הגענו לפרק ל"ז בספר התניא. בטרם ניגש לפרק עצמו, נסכם בקצרה את רצף הדברים עד כאן, ומתוכו נמשיך הלאה.
סיכום פרק ל"ה:
אדמו"ר הזקן פתח את פרק ל"ה בהודעה שבכוונתו לבאר את המילה "לעשותו" שבפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו", וכן בשאלה: מה מטרת ירידת נשמות הבינוניים להתלבש בגוף גשמי בעולם הזה, ומדוע דווקא בגוף.
הביאור הובא בסיומו של פרק ל"ה: הקב"ה הכניס את נשמת הבינוני דווקא לתוך הגוף, משום שרצונו יתברך שיהיה זיכוך והמשכת אור אלוקי דווקא בגוף הגשמי. יש מטרה דווקא בגשמיות, בתחתון, ואי אפשר להשיגה בלימוד התורה בלבד - שכן לימוד התורה נעשה ברובד הרוחני שבאדם, ואילו קיום המצוות נעשה ברובד התחתון והגשמי שבו.
סיכום פרק ל"ו:
מדוע כה חשוב להמשיך את האלוקות והשכינה דווקא ברובד הגשמי שבאדם? על כך למדנו בפרק ל"ו: מטרת בריאת העולם כולו היא ש"נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים". יסוד זה נכון הן בכלל והן בפרט:
במאקרו: עולמות רבים ישנם, אך העולם התכליתי שבהם הוא העולם הזה הגשמי.
במיקרו: באדם עצמו, החלק העיקרי שבו עליו להמשיך אלוקות הוא החלק התחתון שבו - חלק המעשה, הגוף.
עוד הזכיר אדמו"ר הזקן שם, כי גילויה של כל העבודה הזו - היותו יתברך דירה בתחתונים - יהיה בימות המשיח, ובפרט כשיחיו המתים.
מה חשבו לפני התניא?
נחדד נקודה שכבר נגענו בה, ויש בה נגיעה להבנת העניין כולו: בתניא מציג אדמו"ר הזקן הסתכלות חדשה על העולם הזה הגשמי, שונה מזו שהייתה מקובלת בדורות קודמים. בדורות עברו הסתכלו ואמרו: העיקר הוא הרוחני, העיקר הוא העליון, ואין עניינו של הגשמי אלא לגלות את העליון.
נמחיש זאת בשתי דוגמאות מנפש האדם. בנפש האדם ישנם, כפי שלמדנו בתחילת התניא, מהות הנפש ולבושי הנפש:
מהות הנפש: שכל ורגש - עשר כוחות הנפש, המתחלקים לשתי קבוצות: שלוש הראשונות הן השכל, ושבע התחתונות הן הרגש.
לבושי הנפש: מחשבה, דיבור ומעשה.
דוגמה ראשונה - הדיבור: עניינו של הדיבור הוא אותיות, ולאותיות תפקיד אחד: לגלות את הנסתר והנעלם שבמהות. האדם מבטא באותיות ענייני היגיון ושכל, או ענייני רגש, ומעביר אותם אל החוץ. נמצא שאין לאותיות עניין בפני עצמן, אלא הן גשר בלבד לגילוי הדבר הפנימי - לגילוי השכל ולגילוי הרגש.
דוגמה שנייה - המעשה: כאשר אדם שמח, השמחה נמצאת בלבו, שהוא מקום הרגש. אך כשהשמחה עזה מאוד, היא באה לידי ביטוי בצחוק, בריקוד ובתנועות ידיים ורגליים. התנועות המעשיות הללו אין בהן כשלעצמן שום עניין: אין כל עניין ברקיעת רגליים, וכל מעלתה בכך שהרגש מתגלה על ידי המעשה. המעשה אינו אלא משרת את המצוי בפנימיות הלב, ואילו מי שאינו שמח באמת ומניע את ידיו ורגליו סתם - אין בכך ולא כלום.
המסקנה העולה מכאן: אין למעשה עניין בפני עצמו ואין לדיבור עניין בפני עצמו, וכל עניינם לגלות את המצוי במהות הפנימית. העיקר הוא הרוחני, והתועלת שבגשמי אינה אלא להוביל את הרוחני ולשרתו. וכך אף הסתכלו על העולם הזה: עולם שדרכו ניתן לגלות ענייני אלוקות.
חידושו של אדמו"ר הזקן בתניא:
בא אדמו"ר הזקן ומחדש בספרו, שהקב"ה רוצה את המעשה כמעשה: יש בעשייה כשלעצמה תכלית, שהמעשה עצמו הוא מטרת כל הבריאה. אין לחשוב שהמטרה היא העולמות העליונים, ושהעולם הזה הגשמי בא רק לבטא אותם. להיפך: כל העולמות העליונים באים לשרת את העולם הזה הגשמי, והתחתון הוא המטרה והיעד - את התחתון הוא יתברך רוצה. זוהי הסתכלות אחרת לגמרי על העניין כולו.
"בראתיו יצרתיו אף עשיתיו":
בפרק שישי של פרקי אבות, שנאמר בשבת האחרונה, המילים האחרונות הן הפסוק "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". בחסידות מובא כי פסוק זה מרמז על שלושת העולמות: בריאה, יצירה ועשייה. אלא שסדר העולמות שבפסוק אינו "בראתיו יצרתיו עשיתיו", אלא המילה "אף" מפסיקה בין "בראתיו יצרתיו" ובין "עשיתיו". מדוע היא מפסיקה? משום שבעשייה אין המשכיות לקודם: אין זה עוד עולם הדומה לעולמות שלפניו, אלא יש כאן נתק. אין עניינה של העשייה לגלות את העליון, אלא עניינה בפני עצמו - וזו המטרה וזו התכלית.
כמובן, כיום כשמסתכלים על התחתון אין רואים בו דבר: הוא חשוך ויבש ואין בו כלום. לכך התייחס אדמו"ר הזקן בפרק ל"ו, שתכלית זו של העולם תתגלה בגילוי בימות המשיח ובתחיית המתים. כיום אין רואים זאת, אך ההסתכלות הנכונה על הבריאה היא שהקב"ה רוצה דירה כאן בתחתונים, משום שלעשייה כשלעצמה יש מטרה עיקרית, והיא היעד הסופי של העניין כולו.
וזה בא בהמשך לשאלה שנשאלה בפרק ל"ה: מהו "לעשותו" שבפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו". ה"לעשותו" הוא, כלשון המצויה, השורה התחתונה שהיא העיקר - זו מטרת הכל, שכן רצון הקב"ה הוא שנקדש, נזכך ונחדיר אלוקות בעשייה הגשמית.
לסיכום: בחלק זה סיכמנו את רצף הפרקים שלפנינו: בפרק ל"ה נשאל מהו "לעשותו" ומה מטרת ירידת נשמת הבינוני להתלבש בגוף גשמי, והתשובה - שרצון הקב"ה הוא זיכוך והמשכת אור אלוקי דווקא בגוף הגשמי, דבר שאינו נעשה בלימוד התורה בלבד אלא בקיום המצוות. בפרק ל"ו נתבאר הטעם: "נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים", הן בעולמות והן באדם עצמו, וגילויו של הדבר יהיה בימות המשיח ובתחיית המתים. מכאן עמדנו על חידושו של אדמו"ר הזקן: בעוד שבדורות קודמים הסתכלו על הגשמי כאמצעי לגילוי הרוחני בלבד - כדיבור וכמעשה המשרתים את מהות הנפש - מחדש התניא שהעשייה כשלעצמה היא התכלית והיעד, כמרומז ב"בראתיו יצרתיו אף עשיתיו".
בחלק הבא ניגש לפרק ל"ז עצמו, ונמשיך משם הלאה.