העולם הקטן שעל האדם לתקן הוא עולמו שלו - מוחו ותודעתו. עליו להכניס אל תודעתו את ההכרה האלוקית שבאמונה זו, ולעשות את הקב"ה בעל הבית עליו, עד שיידע כי ברשותו הפרטית הקב"ה הוא בעל הבית. בכך יקיים את הפסוק שהבאנו קודם, "וצדיק באמונתו יחיה", שניתן לקוראו בשני אופנים: "יִחְיֶה" - האדם פועל על עצמו בעבודה פנימית וחי באמונתו; "יְחַיֶּה" - בסופו של דבר הוא מחיה גם את סביבתו, ונעשה נר להאיר ולהפוך את הסביבה הקרובה אליו וכן הלאה. ואין ספק שבסופו של דבר יבוא הקץ לחושך, ובגאולה השלמה יאיר האור האלוקי בכל העולם.
הגענו לפרק ל"ד, הנמצא בדף מ"ג עמוד א'. בפרק הקודם, פרק ל"ג, דובר בין השאר על השמחה הגדולה שצריכה ללוות את האדם.
ממה הוא שמח כל כך? מכך שהוא יודע, וליתר דיוק מאמין, באחדות השם: שהמציאות היחידה והבלעדית היא הקב"ה, וכל העולם כולו אין ואפס. עצם הזכות שנברא קטן מסוגל להכניס בקרבו אמונה בדבר נפלא כל כך, ולתפוס עניין אלוקי גדול כזה, ממלאת אותו שמחה.
ועוד נקודה הוזכרה שם: מי מאפשר לנברא להשיג דבר אין סופי כזה? הרי זהו היפך הטבע, שכן טבע האדם הוא לשמור על מציאותו ועל קיומו. לומר לאדם שעליו להכיר בכך שהוא אין ואפס ואינו נמצא - זהו היפך טבע המציאות. וכאן נדרש היהודי לא רק להאמין שהקב"ה הוא המציאות הבלעדית והיחידה ושהוא עצמו אין ואפס, אלא אף לשמוח בכך שזכה לאמונה כזו. כיצד ייתכן הדבר?
התשובה שהובאה בפרק היא שירושה היא בידינו מאבותינו, ועל כך אנו אומרים "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו". קיבלנו זאת בירושה מאברהם, יצחק ויעקב; אילו היה הדבר תלוי בטבענו, לא היינו מסוגלים כלל להגיע להכרה כזו, אלא שאבותינו הורישו לנו מתנה גדולה זו - היכולת להאמין באחדות השם.
כמו כן הוזכרו שם דברי חבקוק, שהעמיד את השער לכניסה לתורה ולמצוות על האמונה. בעצם אמונתו הופך היהודי את מהותו למשכן ולדירה לקב"ה, שכן הקב"ה שוכן אצלו, כמשל שהובא שם על מלך גדול העוזב את הכול ובא להתגורר בביתו של אדם פשוט. השמחה הגדולה ביותר היא עצם הזכייה בסוד הגדול של אחדות השם, וזו כשלעצמה מתנה גדולה שממנה עליו לשמוח.
שאלת הרצף לפרקנו:
יבוא אדם ויאמר: בזה שאני מאמין, הכנסתי את הבורא אל האמונה שלי בלבד. ומה עם שאר הכוחות והאיברים? מה עם התודעה ומה עם התנועה? היכן אני מכניס שם את הבורא? כיצד מתחבר הדבר הנפלא הזה - האמונה שיש לכל יהודי, "מאמין בן מאמין", ואף בלי עבודה - אל היום יום, אל העבודה היומיומית של כוחות הנפש? כיצד נוצר החיבור בין האמונה באין סוף האלוקי לבין מציאותו היומיומית של האדם?
מה ההבדל בין תודעה לאמונה?
תודעה עניינה תפיסת השכל, הכרת השכל וההבנה. אמונה אינה מצד השכל אלא למעלה ממנו: האדם יודע שכך הדבר ולא אחרת, אף שאין לו הסבר הגיוני לכך. אדרבה, ההיגיון תובע ממנו להסביר כיצד מציאותו אינה קיימת - וזהו היפך ההיגיון, ובכל זאת מונח אצלו בפשטות שכך הוא. ומהיכן מונח אצלו? מהיותו בנם של אברהם, יצחק ויעקב, שקיבל זאת בירושה.
אצל גוי אין יכולת כזו. אף אם יסבירו לו שנים על גבי שנים, לא שייך שתהיה אצלו הכרה שהעולם אין ואפס ושהמציאות היחידה היא הבורא. להבין ולהאמין שיש בורא לעולם - זאת הוא יכול, שכן ההכרה בקיומו של בורא אינה מאפסת את מציאות העולם; אדרבה, אין דבר העושה את עצמו, ומכאן שיש בורא שיצר את העולם. אך ההכרה העמוקה יותר, שלא רק שיש בורא לעולם אלא שהוא לבדו המציאות היחידה והבלעדית וכל השאר בטל ומבוטל, שייכת ליהודי בלבד מכוח הירושה מאבותינו. על כך אנו אומרים בכל בוקר "אשרינו... ומה יפה ירושתנו".
בהמשך לזה נבין כיצד מתחבר הדבר לכל כוחות הנפש, ומה ההבדל בין האופן שבו היה הדבר אצל אבותינו לבין האופן שבו הוא אצלנו.
לשון אדמו"ר הזקן:
"והנה מודעת זאת שהאבות הן הן המרכבה" - אבותינו הקדושים אברהם, יצחק ויעקב נקראים מרכבה. המרכבה באה לסמל ביטול מוחלט של המציאות: בשונה מסוס, הדוהר אמנם לכיוון שרוכבו מכוון אותו אך יש לו רצונות משלו, ואם לא תאחז במושכות ילך לאן שהוא רוצה ולעיתים אף יגבר עליך - הרכב אין לו מציאות משל עצמו כלל. הוא בטל לגמרי לנהג, ולאן שמוליכים אותו הוא הולך. זוהי מידת ביטולם של האבות כלפי הקב"ה, כמרכבה הבטלה כלפי המלך.
"שכל ימיהם לעולם לא הפסיקו אפילו שעה אחת מלקשר דעתם ונשמתם לרבון העולמים בביטול הנ"ל לייחודו יתברך" - ביטולם של האבות היה מוחלט, מלא ותמידי, ולא היה אצלם מצב אחר כלל (ובמקומות מסוימים מובא שאף בשנתם לא פסק ביטול זה). ההכרה המוחלטת שהשם אחד ושמו אחד, והוא המציאות היחידה והבלעדית, הייתה אצלם באופן תמידי, ולא שייך היה אצלם דבר אחר. זוהי דרגת האבות.
הנביאים: "ואחריהם כל הנביאים כל אחד לפי מדרגת נשמתו והשגתו" - מהו נביא? מצד אחד בשר ודם, אדם ככל האנשים; מצד שני נבחר על ידי הבורא שמתוך פיו ייצא דבר ה'. ומדוע נבחר? משום שהוא בטל לבורא עולם, ומתוך ביטולו יכול הוא להיות צינור. כמשל הידוע: כשהמלך מבקש להסיר לרגע את כתרו ולהניחו, יניחנו על וו התלוי בקיר ולא על ראשו של אחד מעבדיו - שכן העבד עלול לחשוב לרגע שהוא מלך, ואילו הוו לא יחוש דבר ויישאר וו כשהיה. כך הקב"ה, כביכול, מניח את כתרו על הנביא, וכלשון הפסוק שגילה ה' סודו אל עבדיו הנביאים. הנביאים אינם שווים במדרגתם - הגמרא מבחינה בין נבואת יחזקאל לנבואת ישעיהו - אלא כל אחד לפי מדרגת נשמתו והשגתו, והצד השווה שבהם שהביטול אצלם הוא ברמה גבוהה מאוד.
משה רבנו: "ומדרגת משה רבנו עליו השלום היא העולה על כולנה" - כפי שאנו אומרים בעיקרי האמונה, שלא קם בישראל נביא כמשה. עליו אמרו חז"ל "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה": אצל כל אדם הגרון הוא כלי שדרכו יוצא הקול, אך הוא בטל אל בעליו - אל שכלו ואל רגשותיו, ומשמש צינור להוצאת מה שיש בראשו ובלבו. ואילו אצל משה רבנו היה גרונו הגשמי כלי לא לעצמו אלא לשכינה, צינור שדרכו יצאה נבואת הבורא.
נמצא שהיו לנו גדולי עולם שאצלם היה הביטול לבורא מוחלט ותמידי, בכל איבריהם ובאופן מלא: האבות, הנביאים כולם, ובראשם משה רבנו עליו השלום.
ומעין גילוי זה, ומעין עוצמה כזו של התבטלות מוחלטת לקב"ה, זכו ישראל במעמד הר סיני: בשעה שעמדו לרגלי ההר ושמעו "אנוכי ה' אלוקיך", חדר הגילוי בכל מציאותם והם נעשו באותו רגע בטלים לגמרי לבורא, "רק שלא יכלו לסבול".
וזה ההבדל: אצל האבות והנביאים הגוף הגשמי נעשה כלי לגילוי - הגרון נשאר גרון על כל תכונותיו, וכגרון נעשה צינור שדרכו עוברת השכינה. ואילו אצל ישראל, משחדר גילוי כזה בגופם הגשמי, לא יכול הגוף לשאת את העוצמה, "כמאמר רז"ל שעל כל דיבור פרחה נשמתן", שהוא עניין ביטול במציאות הנ"ל - התבטלות מלאה ומוחלטת של גופם ונפשם.
וזו הנקודה שאליה חותר אדמו"ר הזקן: אצל יהודי קיימת אמונה באחדות השם, אלא שאין די בכך שתישאר בגדר אמונה בלבד - רצוננו שתחדור אל מציאותו. אצל האבות חדרה בכל מציאותם ולכן היו מרכבה; אצל הנביאים ואצל משה רבנו חדרה באופן פנימי; אך ישראל, ברגע שחדר הדבר אל מציאותם, לא החזיקו מעמד ופרחה נשמתם. כיצד אפוא ניתן מצד אחד להחזיק מעמד ולהישאר נשמה בגוף, ומצד שני שהביטול לבורא לא יישאר בתודעת האמונה בלבד אלא יחדור אל הישות הפנימית?
על כך אומר אדמו"ר הזקן: "ולכן מיד אמר להם לעשות משכן" - מכיוון שאצל ישראל פרחה נשמתם והגוף לא הכיל את העוצמה, אמר הקב"ה מיד לאחר מתן תורה למשה רבנו לומר לבני ישראל שיעשו משכן.
הערה על המילה "מיד":
במפרשי התורה מצאנו דעות שונות באיזה שלב נאמר הציווי על התרומות שעל ישראל להביא לבניית המשכן, ובאיזה שלב הביאו את התרומות בפועל. לפי סדר הפרשיות: יתרו - מתן תורה, אחריה משפטים, ולאחריהן תרומה ותצווה שבהן הציווי להביא נדבות למשכן; אחר כך באה פרשת כי תשא ובה חטא העגל; ולבסוף ויקהל ופקודי, שבהן מביאים בני ישראל את הנדבות בפועל. אך האם זהו הסדר הכרונולוגי של המאורעות? בכך נחלקו:
דעת הזוהר: גם הציווי למשה וגם הציווי לבני ישראל בעניין המשכן היו עוד לפני חטא העגל.
דעת הרמב"ן: הדבר מחולק - הציווי למשה היה לפני חטא העגל, אך בטרם הספיק למוסרו לבני ישראל אירע חטא העגל, ומשה אמר להם זאת לאחר מכן.
דעת רש"י: הכול היה לאחר חטא העגל.
לסיכום: בחלק זה חזרנו על יסודות פרק ל"ג - השמחה שבאמונה באחדות השם, שהיא ירושה מאבותינו ואינה בגדר טבעו של האדם, ועמדנו על ההבדל בין תודעה שכלית לאמונה שלמעלה מן השכל, ועל כך שהכרה זו שייכת ליהודי בלבד. משם עברנו לשאלה כיצד תחדור האמונה מכוח האמונה אל כל כוחות הנפש והמציאות היומיומית. למדנו שהאבות הן הן המרכבה, שלא הפסיקו אפילו שעה אחת מלקשר דעתם ונשמתם לרבון העולמים; שאחריהם הנביאים, כל אחד לפי מדרגת נשמתו והשגתו; ושמדרגת משה רבנו עולה על כולנה, ששכינה מדברת מתוך גרונו. ישראל זכו למעין זה במעמד הר סיני, אלא שלא יכלו לסבול ועל כל דיבור פרחה נשמתן, ולכן נצטוו מיד על עשיית המשכן. כמו כן עמדנו על מחלוקת הזוהר, הרמב"ן ורש"י בשאלת מועד הציווי על המשכן ביחס לחטא העגל.
בחלק הבא נעסוק בעניין המשכן - כיצד הוא הפתרון להמשכת הביטול אל תוך מציאותו הגשמית של האדם מבלי שיתבטל ממציאותו, וכיצד נעשה כל יהודי מקדש ומשכן לו יתברך.