בחלק הקודם עמדנו על מבנה הפרק ועל לשונו של אדמו"ר הזקן "מעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות". בטרם ניגש לגוף הפרק, נוסיף הערה שמביא הרבי במאמר אחר בדיוק לשונות אלו: מהו ההבדל בין "מעשינו" ל"עבודתנו"?
דיוק הלשון "מעשינו ועבודתנו":
"מעשינו" - הרבי מביא בשם אביו, המציין למקום בתניא בהמשך, שעשייה היא כל פעולה שהאדם עושה לפי טבעו ולפי אופן זרימתה הטבעית אצלו, בהתאם ליכולתו המוגבלת.
"עבודתנו" - עבודה היא עניין קשה בהרבה, כלשון עיבוד עורות: עיבוד העור הוא מלאכה עמוקה וקשה הדורשת זמן ומאמץ. משמעות הדבר שהאדם מוציא מעצמו מאמץ נפשי עמוק בהרבה.
ובהתאם לכך מחולקת גם התוצאה, כלשון אדמו"ר הזקן שהדבר הוא כנגד ימות המשיח ותחיית המתים:
"מעשינו" - כל מה שעשה יהודי במשך הגלות לפי טבעו ולפי יכולתו המוגבלת, תוצאתו תתגלה בימות המשיח.
"עבודתנו" - כל מה שעשה מתוך עבודה, עמל ויגיעה, כשסחט מעצמו עוצמה ועומק, תוצאתו תתגלה בתחיית המתים.
היכן חודר האור האלוקי בקיום המצוות:
לאחר שהקדמנו את מבנה הפרק, נפתח בתחילת העניין. אדמו"ר הזקן בא להראות היכן בדיוק נכנס וחודר האור האלוקי במעשינו ובעבודתנו כל זמן משך הגלות. בעשיית המצוות "ממשיך האדם גילוי אור אין סוף ברוך הוא מלמעלה למטה להתלבש בגשמיות עולם הזה" - שהרי עשיית המצוות באה דווקא בחפצים גשמיים שבעולם הזה, ובהם ממשיך היהודי את הקדושה.
אולם לא בכל דבר שבעולם ניתן לקיים מצווה. כפי שלמדנו בפרק ו', ישנם דברים שהם שלוש קליפות הטמאות, שהם רע מוחלט - ואותם אי אפשר לקדש ולזכך; וישנם דברים שהם קליפת נוגה, שיכולים לעלות למעלה ולרדת למטה - ודווקא בהם יכול יהודי לקיים מצווה.
וזהו שכתב אדמו"ר הזקן "בדבר שהיה תחילה תחת ממשלת קליפת נוגה ומקבל חיותה ממנה" - אותו חפץ שבו מקיימים את המצווה היה, קודם קיום המצווה, תחת שלטון קליפת נוגה ומקבל ממנה את חיותו. אין הוא רע מוחלט, אך אף קדושה עוד אין בו. "שהם כל הדברים הטהורים והמותרים שנעשית בהם המצווה מעשית".
דבר שהוא אסור - אי אפשר לקיים בו מצווה, וממילא אי אפשר להחדיר בו קדושה. כל אותם דברים הקשורים לשלוש קליפות הטמאות לגמרי, עליהם נאמר לעתיד לבוא "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ"; ואילו כל הדברים שהם בגדר קליפת נוגה - זהו תפקידו ושליחותו של האדם בעולם הזה הגשמי, לקדשם.
שלוש דוגמאות - מן החי, מן הצומח ומן הדומם:
מן החי: קלף של תפילין, מזוזה וספר תורה. את הקלף אפשר לעשות רק מבעל חי כשר, ולא מבעל חי טרף, "כמאמר רבותינו ז"ל לא הוכשר למלאכת שמיים אלא טהורים ומותרים בפיך" - דבר שמותר באכילה אפשר לעשות בו מצווה; דבר שאסור באכילה קשור לשלוש קליפות הטמאות, ואי אפשר להפכו למצווה.
מן הצומח: אתרוג. כשיהודי נוטל את האתרוג הגשמי ומנענע בו, הוא מכניס בו קדושה - אך אף כאן חייב האתרוג להיות כשר, שאינו ערלה. אי אפשר ליטול אתרוג משלוש השנים הראשונות של העץ, שהוא ערלה ואסור באכילה, וממילא אינו כשר לארבעת המינים. בהגהה מציין אדמו"ר הזקן שהערלה היא משלוש קליפות הטמאות לגמרי, "שאין להם עלייה לעולם", כמובא בעץ חיים - וכן כל מצווה הבאה בעבירה, חס ושלום, כגון הגוזל ומקיים מצווה בגזילה. (דין ערלה נוהג בכל עצי הפירות.)
מן הדומם: "מעות הצדקה שאינם גזל" - הכסף שאדם נותן לצדקה צריך להיות כסף שהרוויח ביושר, במשא ומתן באמונה, ואין בו גזל. אך המבקש לחפות על גזל בנתינת צדקה - עליו נאמר "כי לא אקח שוחד": אין הקב"ה לוקח שוחד, ואי אפשר לקדש דבר שמהותו גזל או שכרוכים בו עניינים של פסולת הקדושה.
וכאשר אדם נוטל את אותם דברים גשמיים, הטהורים והמותרים, ומקיים בהם את המצווה - באותו רגע הוא עושה "דירה בתחתונים" ומקדש את החפץ שבו בא במגע ישיר: אותו אתרוג, אותן מטבעות שנתן לקופה, אותו קלף שהפך לתפילין, למזוזה או לספר תורה. "ועכשיו שמקיים בהם מצוות ה' ורצונו, הרי החיות שבהם עולה ומתבטל ונכלל באור אין סוף ברוך הוא" - האנרגיה שבאותו קלף ובאותו אתרוג הופכת להיות בביטול מוחלט אל הרצון האלוקי. הרצון האלוקי הוא שיהודי ינענע אתרוג בסוכות, והרי אתרוג זה זכה להיות ביטויו של הרצון העליון.
"שהוא רצונו יתברך המלובש בהם" - באותם חפצים מלובש הרצון האלוקי והוא השולט בהם, והם בטלים אליו, "מאחר שאין שם בחינת הסתר פנים כלל להסתיר אורו יתברך" - אין שום דבר המסתיר על האור האלוקי. הקלף הפך לתפילין ולמזוזה, וכעת שורה עליו קדושה.
המגע הישיר באיברי הגוף:
אותו דבר עצמו מתרחש באדם המקיים את המצווה: "וכן כוח נפש החיונית הבהמית שבאיברי גוף האדם המקיים המצווה". האדם קיים את המצווה באיברים מסוימים - ידו אחזה באתרוג ונענעה אותו, וכוח התפיסה והחיוניות שביד בא מנפשו החיונית. אותה חיוניות הייתה יכולה לצאת לדברים סתמיים, ובמקום זאת הופנתה להחזקת האתרוג ולנענועו בשעת המצווה. אותו כוח, המתלבש באיברים הגשמיים המקיימים את המצווה, "עולה מהקליפה ונכלל בקדושת המצווה שהיא רצונו יתברך ובטל באור אין סוף ברוך הוא" - עד לאותו רגע הייתה חיוניות זו שייכת לקליפת נוגה, שכן הייתה יכולה לרדת למטה חלילה, וכעת עלתה לקדושה, והיד הגשמית עצמה נתקדשה.
בכך מתיישבת השאלה שעמדנו עליה בפרק ל"ד: לשם מה הוריד הקב"ה את נפשו של הבינוני לתוך גוף גשמי? כדי שיקיים בגוף הגשמי את המצוות, ובכך יקדש את היד הגשמית ואת כל חיותו.
(בשלב זה עוסק הפרק במגע הישיר בלבד - מה נעשה באותו חפץ שבו קוימה המצווה, ומה נעשה באותו איבר ובאותה אנרגיה שבאו איתו במגע. שאר חלקי הגוף אינם שותפים כאן לעניין, ומה מתרחש בהם נראה בהמשך.)
המצוות שבדיבור:
עד כאן דובר במצוות מעשיות, וכך הוא גם "במצוות תלמוד תורה וקריאת שמע ותפילה וכיוצא בהם", הנעשות באיברי גופו הגשמי של האדם - "אף שאינם בעשייה גשמית ממש" ככוח המעשה שבידיים וברגליים שתחת ממשלת קליפת נוגה. שהרי אם המבוקש הוא לקדש את הגשמיות התחתונה ולעשות דירה בתחתונים, המדרגה התחתונה שבאדם היא העשייה, והדיבור אינו תחתון כל כך.
מכל מקום, "קיימא לן דהרהור לאו כדיבור דמי" - אדם העומד בתפילה ומהרהר במחשבתו את המילים בלבד אינו יוצא ידי חובתו, "ואינו יוצא ידי חובתו עד שיוציא בשפתיו", "וקיימא לן דעקימת שפתיו הוי מעשה" - עקימת השפתיים נחשבת לעשייה מסוימת. אין זו עשייה גשמית ממש כמעשה שביד, אך יש כאן פעולה באיברים גשמיים.
ומדוע דווקא בכך מתקדשת הגשמיות? "כי אי אפשר לנפש האלוקית לבטא בשפתיים ופה ולשון ושיניים הגשמיים כי אם על ידי נפש החיונית הבהמית המלובשת באיברי הגוף ממש". הנפש האלוקית לבדה אינה יכולה לדבר בשפתיים, ונדרשת שותפותה של החיוניות - וממילא הקדושה חודרת אל תוך הגוף הגשמי עצמו: השפתיים והשיניים (אותיות השיניים שבתפילה) מתקדשות בפועל. זהו רצונו של הקב"ה - שגשמיות העולם והגוף הגשמי יתקדשו, ואין קדושה זו הולכת לאיבוד, שהרי הגוף חוזר ועומד בתחיית המתים.
וכל שאדם מדבר בכוח גדול יותר, הוא מלביש בדיבורו כוחות רבים יותר מנפשו החיונית. אדם המדבר בכל כוחו מתעייף, שכן כל איבריו שותפים בדיבור - וממילא כל אותם איברים זוכים להתקדש במילים שאמר. "וזהו שאמר הכתוב כל עצמותי תאמרנה" - אמירה נעשית בשפתיים ובשיניים, ומה עניין העצמות לאמירה? אלא שכאשר אדם אומר את הדברים בכל חיותו, כל עצמותיו שותפות באמירה, וזהו "כל עצמותי תאמרנה" כפשוטו ממש.
"אם ערוכה בכל רמ"ח איברים - משתמרת":
מכאן מבאר אדמו"ר הזקן בדרך אגב עניין נפלא. רבים מחפשים סגולות ועצות לזכירת הלימוד ולמנוע שכחה - ללמוד בעיון, להיות מרוכז יותר וכדומה - ואילו חז"ל נותנים עצה פשוטה: "אם ערוכה בכל רמ"ח איברים - משתמרת, ואם לאו - אינה משתמרת". אם הלימוד חדר לכל איבריו של האדם, הוא נשמר; ואם אמרו בקלילות, אינו נשמר.
ומה הטעם בזה? "כי השכחה היא מקליפת הגוף" ומנפש החיונית הבהמית, "שהם מקליפת נוגה". השכחה באה מצד הקליפה והסטרא אחרא - "אין שכחה לפני כיסא כבודך", וככל שמתרחקים מכיסא הכבוד מתגברת השכחה, וככל שהאדם טהור יותר וקרוב יותר לקדושה - שוכח פחות. וכיוון שקליפת נוגה יכולה להיכלל בקדושה, הרי כשנכללת בה אין האדם שוכח, "והיינו כשמתיש כוחן" - כשמתיש את כוח הקליפה בכך שמכניס את כל כוחן בקדושת התורה והתפילה.
הדבר מובן: אדם הלומד בחצי כוח, הבהמה שבו שותפה עמו בלימוד, וכשם שהכניס מילים אחדות למוחו - מיד היא דוחפת אותן החוצה ומשכיחה אותן ממנו. אך כשלמד בכל חיותו, לא הותיר לבהמה שבו מקום כלל, ואין לה אפשרות להשכיח ממנו את לימודו. וזהו "כל עצמותי תאמרנה": המתנועע בתפילה, אומר את הדברים בחיות ובקול, ולומד בכל האנרגיה שבו - כל גופו שותף באותה קדושה.
לסיכום: למדנו את דיוק הלשונות "מעשינו ועבודתנו" - עשייה לפי הטבע ועבודה מתוך עמל ויגיעה, שתוצאותיהן ימות המשיח ותחיית המתים. ראינו היכן חודר האור האלוקי: בחפץ הגשמי הטהור והמותר, שהיה תחת ממשלת קליפת נוגה ובקיום המצווה חיותו עולה ונכללת באור אין סוף - כדוגמאות שמן החי (קלף), מן הצומח (אתרוג שאינו ערלה) ומן הדומם (מעות צדקה שאינן גזל); וכן בכוח נפש החיונית שבאיברי הגוף המקיימים את המצווה, ובאיברי הדיבור שבתורה, בקריאת שמע ובתפילה - שהרי עקימת שפתיו הווי מעשה, והנפש האלוקית מבטאת את הדברים רק על ידי הנפש החיונית המלובשת באיברים. וכל המכניס את כל כוחו בקדושה מתיש את כוח הקליפה, וממילא לימודו משתמר בו.
שורת הדין היא, שבכל מעשינו ועבודתנו בזמן הגלות אנו יוצרים את הדירה בתחתונים. די והותר נעשה בזה - כאמרתו של אחד שהעולם כבר מפוצץ מכמות התפילין שהונחו בו מאז מתן תורה - וכבר הגיע הזמן שהגילוי יהיה כפשוטו לעינינו: בביאת המשיח ומיד לאחריה בתחיית המתים, ואז נראה את הדירה בתחתונים כפשוטה ממש.
בחלק הבא נעסוק בשאר חלקי הגוף וכוחות הנפש שאינם באים במגע ישיר עם קיום המצווה, ומה מתרחש בהם.