תוכן דברי אדמו"ר הזקן בפתיחת הפרק: תכלית השלמות של ימות המשיח ותחיית המתים, שעליה דובר בפרק הקודם, היא שבעולם הזה הגשמי יהיה גילוי הבורא "ולא יכנף עוד מוריך" - בלי לבוש ובלי כיסוי, גילוי אור אין סוף ברוך הוא בעולם הזה הגשמי ממש.
וכאן אומר אדמו"ר הזקן משפט חשוב מאוד עבורנו - במה תלויה תכלית שלמות זו? "תלוי במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות".
כלומר: בזמן שאנו נמצאים בגלות ומקיימים מצוות במעשה, אין אנו יוצרים רק את העובדה שמשיח יבוא ויהיה טוב, אלא יוצרים ממש את הגילוי שיהיה בימות המשיח. בפעולותינו כאן נוצר המצב שבו העולם יהיה דירה לו יתברך.
"כי הגורם שכר המצוה היא המצוה בעצמה":
לכאורה, מה הקשר בין מעשינו ועבודתנו בזמן הגלות לבין המצב שיהיה לעתיד לבוא? על כך אומר אדמו"ר הזקן משפט יסודי: "כי הגורם שכר המצוה היא המצוה בעצמה". כדי לעמוד על משמעותו, יש להבחין בין מושגי השכר והעונש הנוהגים בעולם לבין השכר והעונש שעל פי תורה.
ביחסים שבין אדם לחברו, השכר והעונש אינם תוצאה ישירה של העשייה, ואין קשר מהותי בין המעשה לגמול: נעשה מעשה א', והגמול הוא ב':
שכר: אדם עובד במפעל שעות על גבי שעות, ובסוף החודש מקבל סכום כסף. וכי את הכסף יצר במשך החודש? הוא יצר דבר אחד וקיבל דבר אחר - השכר אינו תוצאה מן העשייה.
עונש: אדם עשה מעשה מסוים, ונקבע שעונשו יהיה כך וכך. אף העונש אינו תוצאה של העשייה עצמה, אלא קביעה חיצונית לה.
לעומת זאת, אדם שהכניס את אצבעו לתוך להבה בוערת ונכווה - הכוויה היא תוצאה ישירה מן המעשה. זהו מושג השכר והעונש על פי תורה: לא מעשה אחד וגמול אחר, אלא הגמול עצמו נוצר מתוך המעשה.
ומכאן לענייננו: אנו עושים היום מעשים ומצוות, והשכר הוא ביאת המשיח ותחיית המתים - מה הקשר בין השכר הזה לעשייה שלנו? התשובה היא שהשכר הוא המעשה עצמו: במעשינו כאן ועכשיו אנו יוצרים את גילוי הבורא בעולם, אלא שאין אנו רואים זאת.
למה הדבר דומה? לאדם המכניס מטבעות לארגז כדי לחסוך, שביום מן הימים יוציא את מה שחסך. כל מטבע ומטבע שהוא מכניס לארגז - הוא עצמו מה שעתיד להתקבל, וכאשר מגיע הזמן והארגז נפתח, מוציא הוא את מה שהכניס בעצמו. זוהי הגדרתו של שכר שהוא תוצאה מן המעשה. כך בעבודת היהודי: במעשים על פי רצון הבורא הוא יוצר היום את ימות המשיח, אלא שהדבר מכוסה בארגז, וימות המשיח פירושם - שיתגלה מה שיצרנו.
לפיכך אומר אדמו"ר הזקן שתכלית השלמות של ימות המשיח תלויה במעשינו ועבודתנו, ואין הכוונה לתלות של הבטחה בלבד - שאם ייעשה כך יתקבל כך - אלא שבכל פעולה ופעולה שיהודי עושה היום הוא מקדש ומזכך את העולם ויוצר בפועל את המצב שיתגלה לעתיד. וזהו "כי הגורם שכר המצוה היא המצוה בעצמה".
מבנה הפרק:
לאחר שהונחו היסודות - שבמעשינו היום אנו יוצרים את התוצאה - מתחלק הפרק לשני חלקים:
חלק ראשון - הדברים שבהם בא האדם במגע ישיר: אדמו"ר הזקן יבאר שכל אותם דברים שבהם בא האדם במגע ישיר בשעת קיום המצווה מתקדשים על ידי מגע זה, אף שהדבר אינו נראה לעין. דוגמה כללית: עור של בהמה שנעשה קלף ונכתבה עליו הפרשה ונעשה תפילין - בחפץ זה הוכנסה קדושה, אף שלמראית העין לא נשתנה דבר. בכלל עניין זה יש שני פרטים: החפץ עצמו שבו נעשתה המצווה, והאדם - הכוח והאנרגיה שהשקיע בעשייה; אף בגופו ובאנרגיה שלו נוצרת קדושה בשעת מעשה. כל זה נוצר היום, וכשיבוא משיח נראה את כל מה שיצרנו.
חלק שני - המעגלים הרחוקים יותר: אילו הייתה הקדושה נוצרת רק בדברים שבהם באנו במגע ישיר, לא היה בכך די, שהרי בימות המשיח יהיה גילוי אלוקות בכל העולם כפשוטו, וכמה דברים כבר באו במגע ישיר עם קיום המצוות? על כן יעסוק אדמו"ר הזקן בחלק השני של הפרק במעגלים הרחוקים יותר, שלא באנו איתם במגע ישיר, ויבאר כיצד חודרת בהם הקדושה - וכן באדם עצמו: מה עם החיות והאיברים והחלקים שבו שאינם באים במגע ישיר עם העשייה, וכיצד נעשים אף הם חלק מן העניין.
זהו מבנה הפרק: ביאור מפורט כיצד הדברים הישירים נעשים קדושים, וכיצד גם המעגלים הרחוקים יותר נעשים קדושים.
דיוק בלשון "כל זמן משך הגלות":
לפני שנעמיק בפנים, יש לדייק בלשון המשפט שקראנו: "תלוי במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות". נתחיל מסופו של המשפט: מתי החל עם ישראל לקיים מצוות במעשה? לאחר מתן תורה. ומאז עברו תקופות רבות - תקופת המדבר, תקופת ההתיישבות בארץ ישראל, תקופת בית ראשון, שבעים שנות חורבן, בית שני, ולאחריו הגלות שאנו מחכים בכל רגע לסיומה. נמצא שהזמן שבו עם ישראל עובד את בוראו כולל בתוכו לא רק את זמן הגלות, אלא גם תקופות שלא היו זמן גלות.
אם כן, מדוע נוקט אדמו"ר הזקן דווקא "כל זמן משך הגלות"? היה יכול לומר "במעשינו ועבודתנו" בלי להיכנס לגדרי הזמן, שהרי הדבר כולל גם את המעשים שנעשו בזמן הבית. ואף לפי האמת, כל העשיות שנעשו בזמן הבית לא הגיעו לשלמותן עד ביאת המשיח; מדובר ברצף אחד של פעולות שעם ישראל עושה מזה למעלה משלושת אלפים שנה מאז נתינת התורה. תקופה זו אינה כולה זמן גלות - אפשר לומר שכשני שלישים ממנה הם גלות, אך שליש ממנה אינו לכאורה זמן גלות. ואם כך, נשאלת השאלה: מה עם אותו חלק שאינו קשור לזמן הגלות, וכיצד יביא אף הוא את הגילוי של ימות המשיח ותחיית המתים? [מובן שאנו עוסקים כאן בצד הטוב - במעשינו ועבודתנו הטובים לאורך אותן שלושת אלפים שנה].
בביאור הדבר יש כמה נקודות עמוקות, והרבי מתייחס אליהן בכמה וכמה מקומות. ביאור ארוך ועמוק, המסביר מדוע הדבר קשור דווקא לזמן הגלות, מצוי בליקוטי שיחות חלק י"ז עמוד 95 ואילך. במקומות אחרים מביא הרבי הסבר נוסף וקצר יותר, ונביא ממנו נקודה אחת: יש מעלה בזמן הגלות, גדולה הרבה יותר מן המעלה שבזמן הבית.
בזמן הבית: היה גילוי אלוקות; יהודים נכנסו לבית המקדש וראו את האור בעיניהם, וכמאמר המשנה בפרקי אבות שעשרה ניסים נעשו בבית המקדש. וכיוון שהאדם ראה אלוקות בגלוי, עבודתו לא הייתה נובעת כל כך מן הביטול לקדוש ברוך הוא, אלא מן ההרגשה והחיות שנולדו מן הגילוי שראה.
בזמן הגלות: אין רואים ניסים ואין רואים נפלאות, הכול חשוך והניסיונות קשים - ואף על פי כן היהודי עובד את בוראו. אין הוא רואה ואין הוא מרגיש, ואדרבה: רואה הוא את ההפך ומרגיש את ההפך, ובכל זאת עושה.
נמצא שכאשר יהודי פועל בעשייתו גילוי אלוקות דווקא בזמן הגלות, פעולתו חזקה הרבה יותר. לכן מדגיש אדמו"ר הזקן בתניא דווקא עניין זה: אמת שהעבודה נמשכת מאז מתן תורה, אך "כל זמן משך הגלות" הוא הזמן שבו העשייה פועלת את העניין בעוצמה גדולה יותר.
לסיכום: בחלק זה למדנו, כי תכלית השלמות של ימות המשיח ותחיית המתים - גילוי אור אין סוף ברוך הוא בעולם הזה הגשמי בלי לבוש ובלי כיסוי - תלויה במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות, מפני ש"הגורם שכר המצוה היא המצוה בעצמה": בשונה משכר ועונש שבין אדם לחברו, שאינם תוצאה מן המעשה, בתורה הגמול נוצר מתוך המעשה עצמו, וכמשל המטבעות שאדם מכניס לארגז ומוציא לאחר זמן את מה שהכניס. עמדנו על מבנה הפרק - הדברים שבהם בא האדם במגע ישיר, והמעגלים הרחוקים יותר - ועל הדיוק בלשון "כל זמן משך הגלות", שבה נרמזת מעלת העבודה בזמן ההעלם והחושך, שאין בה ראייה והרגשה, ולפיכך פעולתה חזקה יותר.
בחלק הבא ניגש אל פנים הפרק ונלמד בפירוט כיצד מתקדשים הדברים שבהם בא האדם במגע ישיר בשעת קיום המצווה, וכיצד חודרת הקדושה אף אל המעגלים הרחוקים יותר.