הגענו לפרק ל"ה בספר התניא. פרק זה פותח עניין חדש, ואף שכל פרקי התניא הם רצף אחד ומבנה שלם, אין הפרק הזה בא בהמשך ישיר לפרק הקודם ולפרקים שלפניו.
כידוע, ספר התניא מושתת ומיוסד על הפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו", ובמהלך פרקי הספר מבאר אדמו"ר הזקן את כל פרטי הפסוק באופנים שונים. כאן אנו ניגשים לביאור נוסף על המילה האחרונה שבפסוק: "לעשותו". אמנם אדמו"ר הזקן התייחס למילה זו כבר בפרק י"ז, אלא ששם קישר את "לעשותו" למה שנאמר לפניה, "ובלבבך", ודיבר על אהבה בלב שתביא לכל הפחות לידי "לעשותו", ואין צורך לחזור על הדברים. בפרק זה, ובהמשכו בפרק שלאחריו, יבאר את מעלתו של "לעשותו" עצמו.
כך ניכר גם מסגנון הפסוק. הפסוק מפרט את האופנים שבהם יהודי עובד את השם: "כי קרוב אליך הדבר מאוד" - "הדבר" היינו תורה ומצוות, ובמה הוא קרוב? "בפיך ובלבבך לעשותו", שלושת הלבושים של מחשבה, דיבור ומעשה. אלא שמסגנון הפסוק ניכר שהעיקר והמיוחד הוא דווקא "לעשותו": אילו נאמר "בפיך או בלבבך או לעשותו", היה הפסוק מפרט שלושה עניינים שכל אחד מהם עומד בפני עצמו, בסדר מסוים. אך לשון הפסוק "בפיך ובלבבך לעשותו" מוליכה את האדם אל היעד ואל המטרה: שעבודת השם תגיע עד לכלל עשייה בפועל. לפיכך יתחיל בפרק זה הביאור בחשיבות העיקרית שיש בקיום המצוות במעשה דווקא, יותר אף ממחשבה ודיבור.
לשון אדמו"ר הזקן בפתיחת הפרק:
"והנה לתוספת ביאור תיבת לעשותו" - להוסיף ביאור על מילה זו, שהיא המילה המרכזית והעיקרית בפסוק כולו.
"וגם להבין מעט מזעיר תכלית בריאת הבינונים" - להבין מתוך כך מהי תכליתו של אופן בריאת הבינונים. כבר למדנו בפרק י"ד שיש יהודים שנבראו מלכתחילה באופן שיהיו בינונים, וכלשון הדברים "בראת צדיקים בראת רשעים", ו"מידת הבינוני היא מידת כל אדם" - זו עבודתו של היהודי. ויש להבין מהי התכלית בבריאה כזו.
השאלה:
"וירידת נשמותיהם לעולם הזה להתלבש בנפש הבהמית שמהקליפה וסטרא אחרא" - מדוע הוריד הקב"ה את נשמת הבינוני לעולם הזה, "מאחר שלא יוכלו לשלחה כל ימיהם ולדחותה ממקומה מחלל השמאלי שבלב, שלא יעלו ממנה הרהורים אל המוח" - אין הם יכולים לשלח מעצמם את הסטרא אחרא ולדחותה ממקומה, ואף לא לגרום שלא תעלה כלל ערעורים אל המוח, "כי מהותה ועצמותה של נפש הבהמית שמהקליפה היא בתוקפה וגבורתה אצלם כתולדתה, רק שלבושיה אינם מתלבשים בגופה".
כלומר: הנפש הבהמית נשארת באותה עוצמה כל הזמן, אלא שאינה מצליחה להשתלט על המחשבה, הדיבור והמעשה של הבינוני. שהרי מי שמחשבתו, דיבורו ומעשהו נשלטים בידי היצר הרע, כבר למדנו שהוא נקרא רשע; ומשנקרא בינוני, פירושו שאין לנפש הבהמית שליטה על שלושת הלבושים. אך המלחמה עצמה נמשכת בו כל הזמן.
ומכאן השאלה: "אם כן למה זה ירדו נשמותיהם לעולם הזה ליגע לריק חס ושלום, להילחם כל ימיהם עם היצר ולא יכלו לו?"
בקריאה שטחית נראה שהשאלה היא: לשם מה ירדה נשמת הבינוני לכאן למטה כדי להילחם, ומה הטעם במלחמה אם לא יצליח להכריעה? אך ברור שאין זו השאלה, שכן על שאלה זו כבר השיב אדמו"ר הזקן באריכות בפרקים כ"ז-כ"ח. שם ביאר שיש לקב"ה עונג מעצם המלחמה, מעצם היותו של יהודי מתמודד מול תאוות היצר ונלחם בהן, כלשון "אתכפיא סטרא אחרא", ומזה נעשה נחת רוח גדול למעלה.
שני מיני נחת רוח (פרקים כ"ז-כ"ח):
אדמו"ר הזקן ביאר זאת על פי הפסוק "ועשה לי מטעמים" - "מטעמים" בלשון רבים: יש מאכל ערב ומתוק, ויש מאכל חריף וחמוץ, שכאשר הוא מתובל היטב הוא משיב את הנפש הרבה יותר:
עבודת הצדיקים: אין להם התמודדות עם הרע, שכן אין אצלם יצר הרע - או שביטלוהו או שכך נולדו. עבודתם עונג לבורא, אך עונג של מאכל מתוק.
עבודת הבינוני: יש בו יצר הרע, יש התמודדות ויש קושי, והוא מצליח להתגבר. מתיקות עבודתו באה מתוך החריף, מתוך המלחמה וההתמודדות, ומזה העונג גדול יותר.
נמצא שאדמו"ר הזקן כבר ביאר שהעונג האלוקי בא מן המלחמה עצמה. אם כן, מה הוא שואל כאן שוב? השאלה כולה תלויה במילה אחת, שאם אין שמים אליה לב מפספסים את עיקר הקושיה: "להתלבש".
הדיוק בתיבת "להתלבש":
אילו הייתה המטרה רק שהאחד יילחם בשני, היה הדבר דומה לשני שונאים העומדים זה מול זה, כל אחד ממוקם בעמדתו ויורה חיצים אל חברו, פעם זה מתגבר ופעם זה מתגבר. אילו היה הקב"ה מעמיד את הדברים באופן כזה, הייתה כאן מלחמה, והיה נחת רוח למעלה מכל רגע ורגע של הצקה לסטרא אחרא.
אלא שהקב"ה ברא את הבינוני באופן שהנפש האלוקית שלו מתלבשת בתוך הנפש הבהמית: נכנסת בתוכה, מתחברת ומתאחדת עמה, עד שההתגוששות ביניהן קרובה עד מאוד. אין לאדם שתי מערכות כוחות נפרדות לחלוטין שאין ביניהן כל קשר, ואחת נלחמת בשנייה; אלא כוח מעשה אחד יש לו, כוח דיבור אחד וכוח מחשבה אחד, ובתוך אותו כוח עצמו מתלבשת האחת בשנייה כל הזמן. כשיהודי מקיים מצווה, לא הנפש האלוקית לבדה עושה אותה אלא גם הנפש החיונית הבהמית שותפה בה; וכשהוא נכשל חלילה בעבירה, הנפש הבהמית היא העושה, אך הנפש האלוקית נגררת עמה. זו מלובשת בזו, ואי אפשר להפריד ביניהן.
וזו שאלתו של אדמו"ר הזקן: אם רצון הקב"ה הוא רק בנחת הרוח שמן המלחמה, מדוע נדרשת הנשמה להתלבש בתוך הנפש הבהמית? ואם היא מתלבשת בתוכה, היינו מבינים שתכלית ההתלבשות היא שתהיה בה תועלת, שהנשמה תשפיע עליה לכל הפחות במשהו, שהרי המתלבש בתוך זולתו ראוי שיזיז בו דבר. ועל כך אומר אדמו"ר הזקן שאין הוא מזיז אותה כלל, וכהמשך לשונו: "מאחר שלא יוכלו לשלחה כל ימיהם ולדחותה ממקומה מחלל השמאלי שבלב".
ההוכחה שאין הנשמה מזיזה את הנפש הבהמית:
ידוע בחסידות שבמחשבה יש שני שלבים, וכמובא בשם הרבי הקודם באחת משיחותיו שהמחשבה היא הראי של הלב, והלב מעלה אל המחשבה הרהורים כל הזמן:
המחשבה הראשונית: מחשבה שאינה רצונית. אדם תופס את עצמו לפתע ושואל: היכן ראשי נמצא כרגע? על מחשבה זו אין לו שליטה כלל, ואם בהמה גדולה יש לו בלבו, יזרוק לו הלב מחשבות בהמיות ללא הרף. אף אין דורשים ממנו שלא תהיה, שהרי אין הוא יכול לעצור אותה.
ההמשכה ברצון: הבעיה מתחילה מן הרגע שבו הוא קולט שהוא חושב מחשבה שאינה ראויה. מאותה שנייה והלאה: האם הוא מעיף אותה, או שהוא ממשיך לרכוב עליה ברצון? משהוא ממשיך בה ברצון, הרי זה בבחירתו החופשית וזה שלו, ועל כך הוא נדרש לעצור ועל כך ייתן את הדין.
עצם העובדה שאין האדם יכול לעצור את המחשבה הראשונית היא ההוכחה: לא רק שאין הנשמה מצליחה לפעול על הנפש הבהמית שתיעלם, אלא אף אין היא מצליחה להשפיע עליה שלא תשלח 'דרישות שלום' אל החזית, כלומר שלא תעלה ערעורים אל המוח. עד כדי כך אין האדם מצליח להזיז בה דבר.
לסיכום: בפרק זה פותח אדמו"ר הזקן בביאור נוסף בתיבת "לעשותו", שהיא היעד והמטרה שאליהם מוליך הפסוק, ובכך מבאר את מעלת המעשה דווקא, יותר אף ממחשבה ודיבור. לשם כך הוא שואל מהי תכלית בריאת הבינונים וירידת נשמותיהם לעולם הזה "להתלבש" בנפש הבהמית. עמדנו על כך שאין השאלה על עצם המלחמה, שהרי בפרקים כ"ז-כ"ח נתבאר שהעונג האלוקי בא מן המלחמה עצמה ('אתכפיא סטרא אחרא'), אלא הדיוק הוא בתיבת "להתלבש": מדוע נדרשת התלבשות גמורה של הנשמה בנפש הבהמית, אם אין הנשמה מזיזה אותה ממקומה כלל, כמוכח מכך שאין האדם שולט אף על ההרהורים העולים בו מעצמם.
בחלק הבא נעסוק בתשובתו של אדמו"ר הזקן על שאלה זו, ובהמשך ביאור מעלת "לעשותו" בפרק זה ובפרק שלאחריו.