בחלק הקודם עמדנו על השתלשלות העולמות וירידתם ממדרגה למדרגה. כעת נגיע לנקודה מפתיעה, ולאחריה נעמוד על עיקרו של פרק ל"ו: מהי תכלית בריאת העולמות כולם.
העולם הקשור ביותר לבורא:
האמת היא, שהעולם הקשור ביותר לבורא הוא דווקא העולם הזה התחתון, יותר מכל העולמות העליונים. הבנת הדברים דורשת עיון: מניין באה לנברא התחושה המוזרה שהוא קיים מצד עצמו? מי נטע בו תחושה זו? לכאורה היה הנברא צריך לחוש שהוא קשור ליוצרו. האור היוצא מן השמש אינו יכול להעלות על דעתו לרגע שהוא מציאות מצד עצמה: משזזה השמש, זז האור עמה. האור זועק כל העת שיש לו מאור, שיש לו מקור. והנה, כאן נוצר דבר הזועק את ההיפך: 'אין לי מקור, אני מצד עצמי'. זוהי מציאותו של העולם הזה - אין הוא זועק 'יש לי מקור'. מניין באה לו תחושה זו?
התשובה היא, שאת התחושה הזו הוא מקבל מן הבורא בעצמו. שהרי היחיד שיכול לומר 'אני, אין לי מקור, אני בעצמי המקור' הוא הקדוש ברוך הוא בלבד, וכל שאר הדרגות אינן יכולות לומר זאת. וכאשר הגענו אל העולם התחתון ביותר, הוא זועק אותו דבר עצמו שאומר הקדוש ברוך הוא - אלא שהוא זועק זאת מן הצד הרחוק ביותר, החשוך ביותר והנמוך ביותר.
ומדוע קיימת תחושה זו בעולם? משום שהבורא מכין בכך את השטח למקום שבו תהיה בסופו של דבר דירתו, כלומר המקום שבו יהיה בשיא ההתגלות - כאן בעולם הזה התחתון. כיום תחושה זו באה מתוך הסתר וחושך; אך כאשר יתגלה הבורא בעולם באמת, התחושה תישאר - אלא שלא תהיה זו תחושת יישות של חושך, אלא גילוי היישות האמיתית, יישותו של הבורא. זוהי נקודה עמוקה, שיש בה אריכות רבה בתורת החסידות, וכאן נזכרה בקצרה בלבד.
מכאן נפנה אל פנים הפרק. רעיונו של הפרק כולו מתמצה בשורותיו הראשונות: מהי תכלית בריאת העולמות? העולם הזה התחתון. אדמו"ר הזקן בא להוכיח מבחינה הגיונית שהתכלית היא דווקא העולם הזה התחתון.
כיצד הוסבר הדבר בדורות שלפני תורת החסידות:
כדי שחידושו של אדמו"ר הזקן יהיה חד יותר, נראה תחילה כיצד הובנו הדברים לפני שהתגלתה החסידות בעולם. השאלה נשאלה מאז ומעולם, גם בפי גדולי עולם: לשם מה עשה הקדוש ברוך הוא את הירידה הזו? יש עולם עליון, עולם האצילות - לשם מה לרדת לעולם הבריאה, ועוד יותר לעולם היצירה? אם מבוקשו מקום של גילוי, הרי למעלה הגילוי גדול יותר.
בדורות שלפני החסידות הוסבר, שככל שהדבר יורד נמוך יותר, מקבל העליון ציון גבוה יותר. משל לכך: לאדם יש שכל, ובשכלו הוא מבין ולומד.
שכל שנשאר בעולם השכל: אם השכל נתקע ואין נעשה בו דבר, ייתכן שיהיה מעניין ואף יוכל להיות מרצה טוב, אך אין זה אלא שכל.
שכל המחלחל אל הלב: אם הוא מצליח שהשכל יחדור גם אל הלב ויעורר בו רגש - הרי זה מעולה יותר.
שכל היורד עד למעשה: ואם הדבר יורד נמוך יותר, עד שהוא פועל שינוי בהתנהגותו בפועל - הרי זה טוב עוד יותר.
מי מקבל את הציון הגבוה יותר כשהדברים יורדים עד לידי מעשה? שכלו של האדם. אומרים עליו: זהו אדם ששכלו הגיע לתכליתו, שכלו היה שווה. ובמה ניכר ששכלו היה שווה? בכך שהצליח להשפיע על מידותיו, ולהוריד את הדברים עד לכלל מעשה. ככל שהדבר יורד נמוך יותר, מי מקבל בסופו של דבר את התהודה וההוד? העליון.
מסופר על אריסטו, שהיה חכם גדול ומרצה גדול, ופעם אחת תפסוהו תלמידיו בקלקלתו לאחר אחת ההרצאות. שאלו אותו: "מה זאת?". השיב להם: "עכשיו איני אריסטו, עכשיו אני אדם רגיל. כשאני אריסטו - אני אריסטו". כלומר, כאשר אדם עוסק בענייני שכל, אין הדבר מחייב שישפיע עליו: אפשר להרצות נגד עישון, ובהפסקה שבין הרצאה להרצאה לבקש סיגריה. אדם הנוהג כך, שכלו נפרד ממנו, ואין הוא שווה. אימתי נעשה השכל תכליתי וטוב יותר? כאשר הוא מצליח לחלחל.
דוגמה נוספת: בגמרא נחלקו מה גדול - תלמוד או מעשה, ו"נמנו וגמרו" שגדול תלמוד, שהוא מביא לידי מעשה. לכאורה, דווקא מתוך משפט זה היה אדם יכול לומר שבסופו של דבר המעשה גדול יותר, שהרי בלעדיו לא הייתה לתלמוד שום מעלה, וכל מעלתו בכך שהוא מביא לידי מעשה. ואף על פי כן נאמר "גדול תלמוד", ולפי האמור הדבר מובן: אם התלמוד מביא לידי מעשה, הרי התלמוד הוא שנעשה גדול, שכן הצליח להביא את עצמו עד לכלל מעשה.
זהו אופן ההסבר שהיה בדורות עברו למעלה שיש בירידה: ככל שיורדים נמוך יותר, מי שנעשה נעלה יותר בסופו של דבר הוא העליון. לפי הסבר זה, שווה להוריד את הדבר נמוך יותר לא משום שמבוקשנו התחתון, אלא משום שמבוקשנו לרומם את העליון.
חידושה של תורת החסידות:
באה תורת החסידות ושמה את הדגש במקום אחר לגמרי: אין התכלית העליון, ואין התכלית השכל הנעשה איכותי יותר ככל שהוא יורד נמוך יותר. התכלית היא התחתון. התחתון הוא המטרה והוא העיקר, והעליון משרת את התחתון. ולא כל תחתון, אלא התחתון שאין תחתון למטה הימנו, התחתון ביותר - זו המטרה של הכול.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "והנה תכלית השתלשלות העולמות וירידתם ממדרגה למדרגה אינו בשביל עולמות העליונים" - אי אפשר לומר שהמטרה היא העולמות העליונים. מדוע? שהרי אם מבוקשך לרומם את העליון, לפני שנברא העליון הוא היה עליון עוד יותר. ואם מבוקשך איכות, זכות ועליונות - הרי אמרנו שהעולם הראשון הוא כבר כיסוי, ולפניו היה הגילוי רב יותר; אם כן, לשם מה עשית אותו? היית נשאר במקום גבוה יותר וזך יותר.
"הואיל ולהם ירידה מאור פניו יתברך" - כל העולמות העליונים הם במינוס, שכן כל עולם, אפילו העליון ביותר, כדי שיהיה מה שהוא נצרך לכיסוי, וממילא הוא במינוס ביחס למה שהיה לפניו. היכן, אם כן, העולם היחיד שאינו במינוס? כאן הדברים הפוכים מן ההיגיון: לכאורה, משהגענו למטה, כאן הכיסוי הגדול ביותר.
"אלא התכלית הוא עולם הזה התחתון" - והטעם: הקדוש ברוך הוא רוצה חידוש, שיהפכו את החושך לאור. וכל זמן שלא ירדת למקום החשוך ביותר, עדיין לא הצלחת לעשות את החידוש הזה. עולם עליון אינו תכלית, משום שבעולם עליון אין חושך: כל חוליה בשרשרת זועקת שיש אלוקים - בקול ענות חלושה אם זה עולם תחתון יותר, או בקול חזק יותר אם זה עולם עליון - אך כל העולמות שבשרשרת זועקים כל העת שיש אלוקים, שיש מעלינו. בעולם כזה אין את תיקון החושך לאור, אין עבודה ואין תכלית.
אמנם בעולם הזה התחתון, שבו אפילו הנקודה הראשונה היא כבר העלם והסתר, זועק העולם שאין אלוקים ואין כלום. ועל כך אומר הקדוש ברוך הוא: זאת אני רוצה. אתם, היהודים כאן בעולם הזה, תהפכו את הקערה על פיה, תהפכו את החושך לאור ותגלו אותי כאן - שדווקא במקום הנראה מקום של חושך, כאן אני נמצא. והיכן אפשר לעשות דבר כזה? רק כאן, שכן כל העולמות שמעל העולם הזה התחתון אומרים מעצמם שיש אלוקים.
ובלשון הפרק: "שכך עלה ברצונו יתברך להיות נחת רוח לפניו יתברך כד אתכפיא סטרא אחרא ואתהפך חשוכא לנהורא, שיאיר אור ה' אין סוף ברוך הוא במקום החושך והסטרא אחרא של כל עולם הזה כולו" - הקדוש ברוך הוא רוצה בעבודתו של היהודי ההופך חושך לאור, ואת זאת אי אפשר לעשות באף עולם אחר, אלא כאן בלבד.
הנשמות והמלאכים שלמעלה אין להם עבודה: הם נמצאים במצב מסוים, ובמצב שבו הם נמצאים הם מרגישים את האלוקות. מעבר לכך אינם יכולים להרגיש, שאז היו בטלים ומבוטלים; ומה שהם שייכים להרגיש - הם מרגישים בכל העוצמה. אין עליהם חושך והסתר ביחס למה שהם יכולים להשיג, ואף שהם מוגבלים ונמצאים בהעלם והסתר מסוים מפני שיש דרגה גבוהה מהם - הם מה שהם. ואילו בעולם הזה התחתון, שמצד עצמו אין בו שום גילוי אלא חושך והסתר בלבד, כאן פועל האדם בעבודתו שיהיה גילוי ושיש אלוקים. זוהי תכלית הכול.
כאן מתעוררת שאלה שראוי להעמיד עליה: אם כך, מדוע ברא הקדוש ברוך הוא את כל השרשרת הזו? הרי היה יכול לברוא מיד את העולם הגשמי הזה, ללא כל ההשתלשלות. מה תורמים לנו העולמות העליונים? זהו נושא שיש להבינו, ונעסוק בו בשיעורים הבאים; אך תחילה יש להבין שהתכלית היא העניין הזה עצמו.
ממשיך אדמו"ר הזקן: "ביתר שאת ויתר עז ויתרון אור מן החשך מהארתו בעולמות עליונים" - כאן יהיה יתרון אור גדול יותר, ויתרון זה בא דווקא מן החושך: מתוך החושך מגלים אותו, ולפיכך היתרון גדול יותר. גילוי כזה יהיה גדול יותר מן ההארה שיש בעולמות העליונים.
ומכאן עולה שאלה שנעסוק בה בהמשך: אמרנו שבעולם עליון אין יכולת של גילוי נוסף, שכן אילו היה שם מעט יותר גילוי היה העולם בטל ומבוטל. כיצד, אם כן, ייתכן שכאן בעולם הזה הגשמי יהיה גילוי גדול יותר מהארתו בעולמות העליונים, ולא נתבטל? כיצד מתחבר חיבור ההפכים הזה? הדבר יתבאר במחציתו השנייה של הפרק.
ומהו המינוס שבעולמות העליונים? שאינם דירתו. ומדוע אינם דירתו? "שמאיר שם על ידי לבושים והסתר פנים המסתירים ומעלימים אור אין סוף ברוך הוא" - בכל עולם הוא מסתתר בהתאם לדרגתו של אותו עולם, בהסתר פנים; אף עולם האצילות הוא הסתר פנים, וכל העולמות הם הסתר פנים. ומדוע צריך להיות הסתר פנים בעולמות העליונים? "שלא יבטלו במציאות". ואילו כאן בעולם הזה הגשמי, שלכאורה יש בו החושך המוחלט והגדול ביותר, כאן פועל היהודי בעבודתו ובעשיית רצון השם את תכלית הכול: שכאן תהיה דירתו של הבורא יתברך.
סיפור לסיום:
נסיים בסיפור קטן הממחיש את הנקודה, שככל שיש תחתון יותר וחושך יותר, כך בסופו של דבר צריך לבוא שם גילוי גדול יותר, שהרי זו מטרתו של החושך - שיהיה גילוי. שמעתי סיפור זה באחת ההתוועדויות שזכיתי להיות בהן אצל הרבי, שקישר אליו סיפור שהיה עם אדמו"ר הריי"צ.
כידוע, ביקר אדמו"ר הריי"צ פעם אחת בארץ ישראל, בשנת תרפ"ט, ולאחר שעזב את הארץ בספינה בחודש אב הגיעה אל הספינה באמצע הדרך הידיעה על הפרעות שנעשו בתרפ"ט בחברון, שם רצחו הערבים, לא עלינו, יהודים רבים. הידיעה גרמה לו צער רב מאוד, וכל כך כאב לו הדבר עד שקיבל באונייה התקף כליות מרוב כאב וצער.
באותה אונייה היה בהשגחה פרטית גם רופא מפורסם, דוקטור ולך (שלאחר מכן הקים בית רפואה בירושלים, ונדמה לי שהוא 'ביקור חולים'), ומיד טיפל בו ונתן לו את התרופות והאמצעים שהיו בידו, עד שהרבי חזר לאיתנו.
לאחר שהבריא, נכנס דוקטור ולך אל הרבי ואמר לו: "רבי, אני מבקש שייתן לי תיקון". ראוי לדעת, שאדם הבא לרבי ומבקש תיקון, כוונתו לתיקון על מעשה שאינו טוב שעשה. שאל אותו הרבי: תיקון על מה? כאן נגלתה עדינותו של דוקטור ולך. אמר לו: מכיוון שהרבי הבריא, מובן שהרבי היה צריך להיות בריא; אם כן, מדוע בכלל חלה הרבי? מדוע נוצרה בכלל אפשרות כזו שהרבי יחלה? רק משום שאני הייתי כאן באונייה, שהרי אלמלא היה רופא באונייה לא היה חולה. נמצא שהמחלה באה בגללי, ולפיכך אני מבקש תיקון. כך הרגיש באמת. מה השיב לו הרבי - אינו ידוע, אך חלקו הראשון של הסיפור ידוע לנו.
ומה למדים מכאן? שכאשר יש מחלה, בהכרח שעוד לפני המחלה נמצאת כבר הרפואה - הקדמת רפואה למכה. כך גם בענייננו: כאשר יש ירידה, בהכרח שקיימת לפניה האפשרות לתקן. וכפי שאמר הרבי: כדי שיהיה העילוי של 'דירה בתחתונים', בהכרח שתחילה תהיה ירידה לתחתונים, שתהיה מציאות של תחתונים - שאם לא כן, לא ייתכן 'דירה בתחתונים'. ומשאנו רואים מציאות של תחתונים, עלינו לדעת שכל זה כדי שתהיה עלייה מכל זה.
לסיכום: בחלק זה למדנו שהעולם הקשור ביותר לבורא הוא דווקא העולם הזה התחתון, ושתחושת היישות שבו נובעת מכך שרק הבורא יכול לומר 'אני בעצמי המקור'. ראינו כיצד הוסבר בדורות שלפני החסידות ערכה של הירידה - שהיא באה לרומם את העליון (משל השכל היורד עד למעשה, ו"גדול תלמוד" שמביא לידי מעשה) - ומהו חידושה של תורת החסידות: התחתון עצמו הוא התכלית. עמדנו על לשון אדמו"ר הזקן, שתכלית ההשתלשלות אינה בשביל העולמות העליונים, שהרי להם ירידה מאור פניו יתברך, אלא בשביל העולם הזה התחתון, שבו נעשה החידוש של "כד אתכפיא סטרא אחרא ויתהפך חשוכא לנהורא", ובו יאיר האור "ביתר שאת ויתר עז" מהארתו בעולמות העליונים, שבהם מאיר על ידי לבושים והסתר פנים שלא יתבטלו במציאותם.
בחלק הבא נעסוק בשאלה שהתעוררה: כיצד ייתכן שדווקא בעולם הזה התחתון יהיה גילוי גדול יותר מאשר בעולמות העליונים, בלי שהעולם יתבטל במציאותו.