסטרליה, והוא נמצא כאן? על כך נאמר "מה' מצעדי גבר כוננו" - הקדוש ברוך הוא מוליך כל אדם אל המקום שאליו הוא צריך להגיע. ואף כשנדמה לאדם שטעה בדרכו, שהגיע למקום שלא תכנן או שנקלע לחניית ביניים בלתי צפויה - לא טעה, אלא הגיע למקום שיש לו בו תפקיד. הבעל שם טוב מרמז שעצם הימצאותו של יהודי במקום כבר מכניסה בו קדושה; ואם יאמר שם ברכה, יתפלל, יאמר פסוק או יעשה פעולה של קדושה - ייתכן שבכך השלים את תפקידו במקום, ולשם כך נשלח לשם. ואם לא יעשה זאת בפעם הזו, יגיע לשם פעם אחרת, שכן עליו לעשות את המוטל עליו. וכשכל אחד יעשה את חלקו - זהו תיקונו ושלמותו של העולם כולו.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "כאשר כל הנשמה ונפש האלוקית שבכל ישראל, המתחלקת בפרטות לשישים ריבוא" - כשיצאו ישראל ממצרים ציינה התורה את מניינם: שש מאות אלף איש (ובפרטות - עוד שלושת אלפים וחמישים). חלוקה זו אינה מקרית אלא בהשגחה עליונה: אלו נשמות כלליות, והבורא שלח את שישים הריבוא הללו לתקן את העולם, שבו שישים ריבוא חלקים, ולכל נשמה חלקה שלה.
ואם יתמה אדם: הרי במרשם האוכלוסין מצויים יהודים הרבה יותר משש מאות אלף? על כך יבאר בהמשך שישנן שש מאות אלף נשמות כלליות, וכל אחת מהן מתחלקת לענפים, לפרטים ולפרטי פרטים. וכן הוא גם בחלקי העולם הטעונים זיכוך: יש חלקים כלליים גדולים, ויש פרטים ופרטי פרטים.
דוגמה לחלוקה לכללים ולפרטים - רפ"ח הניצוצות:
בקבלה מבואר שכמות הניצוצות שיש לאסוף כדי לתקן את העולם ממוספרת היא: לכל ניצוץ מספר, וכל ניצוץ צריך לשוב למקומו. סך הניצוצות שהתפזרו בעולם הוא רפ"ח - מאתיים שמונים ושמונה, ורמז לדבר בתחילת התורה: "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים" - "מרחפת" אותיות מ"ת רפ"ח, שרפ"ח ניצוצות כביכול נפלו והתפזרו, והם חבויים בכל דבר שבעולם, בכל קליפת נוגה שבעולם.
ויותר מזה: מתוך אותם רפ"ח, בזמן שהיו ישראל במצרים כבר הספיקו אותם שש מאות אלף איש לאסוף את רובם - ר"ב ניצוצות (מאתיים ושניים), ועל כך נאמר "וגם ערב רב עלה אתם" - "רב" בגימטרייה ר"ב, כנגד מה שאספו. נמצא שנותרו שמונים ושישה ניצוצות בלבד. ותמהו: אם מאתיים ושניים ניצוצות נאספו בתוך מאתיים ועשר שנים, מדוע לוקח איסופם של שמונים ושישה הנותרים אלפי שנים? אלא שאף כאן ישנם ניצוצות כלליים גדולים, שכל אחד מהם מתפזר לפרטים ולפרטי פרטים - יש ניצוצות כלליים, כדוגמת ניצוצותיהם של דוד המלך, שלמה והנביאים, ויש ניצוצות פרטיים.
תרי"ג המצוות - פינוי הלכלוך והכנסת הכלים:
וכיצד משלימה כל נשמה את חלקה? "תקיים כל נפש פרטית כל תרי"ג מצוות התורה" - בקיום כל תרי"ג המצוות משלים האדם את המוטל עליו. ותרי"ג המצוות נחלקות לשתי קבוצות: שלוש מאות שישים וחמש מצוות לא תעשה, ומאתיים ארבעים ושמונה מצוות עשה.
אדמו"ר הזקן מביא בליקוטי תורה משל: כדי להכניס מלך לארמון או לדירה נדרשות שתי פעולות - ראשית, להוציא את הלכלוך; ושנית, להכניס כלים נאים ורהיטים. אי אפשר לוותר על אף אחת מהן: אין מכניסים כלים נאים למקום מלוכלך, ואין די בהוצאת הלכלוך בלא הכנסת כלים נאים.
כך גם בהכנסת המלך, הקדוש ברוך הוא, לדירה שלנו - לחלקנו בעולם:
שלוש מאות שישים וחמש מצוות לא תעשה - שמירה על הגדרים שלא יהיה לכלוך בדירה. בכל אחד משלוש מאות שישים וחמישה הערוצים ממתינה קליפה, יצר הרע, שכל מגמתה יניקה: למצוץ את הדם, לתפוס את האנרגיה האלוקית שבאדם ולמשוך אותה אל הרע. וכל נפילה שבה מעביר האדם חלילה את האנרגיה שלו לשם - הרי הוא מלכלך את ארמון המלך, נוטל אנרגיה של יהודי וממלא אותה זוהמה.
מאתיים ארבעים ושמונה מצוות עשה - הכנסת רהיטים, אור וכלים נאים, לפאר את המקום ולקדשו.
לסיכום: בחלק זה למדנו, כי כוח הנפש החיונית המתלבש באותיות הדיבור שבתורה ובתפילה או בעשיית המצוות, כל גידולו וחיותו מן הדם שמקורו בקליפת נוגה - הקליפה שיש בכוחה להתהפך מרע לטוב ולהיכלל בקדושה. עמדנו על כך שבקיום המצווה נכללת חיותם של המאכלים ברצונו יתברך, ועימם עולה כללות קליפת נוגה שהיא כללות החיות של העולם הגשמי. כמו כן למדנו שלכל יהודי חלק פרטי בתיקון העולם, שאין אדם נוגע במה שמוטל על חברו, ושהקב"ה מכוון את מצעדיו של האדם אל המקום שבו חלקו; עמדנו על חלוקת שישים ריבוא הנשמות הכלליות לפרטים ופרטי פרטים, על רפ"ח הניצוצות, ועל שני חלקי תרי"ג המצוות כמשל הוצאת הלכלוך והכנסת הכלים הנאים לארמון המלך.
בחלק הבא נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן, שירחיב בביאור חלקו הפרטי של כל יהודי בתיקון העולם.