אנו בפרק ל"ז בתניא. את חלקו הראשון של הפרק סיימנו בדף מ"ז (עמוד 93), וכעת ניגש לקטע השני, הפותח במילים "זאת ועוד אחרת" (דף מ"ז עמוד א', למטה). נקדים תקציר של הדברים שנלמדו, כדי שיהיה רצף העניין ברור.
תכלית בריאת העולם - דירה בתחתונים:
בפרק ל"ו למדנו עיקרון יסודי: מהי תכלית בריאת העולם הזה? "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים". במשפט אחד: הקב"ה מבקש שכאן, בעולם התחתון, הגשמי והחומרי, תהיה לו דירה - מקום שבו הוא נמצא בגילוי, כאדם השוכן בדירתו בחופשיות ובגלוי.
ומי אמור לפעול זאת? האדם. לשם כך הוריד הקב"ה את הנשמות לעולם הזה הגשמי, נתן להן להיות בתוך גוף גשמי, והלביש את המצוות בציוויים הקשורים בחפצים גשמיים. כל התעסקותו של האדם מרגע לידתו וכל ימי חייו סובבת סביב עניינים גשמיים, ותכלית עבודתו היא לקדש את הבריאה כולה.
מתי נעשית התוצאה?
הפעולה נעשית באופן מיידי, אלא שאין אנו רואים את תוצאתה. דוגמה לכך: אדם המכניס מטבעות לקופת חיסכון - בכל מטבע ומטבע גדלה הקופה. הסכום הגדול אינו נוצר ברגע שבו פתח את הקופה, אלא נפעל תוך כדי הפעולה והעשייה. כך גם בעבודה הרוחנית: כל פעולה שאנו עושים כאן מזככת ומקדשת את הבריאה, אלא שהדבר נעול כרגע בתוך קופסה. לעתיד לבוא, בימות המשיח ובתחיית המתים, יסיר הבורא את הכיסוי, ואז יתגלה כל מה שפעלנו. נמצא ש"מעשינו ועבודתנו" בכל משך זמן הגלות הם היוצרים את התוצאה של הפיכת העולם הגשמי לדירה לו יתברך.
שאלת הפרק: כיצד מזדכך העולם כולו?
פרק ל"ז בא לבאר כיצד נעשה הדבר בפועל ממש. הרי לכל היותר מתעסק האדם בעולמו עם חפצים בודדים וקטנים - וכיצד מזדכך העולם הגדול כולו, המכיל כמויות אדירות של דומם, צומח, חי ומדבר, ואמור כולו להיות דירה לו יתברך? כיצד פועלת פעולתו של האדם על המערכת כולה? דבר זה אינו יכול להיות באופן אקראי, שהרי הוא תוצאה של פעולה.
המעגל הקרוב:
אדמו"ר הזקן מבאר את הדברים בשלבים. השלב הראשון - והוא מה שלמדנו עד לקטע "זאת ועוד אחרת" - הוא המעגל הקרוב ביותר לאדם, והוא נחלק לשניים: הדבר שבו הוא פועל, והאנרגיה שהוא משקיע כדי לפעול את הפעולה. בדוגמה פשוטה, יהודי המניח תפילין:
החפץ הגשמי: הוא לקח עור של בהמה גשמית, קלף גשמי, קשרו בצורה הנכונה והניחו על ידו - ובכך קידש וזיכך את אותו קלף גשמי מסוים שבו קיים את מצוות תפילין.
הכוח שהושקע: האדם השקיע כוח ואנרגיה כדי להניח, לכרוך ולסובב על היד. אנרגיה זו גם היא הזדככה והתקדשה, שכן נוצלה לשימוש הבורא.
זהו המעגל הקרוב שבו נעשה זיכוך כתוצאה מעשיית המצווה ומהחדרת הקדושה לעולם. אך אין להסתפק בו, שהרי הוא נראה מצומצם מאוד, ועדיין לא הגענו לכל מרחבו של העולם, שכולו צריך להיזדכך. כאן עוברים אנו לקטע הבא, ובו נלמד כיצד מתרחב הזיכוך אל המעגלים הרחוקים יותר.
מדוע נדרש עולם גשמי?
כאן ראוי לעמוד על שאלה: מדוע היה צריך הקב"ה ליצור עולם גשמי? הלא היה יכול להסתפק בעולם רוחני, ולהעמיד מלאכים ונשמות שיבצעו פעולות רוחניות. עמדנו על כך באריכות בשיעורים קודמים, ונחזור על נקודה אחת.
יש בעניין זה הסתכלות מחודשת בתניא. בעבר חשבו - וגם כיום, מי שאינו לומד את הדברים על פי התניא עלול לחשוב כך - שבכל תהליך סדר ההשתלשלות העולמות הרוחניים הם העיקריים, החשובים והנעלים, וככל שיורדים למטה יותר (וכבר הלשון "יורדים" מעידה על כך) יש בכך לכאורה חיסרון, וכשמגיעים לעולם הגשמי - זהו תכלית החיסרון. ומכאן השאלה: לשם מה לירד כל כך למטה? הלא למעלה הדבר חי, נפלא ונעלה יותר. ואילו בתניא ובתורת החסידות ניתן היבט הפוך על התמונה כולה: תכלית הכול היא כאן, וכל העולמות העליונים, המלאכים והנשמות - כולם בשביל כאן. התכלית היא כאן ולא שם.
דוגמה להבנת הדברים: אדם השמח. היכן נמצאת השמחה? ברובד הפנימי, בנפש - השמחה היא דבר פנימי. אך כשהוא שמח שמחה גדולה, אין השמחה נשארת בליבו פנימה אלא משתחלת החוצה: הוא רוקד ברגליו ומטפח בידיו, ונראות תנועות גופניות. וכשמסתכלים על התנועות הללו - מה עיקר ומה טפל? בהסתכלות פשוטה העיקר הוא השמחה הפנימית, שהרי אין האדם צריך ללמוד כיצד עושים תנועות גוף שייראה שמח; התנועות הגופניות אינן אלא ביטוי חיצוני של השמחה.
ואם נתרגם זאת במאקרו: השמחה היא העולמות העליונים הרוחניים, והריקוד ברגליים והטיפוח בידיים הם גשמיות העולם. לפי ההסתכלות הראשונה יוצא שהעיקר הוא הרוחני, והגשמי אינו אלא תוצאה וביטוי. אך כאן באים ואומרים: לא. התנועה הגשמית הזו היא העיקר, היא התכלית והיא המטרה. הקב"ה רוצה דירה בעולם הזה התחתון, וכל סדר ההשתלשלות נברא כדי לסייע לעולם התחתון הזה.
ובזה ישנו הזיכוך שבמעגל הקרוב, כלומר החפץ המסוים שבו מקיים האדם את הרצון האלוקי, והאנרגיה שהוא משקיע מתוכו באותו מעשה מסוים. ונוסף על כך, יש כאן עוד מעגלים רחבים המזדככים כתוצאה מאותה פעולה.
ניקח לדוגמה את אותה אנרגיה שהשקיע האדם בשעת קיום המצווה. מהו אותו כוח ומניין הוא בא?
הכוח והחיות באים מן הדם: זרימת דם בריאה וטובה בכל האיברים היא הנותנת לאדם אנרגיה, וחלישות הדם פירושה בעיה בזרימת הדם. הדם הוא הנותן לנפש החיונית את כוחה.
הדם מגיע מן המזון: כשהאדם אוכל מזון בריא ובצורה נכונה, דמו מתגבר, וממילא מתגברת האנרגיה שלו.
נמצא שכאשר ניצל האדם את האנרגיה שלו לצורה חיובית וטובה, אין להסתכל נקודתית על אותה אנרגיה מסוימת בלבד שנוצלה לכיוון הטוב והזדככה, אלא יש לשאול: מה עם כל מה שהביא לאותה אנרגיה? הרי בלעדי אותם דברים שגרמו לאנרגיה זו לפעול, לא הייתה פועלת כלל. ומשום כך, כל מי שנתן יד לאותה נקודה נמשך כלפי מעלה באותה פעולה.
ומי הם כל אותם שנתנו יד? כאן מתחילים מעגלים רחבים עד מאוד. אם נסתכל במעגל רחוק ורחב, ניתן לחשוב על כל מאכל ומאכל, וכמה מפעלים בסין פועלים כדי שייווצרו בסופו של התהליך פעולות שדרכן נעשים בסופו של דבר עניינים של תורה ומצוות - וכל אלה מזדככים באותו תהליך.
לסיכום: בחלק זה חזרנו על תכלית הבריאה - "דירה בתחתונים" - ועל כך שעבודת האדם בגשמיות פועלת את הזיכוך באופן מיידי, אף שגילוי הדברים יהיה בימות המשיח ובתחיית המתים. עמדנו על המעגל הקרוב שבו נעשה הזיכוך: החפץ הגשמי שבו מתקיימת המצווה, והכוח שהושקע בה. כן עמדנו על ההיבט המחודש שבתניא, שתכלית כל העולמות העליונים היא דווקא כאן, בעולם התחתון. משם פתחנו בקטע "זאת ועוד אחרת", שבו מבאר אדמו"ר הזקן כיצד מתרחב הזיכוך: האנרגיה באה מן הדם, והדם מן המזון, ולפיכך כל מי שנתן יד לאותה פעולה - עד למעגלים הרחוקים ביותר - נמשך ומזדכך עמה.
בחלק הבא נמשיך בביאורו של אדמו"ר הזקן בהתרחבות הזיכוך אל המעגלים הרחבים שבעולם.