בחלק הקודם עמדנו על מעמד מתן תורה ועל הגילוי שהיה בו. כעת נדייק בלשונו של אדמו"ר הזקן, הכותב כי מיד לאחר מתן תורה נצטוו ישראל לעשות משכן.
"מיד אמר להם לעשות משכן":
מהו "מיד"? לשון זו מלמדת על סמיכות ממש. לשיטת הזוהר אכן היה הדבר מיד, ואף לשיטת הרמב"ן, שלפיה משה רבנו לא אמר להם זאת בפועל אלא לאחר חטא העגל, מכל מקום למשה רבנו נאמר הדבר מיד.
ומהו המשכן? מצד אחד זהו מקום גשמי בעולם, ובמקום גשמי זה יש גילוי מוחלט של השכינה. זו הייתה הבעיה במתן תורה: ברגע שהיה לישראל גילוי שכינה על גופם הגשמי - פרחה נשמתם. אמר להם הקב"ה: עתה אצווה אתכם לבנות מקום גשמי, ובו אהיה בהשראה תמידית, והוא ייתן את הכוח למשוך מן המשכן כוחות אף אל היום יום, ולהחדיר בתודעה, במהות ובנפש את הביטול לקב"ה.
ובלשון התניא: "מיד אמר להם לעשות לו משכן ובו קדשי הקדשים להשראת שכינתו, שהוא גילוי ייחודו יתברך" - במשכן היה קודש הקודשים, המקום המקודש ביותר להשראת שכינתו, שבו שרתה השכינה באופן גלוי ומלא ונראתה בגילוי אחדות השם, "כמו שכתוב לקמן" - בפרק נ"ג, שם יאריך אדמו"ר הזקן בדרגות הגילוי והשראת השכינה שהיו בקודש הקודשים.
ומדוע בא הציווי לבנות את המשכן מיד לאחר מתן תורה? משום שזו המטרה: הבורא רוצה שתהיה לו דירה בעולם, שתהיה השראת השכינה בעולם. וכיוון שבשעת מתן תורה לא היו ישראל מסוגלים להיות כלים לגילוי זה, נאמר להם לבנות משכן.
ומשחרב בית המקדש:
בינתיים עדיין אנו מצפים לבניין בית המקדש, ומבקשים בכל בוקר "יהי רצון מלפניך שייבנה בית המקדש". אך כל עוד לא נבנה, מניין יקבל היהודי כוחות להחדיר בפנימיותו את תודעת אחדות השם? על כך ממשיך אדמו"ר הזקן: "ומשחרב בית המקדש אין להקב"ה בעולמו משכן ומכון לשבתו, הוא ייחודו יתברך, אלא ארבע אמות של הלכה" - לאחר החורבן אין מקום שניתן לומר עליו שהוא משכן ומכון לגילוי אחדות השם, אלא ארבע אמות של הלכה.
כאשר יהודי לומד הלכה, הוא לומד את רצון השם, ובהלכות נמצא רצון הבורא בגילוי: "רצונו וחכמתו המלובשים בהלכות הערוכות לפנינו" - החכמה האלוקית מתלבשת בהלכות הערוכות לפנינו בשולחן ערוך. הרוצה לדעת היכן נמצא רצון הבורא - ילמד את תורתו. לימוד התורה הוא הנותן ליהודי את היכולת ואת הכוח להתחבר לאחדות השם ולתודעה הפנימית שברצון האלוקי.
מכאן אל המסקנה המעשית:
כאן באה נקודת החיבור. אמרנו שעל היהודי להגיע להכרה באחדות השם. הסתכלנו כלפי מעלה וראינו את האבות, את הנביאים, את משה רבנו, את ישראל בשעת מתן תורה ואת ישראל שלאחריו, שהיו להם משכן ובית מקדש - ולאחר כל אלה נשארנו אנו קטנים וצנומים. ממה נקבל, והיכן נוכל אנו לקבל עוצמה זו? בתורה, בלימוד ההלכה. ולכן, לאחר שיעמיק האדם במחשבתו בעניין הביטול כפי יכולתו - בדרגת הביטול שהייתה אצל האבות, אצל הנביאים, אצל משה רבנו, במשכן ובמעמד הר סיני - ויעלה בלבו: היכן אני בכל התמונה הזו, הם ענקים ומה אני? - "זאת ישיב אל לבו":
"כי מהיות קטן שכלי ושורש נשמתי מאין להיות מרכבה ומשכן לייחודו יתברך באמת לאמיתו" - שכלי קטן, ואיני מסוגל להגיע לדרגות ולהבנה כאלה, ואף שורש נשמתי קטן, וגם אם יהיה שכלי רחב ביותר לא אגיע לעומק זה; אין בכוחי שמוחי יהיה משכן לה' באמת, שאהפוך להיות ביטול כמרכבה. "מאחר דלית מחשבה דילי תפיסא ומשגת בו יתברך כלל וכלל" - אין למחשבתי יכולת תפיסה והשגה בייחודו יתברך כלל וכלל, ואין לי שום יכולת להפנים ולהכיר את אחדות השם, "ולא שמץ מנהו" - אף לא שמץ וניצוץ קטן מהשגת האבות והנביאים.
האם משום שאין האדם יכול להגיע לדרגת האבות והנביאים אין הוא שייך לעניין כלל, ולא נותר לו אלא ללמוד על כך ולהביט מרחוק כעל היסטוריה, לקנא בעוצמתם ולחוש שאינו מסוגל?
על כך משיב אדמו"ר הזקן: "אי לזאת - אעשה לו משכן ומכון לשבתו, הוא העסק בתלמוד תורה". אין האדם יכול להיות מה שהם היו, אך יכול הוא להיות מה שהוא: לבנות משכן לבורא בתוך עצמו. בשבתו ולומדו תורה, מכניס הוא את הקב"ה אל מוחו ואל לבו, והופך להיות מרכבה לבורא כפי יכולתו.
"כפי הפנאי, בקביעות עתים ביום ובלילה, כדת הניתנה לכל אחד ואחד בהלכות תלמוד תורה" - בהלכות תלמוד תורה יש התייחסות לכל אדם לפי יכולתו: מן הקצה האחד, "והגית בו יומם ולילה" כפשוטו, ועד הקצה המינימלי, כמאמר חז"ל "אפילו פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית" - מי שעמל קשה לפרנסתו ואינו מסוגל ליותר, ילמד פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית.
ומהו "כפי הפנאי"? חובה יש שחרית וחובה יש ערבית, אך השיעור נקבע לפי היכולת: ייתכן שהפנאי מאפשר חמש דקות שחרית וחמש דקות ערבית, ייתכן חצי שעה, וייתכן שעתיים. העיקר שאת הזמן שקבע לעצמו, מעט כרב, יהיה האדם תופס ומקדיש - וזו קביעות עתים.
קביעות עתים - בזמן ובנפש:
ידוע שהרבי הזכיר פעמים רבות כי 'קביעות עתים' צריכה להיות קביעות בזמן וקביעות בנפש. אין די בכך שאדם קובע לעצמו רבע שעה בבוקר ורבע שעה בערב (וראוי שכל אחד יתייעץ עם רבו אם אמנם זו מידת יכולתו, שכן אדם עלול להיות משוחד בעניין, ואפשר שיכול הוא יותר) - אלא שהקביעות תהיה קבועה בנפשו, שזה הזמן ואין הוא זז ממנו. מיד עם קביעת אותו רבע שעה יתגלו אלף ואחת הפרעות דווקא באותו זמן, וכל דברי העולם יבואו לטעון שאי אפשר, שאין זה הזמן. על כן נדרשת קביעות בנפש שלא תזוז.
בזמן זה שקבע ירגיש האדם שהוא בונה משכן לה', "ובזה ישמח לבו ויגיל וייתן הודאה על חלקו" - ישמח באותו רבע שעה, שעה או שעתיים, כל אחד כפי פנאו, וייתן תודה לה' על החלק שקיבל, על המתנה ועל היכולת שנתן לו הקב"ה למלא את זמנו בפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית "בשמחה וטוב לבב".
ועל מה ישמח? "על שזכה להיות אושפיזין לגבורה פעמים בכל יום". 'אושפיזין' פירושו מארח, כמוכר לנו מאושפיזי סוכות שבהם באים אורחים - וזכה האדם לארח את הקב"ה אצלו, במוחו ובביתו, ופעמיים בכל יום. אדם שיודיעו לו כי המלך בא אליו אישית בשעה מסוימת בכל יום לשתות אצלו כוס תה, יצפה לאותה שעה ויפנה את כל עיסוקיו כדי לארח את המלך. המלך בא אליו - ועל כן יש לשמוח, "כפי העת והפנאי שלו, כמידת ידו אשר הרחיב ה' לו" - 'כפי העת' היינו בוקר או ערב, ו'כפי הפנאי' היינו כמה פנאי יש לו באותה עת, רבע שעה או חצי שעה, כל אחד כפי הזמן והיכולת שנתן לו הבורא.
ראוי לציין כי שתי הנקודות המופיעות כאן בתניא אינן תוספת שהכניס המדפיס, אלא סימן שקבע אדמו"ר הזקן עצמו בכתיבת הפרק.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי מיד לאחר מתן תורה נצטוו ישראל על המשכן - מקום גשמי שבו תשרה השכינה בגילוי, ובו קודש הקודשים שהוא גילוי ייחודו יתברך - שכן בשעת מתן תורה עצמה פרחה נשמתם ולא היו כלים לגילוי. משחרב בית המקדש אין להקב"ה בעולמו משכן ומכון לשבתו אלא ארבע אמות של הלכה, שבהן מלובשים רצונו וחכמתו. מכאן המסקנה המעשית: אף שאין האדם יכול להיות מרכבה ומשכן באמת לאמיתו כאבות וכנביאים, מאחר שאין מחשבתו תופסת ומשגת בו יתברך כלל, בכוחו לעשות לו משכן ומכון לשבתו על ידי העסק בתלמוד תורה כפי פנאו, בקביעות עתים ביום ובלילה - קביעות בזמן וקביעות בנפש - ולשמוח ולהודות על שזכה להיות אושפיזין לגבורה פעמיים בכל יום.
בחלק הבא נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן שלאחר סימן זה בפרק.