הגענו לפרק ל"ו בליקוטי אמרים, בדף מ"ה עמוד ב' (עמוד 90). נפתח בסיכום קצר של פרק ל"ה, כדי לעמוד על הרצף, ולהבין על מה בא פרק ל"ו לדבר ומה הקשר בינו לבין הנלמד עד כה.
סיכום פרק ל"ה:
אדמו"ר הזקן הביא את דברי הזוהר, שם אומר הינוקא כי השראת השכינה על גוף האדם נגרמת על ידי מעשים טובים. משל לדבר: כדי שתידלק האש ויהיה אור, אין די בפתילה לבדה, אלא נדרש גם שמן. כך בנמשל - כדי שהשכינה, הדומה לאש ולאור, תשרה על גופו של היהודי, נדרש "שמן", והם המעשים הטובים.
על כך שאל אדמו"ר הזקן שתי שאלות:
מדוע אין די בהתעוררות האהבה והיראה של הנשמה? מדובר בנשמת צדיק הנמצאת בהתגלות, כלומר שהנשמה פועלת בצורה גלויה ויש לה אהבת ה' ויראת ה'. ואם יש באדם רגש אלוקי גלוי, מדוע אין בכך כדי לגרום להשראת השכינה עליו?
התשובה: השכינה שורה במקום שיש בו ביטול לאלוקות, וביטול מוחלט לרצון האלוקי קיים רק כאשר האדם מקיים את הרצון האלוקי בפועל, ולא כאשר הוא מבטא את רגשותיו שלו. הרגשות, גבוהים ונעלים ככל שיהיו, הם שלו; ואילו עשיית רצון הבורא פירושה חיבור אל הרצון האלוקי. ההבדל ביניהם הוא הבדל של אינסוף - בין להיות מחובר אל הבורא לבין שלא להיות מחובר אליו. לפיכך דווקא על ידי עשיית רצון הבורא נעשה האדם בטל אליו, וממילא ראוי שתשרה עליו השכינה.
ואם הטעם הוא הציות לרצון הבורא - מדוע דווקא מעשים? הרי רצון הבורא בא לידי ביטוי לא רק במעשים: אף היהודי הלומד תורה עושה את רצון הבורא. מדוע, אם כן, אומר הינוקא בזוהר שהדרך היחידה להשראת השכינה - היינו הדרך היחידה לביטול ולהתחברות אל רצון הבורא - היא דווקא מעשים טובים, ולכאורה די בלימוד התורה?
התשובה: אכן, נכון שיהודי הלומד תורה מציית באותה שעה לרצון האלוקי, ומתוך כך יש בו ביטול לאלוקות והדבר מביא עליו השראת השכינה. אלא שהשאלה היא באיזה רובד קיים הביטול וגילוי השכינה באדם: בשעת לימוד התורה פעילים הנפש האלוקית שבו ומחשבתו, ולכל היותר דיבורו, ואילו הנפש החיונית הבהמית והגוף ממש - החלק המעשי - אין להם שום שייכות לעניין. וכיוון שהמבוקש הוא שיהיה גילוי והשראת השכינה גם ברובד התחתון, בגוף, בנפש החיונית ובחלק המעשי, אי אפשר להסתפק בלימוד התורה שהוא ברובד העליון והרוחני, אלא נדרשים גם מעשים טובים.
[בהמשכו של אותו פרק נידונו גם דרגות הצדיקים והנהגתו של רבי שמעון בר יוחאי, שהיה 'חד בדרא' - יחיד בדורו].
השאלה שעליה בא פרק ל"ו להשיב:
הבנו שכדי להמשיך אלוקות והשראת השכינה על החלק הגשמי התחתון והממשי אין די בלימוד תורה ונדרשים מעשים טובים. אך מדוע נחוץ כל כך שתהיה השראת השכינה גם בחלק התחתון? מה קריטי בכך? הרי כבר יש השראת שכינה על האדם: הוא לומד תורה, נשמתו האלוקית מחוברת, מחשבותיו ודיבוריו מחוברים - ומה בכך שעל החלק המעשי הגשמי התחתון אין לו כרגע גילוי והשראת השכינה? וכי אין זה אלא כיבוש שטח נוסף?
מלשונו של הינוקא בזוהר מובן שמדובר בדבר קריטי: הוא כלל לא הזכיר שם את עניין לימוד התורה, אלא דיבר על מעשים טובים בלבד - כאילו בהיעדרם חסר העיקר שבכל העניין. זהו אפוא נושאו של פרק ל"ו: לבאר מדוע נחוץ כל כך לפעול את השראת השכינה על החלק התחתון, הגשמי והמעשי.
ראוי לשים לב לדרכו של הפרק: אין הוא עוסק ב'מיקרו' - במתרחש בתוך תוכו של האדם וברובד המעשי התחתון שבו - אלא ב'מאקרו': בכללות העולמות ובבריאת העולם. איזה רובד בכל התהליך הנפלא של הבריאה הוא החלק העיקרי, ומהי התכלית שבכל זה. וכאשר נבין בכללות הבריאה שתכלית הכול היא דווקא החלק התחתון ביותר, החלק המעשי הנמוך, ושכל הירידה כולה אינה אלא בשבילו - נוכל להבין מתוך כך את אותו רעיון גם בגופו של היהודי: שהחלק הגשמי הנמוך הוא החלק העיקרי שבו עליו לפעול את החידוש הנפלא של השראת השכינה.
לשון אדמו"ר הזקן בפתיחת הפרק:
"והנה מודעת זאת מאמר רז"ל שתכלית בריאת עולם הזה הוא שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים". "מודעת זאת" - ידוע הדבר, שכן רעיון זה מובא בכמה וכמה מקומות במדרשים, במדרש תנחומא ובמדרש רבה, בכל מקום בשינוי סגנון קל אך כמעט באותן מילים, ולפיכך נקט אדמו"ר הזקן בלשון "מודעת זאת".
ותוכן הדברים: מהי תכלית בריאתו של העולם הזה הגשמי? שנתאווה הקב"ה - יש לו תאווה - להיות לו דירה, ודווקא כאן, בעולם הזה התחתון.
פירוש המילים "דירה בתחתונים":
כבר הזכרנו זאת בשיעורים קודמים, ונחזור על נקודת הדברים. תחילה יש להבין את פירושן המילולי של המילים ואת תרגומן בשפה פשוטה, ואת הרעיון עצמו נבין בשורות הבאות.
מלך המבקש להיראות ולהתגלות - בפני יועציו, בפני שריו, בפני העם או בפני קרוביו וחשוביו - מופיע בכל מעמד ומעמד בהופעה אחרת, בהתאם לנסיבות ולמקום שאליו הוא מגיע. המקום עצמו מחייב לבוש המתאים לו, והלבוש מסתיר עליו ומגלה אותו בפן מסוים בלבד. (די לראות כיצד יושבים הפרשנים ודנים בכל הופעה של המלך בציבור - מדוע בא דווקא בחליפה בצבע זה, בעניבה זו ובכובע זה - ונכתבים על כך עמודים שלמים בביאור המסרים שביקש להביע בצורה זו או אחרת, כפי שרואים במעשים שבכל יום).
נמצא שהתגלות המלך בכל מקום ומקום היא בכל פעם בכיסוי כזה או אחר. ואפילו במעגלי הקרבה הגדולים ביותר, אצל הקשורים אליו ביותר, תמיד יהיה עליו לבוש, כיסוי או מעין תחפושת. אך כאשר המלך נמצא בדירתו הפרטית, עם עצמו, ואין עליו להתגלות לאיש - שם הוא נמצא כפי שהוא, בלא שום לבוש ובלא שום כיסוי.
דוגמה לדבר מן ההלכה: הרמב"ם מביא שיש מצבים שאסור לראות בהם את המלך - אין רואים אותו כשהוא מסתפר ואין רואים אותו כשהוא ערום, לפי שיש בכך כדי להוריד מן היראה ומן הכבוד כלפיו. ואילו בביתו הפרטי, עם עצמו, מצוי המלך אף במצבים אלו, בלא שום כיסוי, כפי שהוא. זהו פירושה של "דירה".
לסיכום: בחלק זה סיכמנו את פרק ל"ה - דברי הינוקא בזוהר שהשראת השכינה על גוף האדם תלויה במעשים טובים, ושתי שאלותיו של אדמו"ר הזקן ותשובותיהן: שהביטול המוחלט לרצון האלוקי הוא דווקא בקיום הרצון בפועל ולא בגילוי הרגש, ושלימוד התורה פועל ברובד הנפש האלוקית, המחשבה והדיבור בלבד, ואילו המבוקש הוא השראת השכינה גם בגוף ובנפש החיונית. משם עברנו לשאלתו של פרק ל"ו - מדוע נחוץ כל כך גילוי זה דווקא בחלק התחתון - וראינו שהפרק בא לבאר זאת מתוך כללות הבריאה. פתחנו במאמר חז"ל "שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים", ובביאור משמעות המילה "דירה" ממשל המלך, שבדירתו הפרטית הוא מצוי כפי שהוא, בלא לבושים וכיסויים.
בחלק הבא נמשיך בביאור מאמר חז"ל "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים", ובהבנת התכלית שבבריאת העולם הזה התחתון.