בחלק הקודם למדנו כי אהבה ויראה, נעלות ככל שיהיו, עדיין אינן יכולות לבטא ביטול מוחלט, וכי דווקא קיום רצון המלך בפועל, אף בלא הבנה והתרגשות, הוא הביטול המביא להשראת השכינה.
עניין הביטול:
אין לראות אפוא את הביטול ואת מעשה המצוות כשני עניינים נפרדים - אדרבה, מעשה המצווה הוא הוא הביטול.
מהו ביטול למעשה:
ה"אני" של האדם כולל את נוחותו, את שכלו, את הבנתו ואת ה"נראה לי" וה"לא נראה לי" שלו. ביטול פירושו לקחת את כל החבילה היפה הזו, להניחה בצד ולומר: יש כאן את מה שהמלך רוצה ממני. ומכאן שאני עושה לא את מה שנראה לי, אלא את מה שהמלך רוצה - וזו הנקודה העיקרית. לעשות חשבונות מה טוב למלך ומה אינו טוב - אין זה ביטול. ואין כאן כל מקום להתלבטות, שכן מה שהמלך רוצה ברור לחלוטין: הוא כתב תרי"ג ציוויים שאותם הוא רוצה. ומי שלא למד את הציוויים הללו - יתחיל ללמוד. עוד יש להוסיף, כי לא די ב'רצון לביטול'; המלך אינו מבקש רצון לביטול בלבד אלא ביטול בפועל, והעבודה היא לבטל - ולבטל פירושו שלא להישאר עם ה"אני".
המשל לכך פשוט: אדון ביקש מעבדו כוס מים, והעבד פותח ואומר לו: "הנח לכוס המים, אני רוצה להתבטל אליך, להיות בטל אליך ממש". האם הוא בטל אליו או לא? אם לא יביא את כוס המים - עם כל הדרשות הגדולות אין הוא בטל. המלך צמא, וכוס המים עדיין לא הובאה.
עניין הביטול, שאדמו"ר הזקן חוזר עליו בפרקים אלו, מעורר שאלה: מהו הביטול? מצד אחד נאמר שהביטול הוא קיום המצוות; מצד שני, ביטול משמעו לכאורה התרוקנות מוחלטת - שהאדם נשאר ריק ומתחיל מחדש מתוך ביטחון בשם. ואם הוא בא עם "מרשם" מפורט, מה לעשות ומה לא לעשות, לכאורה אין זה ביטול כלל.
וביאור הדבר: ביטול אינו נקרא להיות מתחת לאדמה. ביטול הוא לקחת את רצונותיו של האדם עצמו, להניחם בצד, ולעשות את רצונותיו של הבורא. זהו הביטול: ברגע שהאדם מתחיל לעשות את רצונו, הוא מבטל את הישות שלו אל רצונותיו של הקב"ה.
עד כאן סיכום הדברים: אדמו"ר הזקן הסביר שיש הבדל חד בין עניין האהבה והיראה לבין קיום המצוות בפועל. כאשר האדם מקיים מצווה הוא בטל, ומכוח ביטול זה הוא ממשיך עליו השראת שכינה. אך מי שאינו מבקש לקיים, אלא להישאר עם הרגשות והריגושים בלבד - מכוח מה תבוא עליו השראת השכינה?
מדוע הדגיש הינוקא דווקא את המעשה:
עד כאן הנקודה היא לעשות את רצונותיו של הבורא. והנה, אחד מרצונותיו הוא לימוד התורה - "והגית בו יומם ולילה" - וגם לימוד התורה הוא רצונו. אם כן, מדוע נוקט הינוקא בזוהר דווקא "מעשים", ואינו אומר "תורה ומצוות"? הרי ברצון הבורא נכללות תרי"ג המצוות וגם התורה, ומה לי זה ומה לי זה - הכל רצונותיו. מדוע, אם כן, הדגיש דווקא את עניין המעשה? שהרי לפי כל מה שהוסבר עד כאן אין באמת הבדל ביניהם. התשובה תבוא מכאן ולהבא.
ההגהה שבצד הפרק:
לפני שנגיע לתשובה (מן המילה "והנה"), נקרא את ההגהה הכתובה בצד. אדמו"ר הזקן כותב: "וכאשר שמעתי ממורי עליו השלום פירוש וטעם למה שכתוב בעץ חיים" - מורו הוא המגיד ממזריטש, והוא הסביר את הטעם והפירוש לדברי עץ חיים: "שאור אין סוף ברוך הוא אינו מתייחד אפילו בעולם האצילות אלא על ידי התלבשותו תחילה בספירת חכמה". כלומר, הגילוי האלוקי וההתייחדות האלוקית, אפילו בעולם העליון ביותר - עולם האצילות - מתחילים מספירת החכמה שבאצילות, ורק על ידי התלבשותו תחילה בספירת החכמה יכולה להיות התייחדות אלוקית בכל עולם האצילות.
וטעם הדבר, כפי שהסביר המגיד: "והיינו משום שאין סוף ברוך הוא - הוא אחד האמת" - אחדות אמיתית, שהוא לבדו הוא ואין זולתו, "וזוהי מדרגת החכמה". ספירת החכמה היא ייחודו וסמלו של שיא הביטול, ולפיכך ההתייחדות היא תחילה בספירת החכמה דווקא, ומתוכה ועל ידה נעשה הגילוי בכל עולם האצילות.
נחזור לענייננו: מדוע בכל זאת נוקט הינוקא דווקא "מעשים", ואינו כולל לפחות גם את לימוד התורה?
ויש לשאול: וכי לימוד תורה אינו מעשה? הרי גם הוא קיום רצון הבורא. אלא שיש לדייק בהבדל שבין "מעשה" לבין "לימוד":
במשמעות הכללית: כשנוקטים את המילה "מעשה" בלשון כללית, בשפה המדוברת, כניגוד לרגש - אכן גם לימוד תורה נכלל בכותרת הכללית של מעשה.
בפירוט: אך כשנכנסים לפירוט, כמו שלמדנו בפרק ד' שישנם שלושה לבושים - מחשבה, דיבור ומעשה - ודאי שלימוד תורה אינו "מעשה". אין לומדים תורה בידיים וברגליים אלא בראש, דהיינו במחשבה ובדיבור. ומשחילקו את הלבושים לשלושה, ברור שהמעשה אינו דומה למחשבה ולדיבור.
ומעתה, כשהפסוק אומר "בפיך ובלבבך לעשותו", הדגש שב"לעשותו" אינו רק ביחס לרגש, אלא גם ביחס ל"בפיך ובלבבך".
לימוד תורה - השראת שכינה על הלבושים הפנימיים:
בלשון אדמו"ר הזקן: "והנה כשהאדם עוסק בתורה" - ודאי שזהו רצון הבורא, ומשום כך יש כאן ביטול לרצון הבורא, וממילא יש כאן השראת שכינה. אך על איזה רובד? "אזי נשמתו שהיא נפשו האלוקית עם שני לבושיה הפנימיים לבדם, שהם כוח הדיבור ומחשבה, נכללות באור ה' אין סוף ברוך הוא ומיוחדות בו ביחוד גמור".
"והיא השראת השכינה על נפשו האלוקית", שהיא הלומדת - הנפש הבהמית אין לה שותפות בלימוד, ואילו לנפש האלוקית יש בו חלק ושותפות. ובנפש האלוקית עצמה - על שני לבושיה הפנימיים לבדם: כוח המחשבה וכוח הדיבור. כשאדם לומד תורה, רק הרבדים הפנימיים, העדינים והעליונים שבו הם שהשכינה שורה עליהם: מחשבתו מיוחדת עם הבורא, ודיבורו - "ודיברת בם" - מיוחד עם הבורא, "כמאמר רבותינו זכרונם לברכה שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו".
מצוות מעשיות - השראת שכינה על הגוף ועל הנפש החיונית:
אולם רצוננו שהשראת השכינה תהיה לא רק על הנפש האלוקית, אלא גם על הנפש הבהמית החיונית; לא רק על הנפש, אלא גם על הגוף; ולא רק על המחשבה והדיבור, אלא גם על המעשה. אין לזנוח את החלק הזה, ולא זו בלבד, אלא זו תכלית הכל: "דירה בתחתונים". יש להמשיך את השראת השכינה גם על הרובד התחתון ביותר, ולימוד התורה אינו משרת עניין זה - לכך נדרשות בעיקר המצוות המעשיות, "עובדין טבין".
וזו המשך לשונו: "אך כדי להמשיך אור והארת השכינה גם על גופו ונפשו הבהמית שהיא החיונית המלובשת בגופו ממש" - ודאי שכאשר אדם לומד תורה במוחו, אף המוח חלק מן הגוף, אך זהו החלק העדין והזך שבו; ומה בדבר החלקים הנחותים והגסים יותר, התחתונים יותר? גם הם צריכים להיות שותפים בעניין. הנפש החיונית, אותה אנרגיה המניעה את כל הגוף ואת כל האיברים, גם היא צריכה להיות בטלה לגמרי לרצון האלוקי - ובלימוד התורה אין לה חלק, היא יושבת בצד.
ולכן, "צריך לקיים מצוות מעשיות הנעשות על ידי הגוף ממש" - ממשות הגוף, החלק התחתון והגס שבו, שותפה בעשיית המצווה: רגליו רצות לדבר מצווה, ידיו וגופו עוסקים בה. "שאז כוח הגוף ממש שבעשייה זו נכלל באור ה' ורצונו ומיוחד בו ביחוד גמור, והוא לבוש השלישי של נפש האלוקית" - הכוח הגופני הממשי המונח בעשייה נכלל באור האלוקי, שכן כל ענייניו באותה שעה הם ביטוי רצונו של הבורא; ואין זה מחשבה ודיבור, אלא הלבוש השלישי, שהוא המעשה.
"ואזי גם כוח נפש החיונית שבגופו ממש, שמקליפת נוגה, נתהפך מרע לטוב ונכלל ממש בקדושה כנפש האלוקית ממש" - בעת קיום המצווה ממש נהפכת נפשו החיונית מרע לטוב ונכללת בקדושה, כנפש האלוקית.
[ויש לדייק: הדברים נאמרו בעת הקיום דווקא. לאחר הקיום, אם חלילה יפנה האדם לאגף אחר, עלול הוא ליפול. וכן אין הכוונה שפנימיותו נהפכה לקדושה - כפי שלמדנו, הבינוני אינו יכול לשנות את פנימיותו, ומידותיו הרעות וכל נטיותיו השליליות עומדות בו. ועוד נראה מדוע אין בכך מניעה להשראת השכינה, וכיצד שורה השכינה במקום ירוד כל כך].
הבהמה נשארת אפוא בהמה תמיד ואינה משתנית. אמנם ישנן דרגות בבהמה - יש בקר ויש צאן, ויש בהמה עדינה יותר: הצאן עדין מן הפר הנוגח, שאין נעים לעמוד בסמוך לו. אך גם משנהפך לצאן, בהמה דקה - בהמה הוא, ואינו הופך לבן אדם.
מדוע נכללת הנפש החיונית בקדושה:
הטעם לכך הוא, "מאחר שהוא הוא הפועל ועושה מעשה המצוה שבלעדו לא הייתה נפש האלוקית פועלת בגוף כלל, כי היא - רוחניית, והגוף - גשמי וחומרי" - אלמלא שיתפה הנפש החיונית פעולה עם הנפש האלוקית, לא היה אפשר לקיים את המצווה כלל. הרוצה להניח תפילין חייב לקחת את הגוף ואת החיוניות שבגוף ולהשתמש בהם; הנפש החיונית שותפה מלאה, ובלעדיה אין הדבר נעשה.
הדבר דומה למושג הידוע בהלכות שבת: "שניים שעשאוה - פטורים". שני אנשים שעשו מלאכה יחד, שניהם פטורים ואינם מקבלים את עונשם, שכן כל אחד מהם עשה רק חמישים אחוז מן המלאכה. אך אם זו מלאכה שאי אפשר לעשותה אלא בשניים, שאין האחד יכול לעשותה לבדו, ושניהם עשו אותה יחד - שניהם חייבים, שאין נחשב שכל אחד עשה מחצית, אלא לכל אחד מהם מאה אחוז של עשייה, שהרי בלעדיו לא היה נעשה כלום. וכך גם בענייננו: כיוון שבלעדי הנפש החיונית לא הייתה המצווה נעשית, נחשבת עשייתה עשייה שלמה, ולפיכך נכללת היא ממש בקדושה.
לסיכום: בחלק זה עמדנו על משמעות הביטול - הנחת רצונותיו של האדם בצד ועשיית רצון הבורא, ועל כך שהרגש לבדו אינו ממשיך השראת שכינה, אף שבוודאי נדרש גם הוא. הבאנו את ההגהה שבה מביא אדמו"ר הזקן בשם המגיד ממזריטש את הטעם לכך שאור אין סוף אינו מתייחד אפילו באצילות אלא על ידי התלבשות תחילה בספירת החכמה, שהיא שיא הביטול. ביררנו את ההבדל בין לימוד תורה, שהשראת השכינה שבו היא על הנפש האלוקית ועל שני לבושיה הפנימיים - מחשבה ודיבור - לבין המצוות המעשיות הנעשות בגוף ממש, שעל ידן נמשכת הארת השכינה גם על הגוף ועל הנפש החיונית, ונפש זו מתהפכת בעת הקיום מרע לטוב ונכללת ממש בקדושה, שהרי בלעדיה לא הייתה המצווה נעשית.
בחלק הבא נמשיך ונראה כיצד שורה השראת השכינה על הגוף ועל הנפש החיונית, אף שפנימיותו של הבינוני לא נשתנתה ומידותיו הרעות עומדות בו.