בחלק הקודם למדנו כיצד נעשה האדם, על ידי לימוד פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, "מכון לשבתו יתברך" - בדוגמת המשכן ובדוגמת האבות שהיו מרכבה לשכינה. כאן כביכול מסתיים חלק אחד בפרק, ואדמו"ר הזקן עובר לשלב נוסף באותו עניין עצמו.
שאלה המתעוררת מאליה:
כיצד ניתן לדמות פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית לעוצמתם של המשכן, של האבות ושל משה רבנו? חז"ל אמרו "אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה"; אך מתי היה המשכן בית להשם - האם רק פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית? כל הזמן, ומעולם לא זזה ממנו השכינה עד היום הזה. ומתי היו האבות מרכבה לשכינה? כל ימיהם, וכן משה רבנו - כל הזמן. ואילו האדם, אף שאמנם אין הוא מסוגל לעסוק בכך כל הזמן, הרי פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית הם כל עניינו, ומה יהיה על שאר עשרים ושלוש וחצי השעות ביממה? נמצא שהאדם מחולק לשניים: עשרים ושלוש וחצי שעות לעצמו, וחצי שעה בלבד לקב"ה. היכן, אם כן, נקודת ההתחברות לעוצמה זו של המשכן?
משתי נקודות אלו עובר אדמו"ר הזקן, וכמעט עד סוף הפרק הוא מבאר: גם אם אין בידך אלא שני זמנים קצרים אלו, בכוחך להפוך את כל יומך ואת כל חייך למחוברים לקב"ה. לא בדרגת מרכבה ממש, אך המגמה צריכה להיות שלא להשאיר נקודה פנויה, אלא שיהיה האדם מחובר כולו. הדבר נעשה בשני אופנים.
האופן הראשון - ההשתוקקות: "ואם ירחיב ה' לו":
אדם אומר: מצאתי רבע שעה ביום, ולא יותר, ואת רבע השעה הזו אני מחלק לשניים - מחצית בבוקר ומחצית בערב. כל שאר היום אני טרוד ועסוק, ונניח שאכן טרוד הוא באמת. מהו, אם כן, האיחול הפנימי שצריך להיות בלבו של היהודי? "ואם ירחיב ה' לו" - שאם ירחיב לו הקב"ה בפרנסתו, ויהיה לו יותר זמן ויותר שעות שיוכל לפנות מעבודתו, אזי "טהור ידיים יוסיף אומץ, ומחשבה טובה כו' (הקב"ה מצרפה למעשה)".
אם אכן חש האדם בחשיבות שיש בלימוד ובהתחברות לבורא, זהו האיחול שימלא את לבו: הלוואי שיהיה לי זמן פנוי ואוכל ללמוד יותר. וכיוון שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, נמצא שכל היום כולו הוא מחובר: רבע שעה הוא מחובר בפועל בלימודו, ועשרים ושלוש שעות ושלושת רבעי השעה הוא נכסף ומשתוקק לכך - ובעצם הוא נמצא כל הזמן בתוך העניין.
זהו כוחה של ידיעת החשיבות: שגם בשעה שאין האדם עוסק בדבר, הוא משתוקק אליו. ראוי לאדם לדעת כמה חשוב הלימוד וכמה חשובה ההתחברות, ולקנא בערגה באותו אדם המסוגל יותר ממנו, ולאחל לעצמו: הלוואי שאהיה מסוגל יותר. החי באופן זה - נחשב מחובר כל הזמן.
האופן השני - הצדקה: "וגם שאר היום כולו":
האופן הראשון הוא התחברות במחשבה בלבד, ואף שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, עלול אדם לומר: אינני מסתפק בהתחברות שבמחשבה, ברצוני להיות מחובר למעשה. על כך מציע אדמו"ר הזקן פתרון מעשי, שבכוחו לסחוף אף את עשרים ושלוש השעות שבהן אין האדם לומד אלא עובד ומרוויח: "וגם שאר היום כולו שעוסק במשא ומתן יהיה מכון לשבתו יתברך בנתינת הצדקה שיתן מיגיעו".
כל אותו היום שבו האדם עובד קשה, מתעסק בשוק, קונה ומוכר - לכאורה עסק גרידא שאין לו נגיעה לקב"ה - הופך למכון לשבתו יתברך על ידי נתינת הצדקה מיגיעו. הוא השקיע אנרגיה, מחשבה ותכנון, הרוויח - ומן הרווח הוא נותן. אין מבקשים ממנו ליתן את הכול, אלא ליתן את מה שהתורה מורה: מעשר, והמהדר יותר - חומש, שהוא עשרים אחוז, ומעבר לחומש אומרים לו שלא ייתן יותר. שמונים אחוז נשארים לעצמו, ואת העשרים אחוז הוא נותן משום שהקב"ה אמר לו ליתן.
ומהי מעלתה של הצדקה? שהיא ממידותיו של הקב"ה, כמאמר חז"ל "מה הוא רחום אף אתה רחום". וכן בתיקוני הזוהר, שם ממשילים את העניינים העליונים בדימוי של גוף (אף שאין לו גוף ואין לו דמות הגוף), נאמר "חסד דרועא ימינא" - הזרוע הימנית כביכול היא מידת החסד, וימין מקרבת. נמצא שהעוסק בנתינת צדקה ובעשיית חסד נעשה מחובר לקב"ה: בשעה שהוא לומד הוא מתחבר על ידי לימודו, ובשעה שהוא עובד הוא עובד כדי שיהיה בידו לתת צדקה - ולעולם אין הוא מפסיק להיות מחובר.
"הרי החומש מעלה עמו כל הארבע ידות":
כאן עשוי אדם לשאול: אילו הייתי עובד ונותן את כל מאת האחוזים לקב"ה, מובן שכל עבודתי היא בשירות הבורא; אך הרי נאמר לי שלא ליתן את הכול אלא חומש בלבד - שמונים אחוז לעצמי ועשרים אחוז לבורא. כיצד הופכים כל אותם שמונים אחוז לה'? על כך אומר אדמו"ר הזקן: "ואף שאינו נותן אלא חומש, הרי החומש מעלה עמו כל הארבע ידות לה' להיות מכון לשבתו יתברך". בנתינת הצדקה נותן האדם נציגות מכספו, וכאשר נציגות זו עולה ומתקדשת במצווה - היא מעלה עמה את הכול, והכול מתקדש.
"כנודע מאמר רבותינו ז"ל שמצות הצדקה שקולה כנגד כל הקרבנות" - יסוד זה נלמד מכך שבפסוקי התורה העוסקים בסדר הקרבנות מופיעים באמצע פסוקים על מתנות עניים - לקט, שכחה ופאה. ושואלים: מה עניין הצדקה כאן, בתוך הקרבנות? ומבארים חכמים שהתורה באה ללמדנו, שהנותן צדקה לעני הרי זה כאילו הקריב את כל הקרבנות.
משל הקרבנות:
נביא דוגמה מן הפרשיות שאנו לומדים בשבועות אלו, שבהם התחלנו את ספר ויקרא - ספר הקרבנות. "קרבן" הוא מלשון קירוב: היהודי מתקרב אל הקב"ה. אך לכאורה, מה התקרב? רק אותה בהמה מסוימת שהוקדשה לקרבן והוקרבה על גבי המזבח. וכמה בהמות הוקרבו? גם אם הקריבו בבית המקדש מן הבוקר ועד בין הערביים, נשארו בעולם אלפי ומאות אלפי בהמות שלא הוקרבו. וכן המלח שנתנו על כל קרבן (כפי שקראנו בפרשת השבוע שעבר) - כמה מלח נתנו, והרי נשאר בעולם מלח רב שלא ניתן; וכן הסולת הבאה מן הקמח ומן החיטה.
אלא שהעולם בנוי מארבע מדרגות - דומם, צומח, חי ומדבר - וכאשר אדם מקריב קרבן, כל העולם כולו מתקרב:
דומם - המלח שנתנו על כל קרבן.
צומח - הסולת הבאה מן החיטה.
חי - הבהמה המוקרבת.
מדבר - היהודי, שבהביאו את קרבנו התוודה והקריב גם את עצמו.
ואף שבפועל אין כאן אלא חלק קטן - מעט קמח, מעט מלח, בהמה אחת ויהודי אחד - הרי חלק זה הוא נציגות המחברת את הכול: המעט מלח שנתנו רומם את כל המלח שבעולם אל הקב"ה.
ומצינו יסוד זה במדרש: ביום השני לבריאה ברא הקב"ה את הרקיע, להבדיל בין מים עליונים למים תחתונים. אומר המדרש שהמים התחתונים בכו - מדוע הפסדנו אנו להיות למטה, ואחרים נשארו למעלה? והפתרון שנתן להם הקב"ה היה, שנציגות של המים תעלה על גבי המזבח: המלח בא מן המים ומתייחס אליהם, ובנתינת המלח על המזבח מתעלים כל המים. וגם כאן אפשר לשאול: כמה מלח נותנים, והרי כל המים נשארו למטה - וכי במעט מלח מתעלים כל המים? אלא שאכן כן, שכן מעט זה הוא בדוגמת שליח.
וכשם שאחד עולה לתיבה ונעשה שליח ציבור של כל הקהל, כך יש שליח לכל הדומם, שליח לכל הצומח וכן הלאה. והוא הדין בעבודתו של האדם: עבד והרוויח, ונתן מעשר או חומש לצדקה - המעט הזה הוא שלוחו של כל כספו, ובנתינת מה שעליו לתת עולה הכול לה'.
לסיכום: האדם צריך להפוך את יומו כולו לבית לה'. הבסיס לכך הוא לימוד פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית לפחות; ואף שאין זה אלא פרק אחד ופרק אחד, מלמד אדמו"ר הזקן שיש בידו פתרון שכל היום כולו ייהפך למכון לשבתו יתברך:
ההשתוקקות - שכל היום ישתוקק ויצפה מתי יוכל להוסיף עוד דקה של לימוד. די בהשתוקקות זו, ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, ונמצא שכל היום הוא בתנועה של לימוד.
הצדקה - כל היום הוא עובד ומרוויח, ומכספו הוא נותן צדקה, שהיא ממידותיו של הקב"ה, וכך הופך גם את כספו למכון לשבתו יתברך. ואף שלא נתן אלא מעט - מעשר או חומש - אין זה נוגע לכספו בלבד שנתן, שהרי החומש מעלה עמו את הכול.
בחלק הבא נמשיך בהמשך דבריו של אדמו"ר הזקן בפרק זה.