בחלק הקודם למדנו את דברי הינוקא, שהקדים והביא את עניין כיסוי הראש כדי לחזק את היסוד שהשכינה שורה על ראשו של האדם. כעת נחדד את נקודת המשל עצמו.
חומר הבעירה חייב להיות דווקא חומר עדין:
משל הנר פשוט הוא, אך יש לדייק בו: חומר הבעירה חייב להיות דווקא מחומר עדין, דווקא שמן. במסכת שבת שונה המשנה "במה מדליקין ובמה אין מדליקין" (פרק שאומרים אותו בקהילות רבות ביום שישי). מדוע יש שמנים שאין מדליקים בהם? משום שאינם נמשכים כראוי אחר הפתילה ואינם דולקים היטב. ומדוע אינם דולקים היטב? מפני שאין החומר עדין דיו, ואין הוא יכול להפוך לאש - ולפיכך אין הלהבה נקייה וצלולה.
האש היא דבר כמו רוחני. כדי שחומר גשמי יהפוך לאש, כלומר יהפוך לרוחני, עליו להיות חומר שיש בו עדינות מסוימת מצד עצמו, שאז יש לו סיכוי להתכלל ולהתאחד עם האש.
מכאן שאין די בפתילה לבדה: לא רק משום שפתילה בלא שמן תישרף בתוך שניות, אלא שאף באותן שניות עצמן לא תדלוק כראוי, ולא יעלה ממנה אלא פיח. הכרח הוא שיהיה שמן.
מדוע אין הנשמה יכולה לשמש כשמן?
לכאורה הדבר אינו מובן כלל: מדובר ביהודי שיש לו נשמה, החלק הפנימי והעדין ביותר שקיים בו. גופו הוא הפתילה, ופתילה אכן אינה יכולה לדלוק בפני עצמה - אך הרי יש לו נשמה. וכפי שלמדנו בפרק ג' בתניא, הנשמה היא שכל והיא רגש. מדוע, אם כן, לא יוכלו השכל והרגש של הנשמה לשמש כשמן, כחומר בעירה? שיישב ויתבונן, יתמלא באהבה לבורא עולם ויתלהט ברגש - ויהיה זה חומר בעירה מצוין שעליו תשרה השכינה.
אומר הינוקא: לא! אף הנשמה אינה מספיקה להיות שמן. מהו השמן? "עובדין טבין" - דווקא מעשים טובים, מעשה כפשוטו, כל המצוות המתקיימות במעשה.
ונשאלת השאלה: מה מעלתה של המצווה המעשית על הרגש שבלב ועל השכל שבמוח? אילו התבקשנו לדרג את הדברים, היכן היינו מעמידים את המעשה והיכן את הרגש? השאלה חזקה.
אדמו"ר הזקן פותח ושואל את השאלה בעצמו: "והנה ביאור משל זה" - להבין את משלו של הינוקא, שהמשיל את אור השכינה לאור הנר שאינו מאיר ונאחז בפתילה בלי שמן. ומהו הנמשל? "וכך אין השכינה שורה על גוף האדם" הנמשל לפתילה, "אלא על ידי מעשים טובים דווקא, ולא די לו בנשמתו שהיא חלק אלוקה ממעל להיות היא כשמן לפתילה". כלומר, אין היהודי יכול להסתפק בכך ולומר: לשם מה אני זקוק למעשים טובים, הרי יש לי נשמה שהיא חלק אלוקה ממעל?
לעיתים מרגיש האדם שבשעה שהוא עושה מעשה הוא כביכול יורד ברמתו: מעשה יכול לעשות גם ילד קטן, גם טיפש, גם מי שאין לו רגש כלל ואף מי שרגשותיו הפוכים. "טוב אני ממנו", אומר האדם לעצמו, "ולפיכך איני עוסק במעשים, אלא מתמלא ברגש ובהבנה". ועל כך נאמר לו: עם כל הרגש וההבנה - האש לא תידלק, שאין זה חומר בעירה. רצונך שהאש תידלק? מעשים.
משל שני הנכנסים אל המלך:
מלך גדול, רם ונישא, חכם ונפלא, יושב בארמונו המפואר. נכנס אליו אדם ראשון מן המדינה, המכיר במעלת המלך ומבחין בגינוני מלכות, והוא מרוגש כל כך מן הזכות שנפלה בחלקו להיכנס לארמון, עד שמרוב התרגשות והתפעלות התעלף במקום. כל הרואים אומרים: ראו איזה אדם, איזו קרבה יש לו למלך, איזו עוצמה ואיזו התרגשות.
נכנס אחריו אדם שני, אדם פשוט שאינו מבין מהו מלך ואף אינו מתעניין בכך; ויותר מזה - אין הוא סובל את המלך ואינו מסוגל להביט בו. הוא נכנס מחוסר ברירה, משום שאילצוהו להיכנס. פונה אליו המלך ומבקש ממנו שימלא לו כוס מים. בתוך תוכו אין הוא רוצה לעשות דבר עבור המלך, אך אין לו ברירה - מחמת פחד או מטעם אחר - והוא ניגש אל הברז, ממלא כוס מים, מביאה לפניו וחוזר למקומו.
מי מבין השניים קרוב יותר למלך? (ואין השאלה מחמת המים עצמם, שאין המלך זקוק להם.) האם זה שהתעלף, או זה שבתוך תוכו אינו סובל את המלך - אך עשה את מה שהמלך אמר?
ההשתחוויה בבית המקדש לעומת קבלת העול שבזמן הגלות:
לפני שנשיב על השאלה נקדים נקודה נוספת, שאינה משל בעלמא אלא דבר הכתוב בחסידות. בנוסח תפילת מוסף של החגים אנו מבקשים על הזמן שבו נעלה לבית המקדש, שכן כיום אנו רחוקים ואין אנחנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות. בזמן הבית ניתן היה להשתחוות לפני המלך; ואילו בזמן הגלות אין עינינו רואות דבר, ואין אנו מרגישים כלום.
לכאורה, היכן יש יותר גילוי אלוקות - בזמן הבית או בזמן הגלות? בפשטות: בזמן הבית. שהרי ההשתחוויה אינה אקט טכני בלבד, שהגוף נשכב על הרצפה במקום לעמוד, אלא ביטוי של עניין פנימי ונפשי: האדם בטל כל כך עד שהוא משתטח, וראשו ורגלו נמצאים באותו מפלס מול גדלותו של המלך. זהו ביטול מוחלט - אין הוא עומד ומרגיש את עצמו. אם כן, זמן הבית, זמן ההשתחוויה, הוא הביטול הגדול ביותר שיכול להיות, שאין דומה לו.
מצד שני, כתוב בחסידות שדווקא בזמן הזה, זמן הגלות, שאין אנו רואים ואין אנו מרגישים, ומקיימים את הדברים בקבלת עול בלבד - משום שכך אמר המלך, אף שאין בנו חשק ואין בנו רגש - יש בכך גילוי אלוקות גדול יותר מאשר בזמן שבית המקדש היה קיים. ולכאורה זו סתירה: כיצד ייתכן?
הביאור - ה'אני' שלי או רצון המלך:
התשובה לכך היא גם התשובה למשל שני הנכנסים אל המלך, והיא ההקדמה להבנת דברי אדמו"ר הזקן. אותו אדם שמילא את כוס המים אינו עושה זאת לא מאהבה ולא מיראה, אין לו רגש כלל, ולכל היותר יש בו פחד חיצוני, פחד ורעדה, ומבחינת הרגש הוא אפס אפסים. אך בשעה שהוא עושה - מהו הדוחף שלו? לא ה'אני' שלו, אלא רצון המלך. המלך אמר - והוא עושה.
זו בעצם מעלתם הגדולה של מעשי המצוות על רגש הנשמה. רגש הנשמה נפלא הוא וטוב, אך אין הוא יכול להיות חומר הבעירה שיהפוך לביטול לשכינה. שכינה פירושה "אין עוד מלבדו", אפס זולתו - שאין אף אחד ואין כלום. ואם קיים 'משהו', אף אם אותו משהו נפלא, יפה ומפואר - כבר אין זה אפס זולתו, שהרי יש לו מציאות. אך כשהאדם מבטל את עצמו ועושה את מה שנצטווה, מי בולט בעשייה זו? רצון המלך.
מכאן שהעשייה, אף שהיא גשמית, היא חומר בעירה לשכינה - משום שאין זה ה'אני' שלי אלא רצונו של המלך. ואילו הנשמה, אף שהיא רוחנית, הרגש שבה הוא ה'אני' הרוחני של האדם, ואין בו ביטול למלך.
לסיכום: בחלק זה עמדנו על כך שחומר הבעירה חייב להיות עדין דווקא, כשמן, שכן רק חומר עדין יכול להתאחד עם האש הרוחנית - ולפיכך אין די בפתילה לבדה. שאלנו מדוע אין שכלה ורגשה של הנשמה יכולים לשמש כשמן, והבאנו את דברי אדמו"ר הזקן שאין השכינה שורה על גוף האדם אלא על ידי מעשים טובים דווקא. באמצעות משל שני הנכנסים אל המלך, ובאמצעות ההשוואה בין ההשתחוויה שבזמן הבית לקבלת העול שבזמן הגלות, נתבאר שמעלת המעשה היא בכך שבו בולט רצון המלך ולא ה'אני' של האדם - ואילו ברגש הנשמה, אף שהוא רוחני, נותר ה'אני' הרוחני קיים, ואין בו ביטול אמיתי למלך.
בחלק הבא נמשיך בלשונו של אדמו"ר הזקן בפרק ל"ה ובביאור הדברים.