בחלק הקודם עסקנו בלשונו של אדמו"ר הזקן בעניין השפעת קיום המצווה על הנפש הבהמית.
התשובה לשאלה שבה עסקנו:
מכיוון שהנפש הבהמית מושפעת בצורה כזו או אחרת בעת קיום המצווה - או שהיא מושפעת ברובד עמוק, בבחינת "מסכימים ומתרצים", או שהיא מושפעת ברובד נמוך יותר, בבחינת "בעל כורחם" ו"אתכפיין" - אין מניעה שבשעה שהאדם מקיים את המצווה תשרה עליו השכינה.
ועל כך מסיים אדמו"ר הזקן ואומר שהאדם "ממשיך הארה לכללות נפש החיונית שבכל הגוף". אף אם המצווה נעשתה ברגע אחד וביד אחת בלבד: אדם מכניס את ידו לכיסו, מוציא מטבע ונותנו לקופת הצדקה - כמה אנרגיה השקיע בכך? היד והחיוניות שבה פעלו חצי שנייה, שתי שניות, חמש שניות. ואף על פי כן, בעת עשיית המעשה הזה שורה שכינה אלוקית על נפשו החיונית, שכן ברגע זה היא שותפה למעשה שהוא רצון הבורא. ומתוך שהשכינה שורה רגע אחד על היד העושה את המצווה, ממשיך הוא הארה לכללות נפש החיונית שבכל הגוף - כל גופו מקבל באותו רגע הארה כללית כתוצאה מההשפעה על אותו חלק מסוים.
מטעם זה מובא שכאשר רואים אדם הלומד תורה יש לעמוד לפניו, משום שהשכינה שורה עליו. וכן מובא שגם בעת קיום מצווה יש לעמוד בפניו, שהרי בשעת קיום המצווה שורה השראת השכינה על מקיים המצווה, וגם על הגוף הגשמי - מבחינת מקיף מלמעלה, מראשו ועד רגליו.
סיכום הדרגות שלמדנו עד כה:
יש השראת שכינה הנשארת רק ברובד הנפש האלוקית, ויש השראה הפועלת גם על הנפש הבהמית; יש השראה הפועלת רק על המחשבה והדיבור, ויש השראה הפועלת גם על הרובד המעשי, על הלבוש המעשי:
בעת לימוד התורה: ההשראה היא ברובד הנפש האלוקית ובלבושי המחשבה והדיבור בלבד.
בעת קיום מצווה במעשה: ההשראה היא גם על הנפש החיונית והבהמית, גם על הגוף וגם על הרובד המעשי.
ומה בעניינו של יהודי שאינו מקיים דבר? האם אין שורה עליו שכינה כלל?
הרי כך אמר הינוקא בזוהר: "לא יהך בר נש בגלויי רישא ארבע אמות" - אין אדם הולך בגילוי הראש ארבע אמות. "מאי טעמא? דשכינתא שריא על רישא". נמצא שהשכינה שורה על ראשו של אדם בכל עת, ומדוע אמרנו שההשראה היא דווקא בעת קיום המצווה?
שתי בחינות בהשראת השכינה - פנימי ומקיף:
כאן מבאר אדמו"ר הזקן שיש בדבר רמות ודרגות, ורצונו להוכיח שיש השראת שכינה באופן פנימי ויש השראה באופן מקיף. בעת לימוד התורה וקיום המצווה ההשראה היא באופן פנימי, וכשהאדם מקיים מצווה בידו יש כאן שתי הבחינות יחד: על היד שורה השכינה באופן פנימי, שכן היא העושה כרגע את המצווה, ואילו על כלל הגוף בעת קיום המצווה - באופן מקיף. וגם מי שאינו מקיים כלל, יש עליו השראת שכינה, אך באופן מקיף עוד יותר.
וזהו דיוק לשון הזוהר "דשכינתא שריא על רישא" - "על" דייקא: באופן מקיף ולא באופן פנימי. אילו היה מקיים מצווה, הייתה ההשראה באופן פנימי; ומכיוון שאינו מקיים, ההשראה היא בבחינת "על".
הוכחה נוספת לכך שהשכינה שורה על יהודי גם באופן מקיף, אלא שזו דרגה נוספת: "כל בי עשרה שכינתא שריא" - כאשר עשרה מישראל נמצאים יחד, אף אם אינם עוסקים בדבר שבקדושה אלא בשיחות חולין, שכינה שורה עליהם.
וכך אף במושב ליצים. בתניא, באיגרת הקודש סימן כ"ג, מדבר אדמו"ר הזקן בחריפות רבה על עשרה היושבים ומדברים דברי ליצנות, ולשונו שם: "ואם נעשה מושב לצים בעשרה דשכינתא שריא עליו, אין לך עלבונא וקלנא דשכינתא גדול מזה, רחמנא ליצלן". השכינה נמצאת - והם עוסקים בדברי הבל, ואין קלון גדול מזה.
מכל האמור עולה שיש בדבר דרגות שונות בעוצמת ההשראה:
על כל יהודי, גם אם אינו עושה דבר - רמה אחת.
עשרה יהודים שאינם עושים דבר - דרגה גבוהה יותר.
יהודי הלומד תורה, ולומד תניא - השראה על הנשמה האלוקית.
יהודי המקיים מצווה - השראה על כל גופו.
עשרה היושבים ועוסקים בתורה, וכן עשרה המקיימים מצווה - כמה וכמה דרגות למעלה מזה.
לכאורה נמצאו כאן שינויים בהופעת השכינה - בדרגות ובעוצמה. ומיד מתעוררת שאלה: כלום הבורא מופיע בכמה אופנים ובכמה צורות?
אילו היינו אומרים שאין כאן אלא שינוי של גילוי והעלם - שהבורא נמצא בכל מקום ובכל עת, אלא שאינו נמצא בצורה גלויה, ופעולת האדם מגלה אותו יותר או פחות - הרי אין בו שינוי כלל, והכל תלוי באדם. אך ברור שאין זה כך: אין לומר שאצל יהודי ואצל גוי הדבר שווה ואין כאן אלא גילוי והעלם, ואין לומר שעור בהמה שנעשו ממנו תפילין ועור אחר הם דבר אחד ואין ביניהם אלא גילוי והעלם. כאשר האדם מקיים מצווה, הוא ממשיך כאן אור של שכינה שלכאורה לא היה כאן קודם לכן, ואין זה שהיה כאן בהעלם בלבד. ואם כן, האם נאמר שהוא פועל שינוי בבורא?
על כך מסיים אדמו"ר הזקן ואומר: "והנה כל בחינת המשכת אור השכינה . . של בחינת גילוי אור אין סוף ברוך הוא, אינו נקרא שינוי חס ושלום בו יתברך ולא ריבוי". כל ההמשכות שדובר בהן בפרק - על אדם בודד, על עשרה, בתורה ובמצוות - כל סוגי המשכת אור השכינה אינם נקראים חס ושלום שינוי או ריבוי בגילוי השכינה.
ומדוע? "כדאיתא בסנהדרין" - כמו שמובא בגמרא במסכת סנהדרין:
מין אחד בא לרבן גמליאל ושאל אותו: "אמריתו כל בי עשרה שכינתא שריא" - אתם אומרים שעל כל עשרה מישראל שורה שכינה - "כמה שכינתא אית לכו?", כמה שכינות יש לכם?
אילו הייתה זו שאלה של הבל, לא היו מתעסקים עמו, והגמרא לא הייתה מנציחה אותה לדורות, שנשב ונלמד שאלה טיפשית. ודאי שיש בשאלה זו מקום עיון, שהרי כאמור אין כאן רק שאלה של גילוי והעלם, אלא לכאורה שאלה של נמשך או אינו נמשך, ולכאורה יוצא מכאן ריבוי חלילה.
והשיב לו רבן גמליאל משל מאור השמש הנכנס בחלונות רבים. וכי אור השמש נמצא בכל מקום, אף במרתפים החשוכים, אלא שאין רואים אותו? ודאי שלא: כשמרימים את התריס מכניסים את אור השמש, וכשמורידים אותו אין אור השמש כאן. ואף על פי כן, המרים את התריס אינו פועל שום שינוי בשמש עצמה - השמש אינה משתנה כלל, בין שהבאת את אורה ובין שלא הבאת.
אמנם עדיין יש להבין כיצד לומר זאת כלפי הבורא - שנמצא או שאיננו נמצא. ולכן מסיים אדמו"ר הזקן: "והמשכיל יבין". יש כאן עניין עמוק הטעון הבנה. בסידור אדמו"ר הזקן, בביאורים על התפילות, מופיע מאמר ארוך (על "זכר רב טובך") שבו הוא מבאר נקודה זו.
ויש ביטוי מעניין שחסידים היו אומרים: "המשכיל יבין - והעובד ירגיש". הלומד בהשכלה יבין את הדברים, אך מי שעובד על עצמו בעבודת השם - ירגיש אותם ויתחבר אליהם בצורה פנימית יותר.
לסיכום: בפרק זה לא סיכמנו נושא אלא פתחנו נושא הממשיך והולך - חשיבותו הנפלאה של עולם המעשה. למדנו שהשפעת המצווה על הנפש הבהמית, בין ב"מסכימים ומתרצים" ובין ב"בעל כורחם", מאפשרת את השראת השכינה בשעת קיום המצווה, ושקיום המצווה ממשיך הארה לכללות נפש החיונית שבכל הגוף ואף על הגוף הגשמי בבחינת מקיף. כמו כן נוכחנו שיש בהשראת השכינה בחינת פנימי ובחינת מקיף ודרגות שונות בעוצמתה, ואף על פי כן אין בכל ההמשכות הללו שינוי או ריבוי חלילה בבורא, כמשל אור השמש הנכנס בחלונות רבים.
אדמו"ר הזקן אומר שתכלית ירידת הנשמה לגוף היא המעשה - ואין המעשה חשוב בלבד, אלא הוא התכלית. שהרי אילו הייתה התכלית בצד הלבבי והרגשי, הייתה הנשמה נשארת למעלה, ששם הרגש נפלא יותר וההבנה עמוקה יותר, והירידה למטה אף צמצמה את העוצמות הרגשיות שהייתה יכולה להגיע אליהן אילו נשארה נשמה למעלה. ומהי אפוא המעלה שבמעשה? להמשיך את אור השכינה על הגוף ועל החיוניות.
ומדוע דבר זה חשוב כל כך? בעזרת השם בפרקים הבאים ירחיב לנו אדמו"ר הזקן ויעמיק את ההסבר בחשיבותו של המעשה, וכרמז לדברי המשנה במעלת מי שיראת חטאו קודמת לחכמתו ומעשיו מרובין מחכמתו.