בחלק הקודם עמדנו על מצבו של הבינוני, שנפשו הבהמית עומדת בתקפה כתולדתה. כעת נשלים את שאלתו של אדמו"ר הזקן בעניין זה, ונלמד את תשובתו ואת ביאורה מדברי הזוהר.
השאלה: מה התועלת בהתלבשות הנפש האלוקית בנפש הבהמית?
אדמו"ר הזקן ממשיך: "שלא יוכלו לשלחה כל ימיהם" - אין האדם יכול לשלח את הנפש הבהמית ממקומה. ולא זו בלבד, אלא אף אינו יכול למנוע שיעלו ממנה "ערעורים" על המוח. כלומר, אין הוא מזיז אותה כלל: היא ממשיכה כל העת להעלות את מחשבותיה ולתבוע את פעולותיה, והאדם מלובש בתוכה ואינו מצליח להזיזה כל ימיו, שכן מהותה עומדת בתוקף כתולדתה.
הדבר היחיד שעולה בידו הוא "רק שלבושיה אינם מתלבשים בגופם" - הלבושים הרצוניים, המחשבה הרצונית, הדיבור הרצוני והמעשה הרצוני, אינם נשלטים בידי הנפש הבהמית. שם, בתחום הלבושים, נכנסת שליטתו של האדם והוא מצליח; אך בנפש הבהמית עצמה אינו משיג דבר.
וכאן שאלתו של אדמו"ר הזקן: אם בה עצמה אין האדם מצליח, מדוע גרם הקב"ה שהנפש האלוקית תתלבש בתוכה? מה התועלת בהתלבשות זו? לכאורה מוטב היה שיהיו אלו שתי מהויות נפרדות, ולא שתהיה ביניהן התגוששות ומלחמה. הדיוק הוא בתיבת "להתלבש": לפי זה יוצא שהמטרה אינה רק להילחם בנפש הבהמית, אלא גם להתלבש בתוכה - ומה התועלת בהתלבשות זו אם אינו מזיזה? על כך מוסיף אדמו"ר הזקן: "ואם כן למה ירדו נשמותיהם לעולם הזה להתלבש... להתייגע לריק חס ושלום ולהילחם כל ימיהם עם היצר ולא יכלו לו". שהרי כך היא מהותו של הבינוני, שיישאר בינוני כל ימיו: אף אם יעבוד מאה ועשרים שנה ויצליח שלא להיכשל בשום חטא, את הנפש הבהמית עצמה לא יזיז אף במילימטר.
[ראוי להבהיר: אילו היה ליבו הפעיל של האדם - הנפש האלוקית, היו הדחפים העולים אל המוח דחפים אלוקיים. אך מכיוון שהלב הפעיל הוא הבהמי - הקיים תמיד, בא ללא עבודה וזורם מעצמו - הרי הדחפים באים בדרך כלל ממנו; ומן הנפש האלוקית אינם באים אלא על ידי מאמץ ועבודה, שכן את הנפש האלוקית מוטל על האדם להפעיל].
תשובת אדמו"ר הזקן:
כל התשובה מונחת כבר בשורה וחצי הראשונות, אף שביאורה נמשך באריכות רבה: "ותהי זאת נחמתם לנחמם בכפליים לתושייה ולשמח לבם בהשם השוכן איתם בתוך תורתם ועבודתם". הלשון "כפליים לתושייה" מכוונת אל לשון הנביא "נחמו נחמו עמי אמר אלוקיכם" (שנקראת בשבת נחמו).
וזהו תוכן הנחמה: דע לך, בינוני, שכאשר אתה מקיים במעשה את רצון השם, הבורא שורה בתוך המעשה שלך. ומכיוון שהנפש האלוקית מלובשת בתוך הנפש הבהמית, נמצא שגם הנפש הבהמית עצמה נעשית משכן לשכינה. אילו היו אלו שתי מהויות נפרדות, כדמיון שאין בו התלבשות, היה יוצא שהנפש הבהמית לא השכינה בה את הבורא מעולם.
וכאן באה נקודה חזקה הטעונה ביאור: תאר לעצמך יהודי אחד שליבו בוער באהבה לבורא באופן שאינו רגיל; ולעומתו יהודי אחר שליבו רחוק מכך לחלוטין, אינו רוצה ואינו מעוניין, ורק באילוץ ובכפייה, בקושי, מקיים במעשה את רצון הבורא.
אצל מי שוכן הבורא יותר?
אומר אדמו"ר הזקן: "השוכן איתם בתוך תורתם ועבודתם" - ודווקא אצל זה המקיים במעשה. דבר זה טעון הבנה, ולביאורו ניגש עתה.
ציטוט ארוך מן הזוהר - לשון הינוקא:
כאן נוקט אדמו"ר הזקן בדרך נדירה בתניא. בדרך כלל הוא מצטט מן הזוהר קטעים קצרים בלבד, וכאן הוא מביא קטע ארוך ושלם, בארמית, מילה במילה, ועל בסיסו בא ביאור העניין כולו. וכלשונו, יש להקדים את לשון הינוקא בזוהר פרשת בלק.
מי הוא הינוקא:
"ינוקא" פירושו יניק, תינוק. מדובר בבנו של רב המנונא סבא, ילד צעיר מאוד שהיה חכם וצדיק, ומובא שניצוץ מנשמת משה רבנו היה מלובש בו. בזוהר מצויים קטעים שלמים מדבריו, ובחסידות נאמרו ביאורים רבים על שני הקטעים הללו.
בקטע הקודם בזוהר מובא סיפור: רבי יהודה ורבי יוסי הלכו יחד בדרך והגיעו לכפר סכנין, לביתו של רב המנונא סבא, שכבר לא היה בין החיים, ושם היו הינוקא ואמו. אמרה האם לבנה: נכנסו לכאן שני גדולי עולם, רבי יהודה ורבי יוסי; היגש אליהם וקבל מהם ברכה. התקרב הינוקא אליהם, ומיד נסוג לאחוריו ואמר לאמו שאינו רוצה להיות בסמוך להם, לפי שלא קראו היום קריאת שמע, ואין לעמוד בארבע אמותיו של מי שלא קרא קריאת שמע.
שמעו רבי יהודה ורבי יוסי את הדברים והתפעלו מאוד. תפסוהו ונשקוהו, ואמרו לו: "אמת, לא קראנו היום קריאת שמע, אך זאת משום שהיינו עסוקים במצוות הכנסת כלה, והעוסק במצווה פטור מן המצווה, והיינו טרודים בעניין ולא יכולנו לקרוא. אך מניין לך שלא קראנו קריאת שמע?". ענה להם: "מריח אני זאת בלבושיכם". מכאן נפתח שיח ארוך ביניהם, ובהמשך המפגש, בעניין הסעודה ונטילת הידיים, פתח הינוקא ושפך לפניהם דברים רבים. ולאחר כל זה בא הקטע שמביא אדמו"ר הזקן.
מדוע מציין אדמו"ר הזקן את שם האומר:
בדרך כלל, כשמביא אדמו"ר הזקן קטעים מן הזוהר, אינו מציין מי אמרם אלא כותב "כתוב בזוהר", אף שבזוהר עצמו מפורש מי הוא בעל המאמר. כאן הוא מדגיש דווקא שאלו דברי הינוקא, ובזה רמז: הינוקא הוא קטן וצעיר, והעניין שבו הוא עוסק הוא מעלת המעשה ביחס לכל כוחות הנפש. לכאורה הרגש והלב הם הגדולים והענקיים, ואילו המעשה הוא הקטן והצעיר, כלום - "ינוקא". ובא הזוהר ואומר: קח את הקטן הזה, וראה מה גודל מעלתו.
"החכם עיניו בראשו":
אומר הינוקא בזוהר פרשת בלק על הפסוק "החכם עיניו בראשו", ושואל שאלה פשוטה: "וכי באן אתר עינוי דבר נש" - וכי באיזה מקום נמצאות עיניו של אדם? והרי אצל כל אדם העיניים בראש, ומה אם כן מחדש הפסוק?
אלא "קרא הכא ודאי הוא" - כך בוודאי פירושו של הפסוק: "דתנן לא יהך בר נש בגילויא דרישא ארבע אמות" - שאין אדם הולך ארבע אמות בגילוי הראש. "מאי טעמא" - ומה הסיבה? "דשכינתא שריא על רישיה" - שהשכינה שורה על ראשו, ומפני כבודה צריך שיהיה הראש מכוסה תמיד. נמצאנו למדים שהראש הוא מקום השראת השכינה.
ומכאן מתפרש "החכם עיניו בראשו": "וכל חכם עינוהי ומילוי ברישיה אינון" - עיניו של החכם, כלומר תשומת ליבו, התרכזותו והתבוננותו, נתונות בראשו, "בההוא דשריא וקיימא על רישיה" - באותו דבר ששורה וקיים על ראשו, היא השכינה.
ומשעמדנו על כך שהשכינה על הראש ושעיני החכם פונות אליה, ממשיך הינוקא: "וכד עינוי תמן" - וכאשר עיניו שם, כלומר כשהוא מתבונן בשכינה, "לנדע דההוא נהורא דאדליק על רישיה אצטריך למשחא" - עליו לדעת שאותו אור הדולק על ראשו צריך שמן. שהרי אין נר דולק בלא שמן, בלא חומר בעירה המחזיק את האש.
"בגין דגופא דבר נש איהו פתילה" - גופו של אדם הוא הפתילה, "ונהורא אדליק לעילא" - והאור דולק למעלה ממנה, מעל הראש. "ושלמה מלכא צווח ואמר: ושמן על ראשך אל יחסר" - שלמה המלך מכריז ומזהיר שלא יחסר השמן על הראש, כי בלעדיו לא ידלק האור, "דהא נהורא דבראשו אצטריך למשחא".
וכאן באה ההפתעה: מהו אותו שמן? "ואינון עובדאן טבאן" - מעשים טובים דווקא. המעשים הטובים הם הנחשבים כשמן בעירה לשכינה, "ועל דא: החכם עיניו בראשו", עד כאן לשונו של הינוקא.
לסיכום: בחלק זה השלמנו את שאלתו של אדמו"ר הזקן על הבינוני - שאין בכוחו להזיז את נפשו הבהמית, העומדת בתוקף כתולדתה, ואף אינו יכול למנוע ממנה להעלות ערעורים על המוח; ואם כן מה התועלת בהתלבשות הנפש האלוקית בתוכה, ולמה ירדה הנשמה לעולם הזה "להתייגע לריק" ולהילחם כל ימיה עם היצר ולא תוכל לו. תשובתו: "ותהי זאת נחמתם... ולשמח לבם בהשם השוכן איתם בתוך תורתם ועבודתם" - השכינה שורה דווקא בתורתו ובעבודתו המעשית, ומשום כך נעשית אף הנפש הבהמית עצמה משכן לבורא. לביאור הדבר הביא אדמו"ר הזקן, בדרך נדירה בתניא, קטע שלם מלשון הינוקא בזוהר פרשת בלק: הראש הוא מקום השראת השכינה, גוף האדם הוא הפתילה, והאור הדולק מעל הראש צריך שמן - ואין השמן אלא "עובדין טבין", מעשים טובים.
בחלק הבא נעמיק בביאור דברי הינוקא: כיצד המעשים הטובים הם השמן להדלקת אור השכינה, ומדוע דווקא המעשה - הקטן שבכוחות - הוא המשכין את השכינה בגוף ובנפש הבהמית.