בחלק הקודם עמדנו על חלקה של הנפש החיונית בקיום המצוות. ודאי שהרצון לקיים מצווה בא מן הנפש האלוקית, החפצה ברצון הבורא, אך בלא הנפש החיונית והגוף אין היא יכולה לפעול מאומה. נמצא שהנפש הבהמית החיונית שותפה בקיום המצווה - ולא שותפה זוטרה, אלא שותפה מלאה, שבלעדיה אין הדבר זז כלל.
הטעם לכך: הנפש האלוקית רוחנית והגוף גשמי וחומרי, ואין הרוחני פועל בחומרי אלא על ידי ממוצע המחבר ביניהם. הממוצע הוא הנפש החיונית - אותה חיוניות ואנרגיה הפועמת בגוף ונותנת בו חיים - שבלעדיה לא הייתה הנפש האלוקית פועלת בגוף כלל, ובלשון אדמו"ר הזקן: "והממוצע ביניהם היא נפש החיונית הבהמית המלובשת בדם האדם שבלבו ובכל הגוף". נמצא שכולם שותפים יחד בעשיית המצווה.
מדוע ירדה נשמת הבינוני להתלבש בנפש הבהמית:
בכך מונחת כבר התשובה לשאלה ששאלנו: מדוע הוריד הקב"ה את נשמותיהם של הבינונים להתלבש בתוך הנפש הבהמית? כבר אמרנו בחלק הקודם שאין לומר שהמטרה היא ההתמודדות והמלחמה בלבד, ושיש עונג אלוקי מן ההתגברות - שכן אילו זו בלבד הייתה המטרה, לא היה צורך שיתלבשו זה בתוך זה, ודי היה שכל אחד יעמוד בעמדתו שלו ולא יתפעל מן השני המפריע לו.
אלא שהקב"ה רוצה שהשכינה תשרה על הגוף דווקא, ושתשרה בעולם הזה. אילו הייתה חלוקה ברורה - הצד האלוקי באגף אחד, והגוף והחיוניות הבהמית באגף נפרד - לעולם לא הייתה השכינה שורה על הגוף, שהרי המצוות היו מתקיימות בחלק האלוקי הרוחני בלבד, והגוף לא היה שותף לדבר. משום כך מוכרחת הנשמה להתלבש בתוך הנפש הבהמית: בכל פעם שיהודי מקיים מצווה, אין הבהמה יכולה להימלט ולומר 'איני שותפה'. בשעת קיום המצווה כולם שותפים יחד, ומשהבהמה שותפה מלאה - שורה עליה השכינה. זוהי המטרה.
זוהי גם תשובתו של משה רבנו למלאכים: אין התורה שייכת להם, שכן בהיותם רוחניות בלבד אין הם יכולים לקיים מצוות. המטרה היא דווקא בגוף.
אך עדיין נשאלת שאלה:
הסברנו שבשעת קיום המצווה הגוף כולו מבצע, אלא שהנפש הבהמית אינה צד טכני בלבד: היא מלאה במידות רעות, בנטיות רעות ובתכונות שליליות, שאינן יכולות להיות קדושות. והראיה: ברגע שהאדם מפסיק לקיים, ברגע שהוא נרדם ואינו עומד על המשמר, מיד צפות ועולות מחשבות בהמיות וכל הבעיות, כאילו לא עשה דבר. אף אם קיים מצוות אלף שעות - שנייה אחת שהפסיק, והבהמה עולה וצפה על פני המים. סימן הוא שגם בשעת הקיום לא השתנתה ונותרה כשהייתה, ורק המתינה לרגע שבו תפרוץ החוצה. ואם כן, יש כאן שק מלא זוהמה - כיצד תשרה עליו השכינה, שהיא גילוי אלוקי?
על כך מסיים אדמו"ר הזקן את הפרק: "ואף שמהותה ועצמותה של נפש הבהמית שבלבו" - מהותה של הבהמה שבלב, היינו מידותיה הרעות, לא זזה ולא השתנתה, ועדיין לא נכללה בקדושה.
זהו ההבדל בין הצדיק לבינוני: עבודתו של הצדיק פועלת גם על הפנימיות, ומשהשתלט על פנימיותו שוב אין לו מידות רעות, ונמצאת גם בהמתו נכללת בקדושה. הבינוני, לעומתו, אינו מצליח לפעול על הפנימיות, אלא על המחשבה, הדיבור והמעשה בלבד. ואין הדבר נתון לבחירתו: הקב"ה ברא את הצדיקים צדיקים ואת הבינונים ברא בינונים, ואין הבינוני יכול להפוך את מידותיו. ואם מידותיו לא נכללו בקדושה - כיצד שורה עליו השכינה?
על כך אומר אדמו"ר הזקן: "מכל מקום מאחר דאתכפין לקדושה ובעל כרחן עונים אמן ומסכימין ומתרצין לעשיית המצוה על ידי התגברות נפשו האלקית שבמוח ששליט על הלב" - בשעת קיום המצווה אין המידות הרעות פורצות החוצה, אלא מתכופפות ובעל כורחן עונות אמן, מסכימות ומתרצות לעשיית המצווה, מכוח התגברותה של הנפש האלוקית שבמוח, שהמוח שליט על הלב ומשתיקו: כעת יש לקיים את המצווה.
והראיה: אילולא היו עונות אמן בעל כורחן, הייתה הבהמה מתגברת והמצווה לא הייתה מתקיימת. הרי הייתה כאן מלחמה - להניח תפילין או לא להניח, לתת צדקה או לא לתת, לשמור שבת או לא לשמור - ומשהתגבר האדם וקיים, סימן שאותם רגשות ונטיות שאמרו לו קודם 'אל תעשה' נכנעו לקדושה.
ומה עלה בגורלן של המידות באותה שעה? "והם בשעה זו מבחינת גלות ושינה" - המידות ישנות. אמנם ייתכן שברגע שיחדל האדם לעבוד עליהן יפרצו, אך כל עוד נרגעו בעל כורחן אין בהן הפרעה, "ולכך אין זו מניעה מהשראת השכינה על גוף האדם בשעה זו" - לכל הפחות בשעה שהוא מקיים את המצווה אין מניעה, שהרי כל המידות הרעות נתונות באתכפיא ובכפיפת ראש.
"דהיינו שכח נפש החיונית המלובש בעשיית המצוה הוא נכלל ממש באור ה' ומיוחד בו ביחוד גמור" - יש כאן אחדות אמיתית בין כוח החיוניות של האדם לבין המצווה. ואף שבפנים מנסה הבהמה להשתולל, בשעה זו הורכן ראשה והושתקה.
דיוק בארבע הלשונות:
יש כאן דיוק נפלא בלשונו הזהב של אדמו"ר הזקן. אף שבקריאה ראשונה נראה הדבר ככפל לשון, בתארו את מצב המידות הרעות בעת קיום המצווה נוקט אדמו"ר הזקן ארבע לשונות:
"דאתכפיא לקדושה"
"ובעל כרחם עונים אמן"
"ומסכימים"
"ומתרצים"
ראוי לשים לב שארבע הלשונות נחלקות לשתי קבוצות. שתי הלשונות הראשונות עניינן כפייה: אין המידות רוצות ואינן מסכימות, אלא שאולצו לכך - הן נתונות בכפיפה, ובעל כורחן עונות אמן. שתי הלשונות האחרונות מרוממות יותר: 'מסכימים' ו'מתרצים', כאילו נשברו כבר ובאו לידי הסכמה וריצוי. מה פשר ההבדל?
ביאור לכך מצוי בביאוריו של רבי לוי יצחק, אביו של הרבי, המבאר את התניא על דרך הקבלה. כתוב בקבלה שהמילה 'מצוה' היא ביטוי של שם הוי'. כיצד? המילה 'מצוה' היא ארבע אותיות: מ', צ', ו', ה'. שתי האותיות האחרונות, ו' ה', הן ממש כשתי האותיות האחרונות של שם הוי'. ושתי האותיות הראשונות - בחילוף אתב"ש: התי"ו מתחלפת באל"ף, השי"ן בבי"ת, הרי"ש בגימ"ל, הקו"ף בדל"ת, והצד"י בה"א, וכשממשיכים באותו סדר נמצא שהמ"ם מתחלפת ביו"ד. נמצא שהמ"ם היא יו"ד והצד"י היא ה"א, והרי לפנינו שם הוי' השלם.
ומדוע ה'יו"ד ה"א' אינו גלוי במילה 'מצוה', ויש לחפור ולמוצאו בחילופי אותיות, ואילו ה'וא"ו ה"א' כתוב בגלוי? אף זה בכוונה: שם הוי' נחלק לשתי קבוצות - 'יו"ד ה"א' הן בחינת "הנסתרות לה' אלוקינו", ו'וא"ו ה"א' הן בחינת "והנגלות". 'יו"ד ה"א' מרמז על החלק הגבוה שבשם הוי', ועל החלק הנעלה, העמוק והנסתר שבנפש, ולפיכך הוא שם בפני עצמו - אחד משמותיו של הקב"ה, כנאמר "כי יד על כס י-ה". 'וא"ו ה"א', לעומת זאת, אינו שם בפני עצמו, ומרמז על דרגה נמוכה יותר, ולכן הוא נראה בגלוי במילה 'מצוה'.
על פי זה: כאשר יהודי מקיים מצווה מתוך גילוי החלקים הפנימיים שבנשמתו, מבחינת ה'יו"ד ה"א' שבה - אור אלוקי גבוה ואדיר - פועלת עוצמה זו על הבהמה שבו עד שהיא 'מסכימה ומתרצה', כאילו נמסה מעוצמת האור. אך כאשר אין האדם מצליח לעורר את בחינת ה'יו"ד ה"א' שבנשמתו, ומקיים את המצווה מבחינת ה'וא"ו ה"א' בלבד - אף זו עוצמה, וראיה לדבר שהיא פועלת אתכפיא בסטרא אחרא ו'בעל כורחם עונים אמן', אלא שאין בכוחה לפעול הסכמה וריצוי. לכך נוקט אדמו"ר הזקן ארבע לשונות דווקא, לרמז על ארבעת המצבים שבשם הוי'.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי הנפש החיונית היא הממוצע המחבר בין הנפש האלוקית לגוף, ושותפה מלאה בקיום המצווה. מכאן התשובה לשאלה מדוע מתלבשת הנשמה בתוך הנפש הבהמית - כדי שהשכינה תשרה על הגוף דווקא, בעולם הזה. עוד למדנו כי אף שמידותיה הרעות של הנפש הבהמית אצל הבינוני לא נכללו בקדושה, אין בכך מניעה להשראת השכינה בשעת קיום המצווה, שכן הן נתונות באתכפיא ובבחינת גלות ושינה, וכוח הנפש החיונית המלובש במצווה נכלל ממש באור ה' ומיוחד בו בייחוד גמור. לבסוף עמדנו על ארבע הלשונות שנקט אדמו"ר הזקן ועל ביאורו של רבי לוי יצחק ברמז שם הוי' שבמילה 'מצוה'.