אנו בפרק ל"ה. בשיעור הקודם עצרנו באמצע הפרק, בדף מ"ד עמוד ב' (עמוד 88), שש שורות מלמטה, במקום שבו מופיעה הגהה מסומנת בכוכבית. לפני שנמשיך הלאה, נסכם את מה שנתבאר עד כה.
שתי השאלות שבהן פתח אדמו"ר הזקן את הפרק:
ביאור המילה "לעשותו" שבפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו" - מהי החשיבות הגדולה שבחלק המעשי, עד שמסגנון הפסוק מוכח שהמעשה הוא העיקר שבכל העסק, ושהתכלית היא להגיע לעניין של "לעשותו".
מדוע ירדו נשמותיהם של הבינונים והתלבשו בגוף ובנפש הבהמית? והרי ברור שלא יצליחו לחולל בה שינוי: הנפש הבהמית נשארת "בתוקפה וגבורתה כתולדותה" ואינה משתנה, והם רק נלחמים בה תמיד אך אין בכוחם לשנותה. ולכאורה, אם העבודה נראית כאילו היא לריק - לשם מה שלח הקב"ה את נשמותיהם להתלבש בגוף ובנפש הבהמית?
שתי השאלות תלויות וקשורות זו בזו: אם נאמר שאין חשיבות גדולה כל כך בעשייה, ועיקר החשיבות הוא ברגש שבלב - לא תהיה בידינו תשובה לשאלה מדוע ירדו נשמות הבינונים, שהרי את מהות הנפש הבהמית לא יצליחו לשנות. אך לאחר שיתבאר שהעילוי הנפלא הוא דווקא ב"לעשותו", בעשייה בפועל - עניין שבו הבינונים אכן מצליחים - יובן מאליו מדוע היה שווה וכדאי שנשמותיהם תרדנה לעולם הזה, שכן הדגש כולו מושם על העשייה.
תמצית הקטע מהזוהר שלמדנו בחלק הראשון של הפרק:
הזוהר פותח בכך שהשכינה שורה תמיד על ראשו של יהודי, ומשום כך עליו להלך תמיד בכיסוי ראש. משם עובר הינוקא לתת משל מנר דולק:
המשל: בנר דולק, מה שגורם לפתילה להמשיך ולהאיר הוא חומר הבעירה - השמן. וזו סגולתו וייחודו של השמן: שהוא מסוגל להתכלות ולהיעשות חלק מן האש עצמה, ובכך מתמיד את הדליקה ואת האור.
הנמשל: גוף האדם הוא הפתילה; השכינה השורה עליו היא האור והלהבה; וכדי שהלהבה תמשיך לשרות עליו נדרש שמן - חומר בעירה שמתכלה ומתאחד באש - ואלו הם "עובדין טבין", המעשים הטובים.
על כך שאל אדמו"ר הזקן: מדוע לא די בנשמה עצמה, כשהיא מלאה ברגש ובהבנה בעניינים אלוקיים, שתהיה היא השמן הגורם להשראת השכינה? לשם מה נדרשים המעשים, ומה הם מוסיפים? הרי לפנינו נשמה מלאה באהבה וביראה לבורא עולם, ברמות גבוהות מאוד של עוצמות רוחניות - ואין השכינה שורה על ריק, אלא על נשמה מלאה בעוצמת רגש. מדוע אין בכך די, ומדוע נוקט הינוקא דווקא בלשון "עובדין טבין", מעשים - שהם המצוות?
התנאי להשראת השכינה:
בתשובתו מלמדנו אדמו"ר הזקן יסוד חשוב מאוד, החריף לאוזן השומעת אותו לראשונה אך ברור עד מאוד. המטרה היא אחת: להביא להשראת השכינה. ולהשראת השכינה יש תנאי אחד ברור - ביטול מוחלט לאלוקות. שכן מהי אלוקות? "ה' אחד" - אחד ואין בלתו, המציאות האבסולוטית היחידה, שאין שום מציאות אחרת מלבדה, וכל מה שקיים בטל אליה לגמרי. השראת השכינה מחייבת אפוא מצב שבו הכול בטל לחלוטין.
אהבה ויראה אינן ביטול. מדוע? משום שאהבה ויראה הן נפש שיש לה מציאות, והמציאות הזו היא האוהבת. אין ספק שזהו דבר נפלא ורגש גדול, החודר מבחינת הכמות לכל רבדי הנפש ושולט על כל חלקיה - אך אין זה מצב של ביטול המציאות, אלא מצב של מציאות שאוהבת. זה נקרא "יש מי שאוהב".
המשל: תלמיד לפני רבו ועבד לפני אדונו:
התלמיד: תלמיד היושב לפני רבו נדרש להשתמש בשכלו ובהבנתו ולהבין את הנלמד. אם יאמר "אני כלום, אני אפס, אני בטל, אני גולם" - באותו רגע חדל מלהיות תלמיד, הרב אינו רבו, והתקשורת ביניהם נפסקת. כדי להיות תלמיד מבין, מציאותו חייבת להישאר על מקומה עם כל הבנתה. אמנם יש לו ביטול כללי לרב - הוא מוכן לשמוע את דבריו ומכוון את מחשבותיו והבנתו לכיוונים שהרב מנווט אליהם - אך הוא שומר על מציאותו.
העבד: עבד אצל אדונו צריך להיות בטל לגמרי. לא ה"אני" הוא הקיים, אלא רצון האדון בלבד.
ובנמשל: יהודי האומר "יש לי אפשרות להישאר עם שכלי ועם רגשי, ואיני רוצה לקיים את רצון הבורא בפועל; הניחו לי, אני אוהב את הבורא, חושב עליו ומתרגש עד מאוד ממעלותיו ומגדולתו" - מבחינת הרגשות הפועלים בו אלו רגשות גבוהים וחזקים, ואף יש לו עונג מזה, עד כדי כלות הנפש והתעלפות כמשל שהזכרנו בשיעור הקודם - אך אין כאן התבטלות למלך. יש כאן שמירה על תחושותיו, על מידותיו ועל תכונותיו, כשהוא מוכן למלא אותן באהבה וביראה לבורא עולם.
לעומת זאת, כשיהודי אומר: "אמנם אינני מבין מדוע יש לקיים זאת, ואיני יודע את משמעות הדברים, ואף נראה לי הדבר יבש - אך יודע אני שזהו רצון המלך, ועל כן אני עושה את רצונו" - אמנם הביטול לא חדר לכל ישותו, ואין כאן התרגשות, אך מבחינת האיכות יש כאן ביטול אמיתי למלך. זהו הביטול, וזהו השמן שבכוחו לגרום להשראת השכינה, שכן הביטול הוא התנאי היחיד להשראתה.
לסיכום: בחלק זה חזרנו על שתי השאלות שבפתח פרק ל"ה - ביאור המילה "לעשותו" ומדוע ירדו נשמות הבינונים להתלבש בגוף - ועל תלותן זו בזו. סיכמנו את משל הינוקא שבזוהר: הגוף הוא הפתילה, השכינה היא הלהבה, והמעשים הטובים - "עובדין טבין" - הם השמן המתכלה ומאפשר לאור לדלוק. נתבאר מדוע אין די בנשמה עצמה על אף אהבתה ויראתה: התנאי היחיד להשראת השכינה הוא ביטול מוחלט לאלוקות, ואהבה ויראה הן מציאות שאוהבת - "יש מי שאוהב" - ולא ביטול המציאות. במשל התלמיד והעבד ראינו שהתלמיד חייב לשמור על מציאותו, ואילו העבד בטל לגמרי לרצון אדונו; ומכאן שדווקא קיום רצון המלך בפועל, אף בלא הבנה והתרגשות, הוא הביטול האיכותי המביא להשראת השכינה.
בחלק הבא נעמיק בשאלה מהו ביטול למעשה, ולאחר מכן נמשיך מן המקום שבו עצרנו, בהגהה שבפרק, ובהמשך דבריו של אדמו"ר הזקן.