בחלקים הקודמים למדנו את יסודו של אדמו"ר הזקן, שהבריאה אינה פועלת שום שינוי בבורא יתברך. כעת מבאר אדמו"ר הזקן יסוד זה בשני משלים: משל אותיות הדיבור והמחשבה, ומשל גשמי - ביטול אור הנר ואור השמש.
[ראוי להקדים: עניינים אלו אינם נקנים בשעה אחת בשבוע בלבד. מי שיתבונן בהם מדי יום ביומו - יש סיכוי שהדברים יחדרו ויפעלו את פעולתם].
לשון אדמו"ר הזקן: "וגם עתה כן הוא לבדו בלי שום שינוי כלל". ומדוע אין כאן שום שינוי? "מפני שכל הנבראים בטלים אצלו במציאות ממש" - שכן מצד האמת כל הנבראים בטלים במציאות אל הבורא. ועל כך מביא אדמו"ר הזקן שני משלים.
המשל הראשון - אותיות הדיבור והמחשבה (כפי שנתבאר באריכות בפרקים כ' וכ"א):
כולנו מאמינים שהתורה אמת, וידוע שהתורה דיברה כלשון בני אדם כדי שאנו הנבראים נבין. בספר בראשית מגלה לנו התורה כיצד נברא העולם - לא שלאחר הלימוד אנו מבינים את הבריאה עצמה, אך יש בפסוקים כמה מילים המגלות את אופן הבריאה: על ידי דיבור. "ויאמר אלוקים יהי אור", "ויאמר אלוקים תדשא הארץ דשא" וכן הלאה, וכן בפסוק המוכר לנו מן התפילה: "בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם".
מובן שאין זה דיבור כדיבורנו, שהרי אין לו גוף ואין לו דמות הגוף. אין מדובר בקול שאילו היה מונח מכשיר הקלטה בששת ימי בראשית היה נשמע ממנו הד של "יהי אור", כפי שמדמים בסרטים ובדימויים שונים. הדיבור אינו אלא משל. אלא שכאשר נוקטת התורה דווקא במשל של דיבור, ברור שהיא מבקשת לקרב לשכלנו רעיון מסוים: לדיבור שלנו יש מאפיין מסוים, ואותו מאפיין הוא שיסייע לנו להבין כיצד הדבר נעשה אצל הבורא.
ונקדים הקדמה: בכל כוח מכוחות הנבראים אין מעלה בלא חיסרון. כל דבר שתצביע על מעלתו מצד אחד - בהכרח יש בו חיסרון מן הצד השני. כל בליטה יוצרת שקע בצדה האחר, וזו מציאות העולם.
מעלת הדיבור וחסרונה:
המעלה: הדיבור מוציא את הנסתר אל הגלוי. אילו היה אדם, חס ושלום, אילם, ייתכן שבנפשו טמונים דברים נפלאים ואיש לא היה יודע מהם. זו המתנה שנתן לנו הקב"ה ובה נקראנו "מדבר": היכולת להוציא את הפנימי והנסתר החוצה.
החיסרון: ברגע שהדברים נאמרו - הם יצאו. לעולם אין אדם יכול להוציא בדיבור את כל כולו, ומשיצא הדבר שוב אין הוא שולט בו. הדיבור מגלה, אך מאותה שעה הוא יצא ממנו ואינו עוד בתוכו.
אצל הקב"ה כל המעלות הן מעלות בלבד, ואין בהן חסרונות. אנו הנבראים מוגבלים, ולכן כל מעלה שלנו כרוכה בחיסרון, ואילו אצל הבורא המעלה היא מעלה בלבד והחיסרון שבנו אינו קיים בו. לפיכך, כשמגלה התורה שהקב"ה דיבר וברא, אין כוונתה אלא למעלת הדיבור - גילוי הנסתר - בלא חסרונו. הבורא גילה כביכול את כוחו וברא בו נבראים, אך האותיות לא יצאו החוצה אלא נשארו בפנים.
ומהו "נשארו בפנים"? אצל הבורא כלל לא שייך לומר "חוץ", שהרי הכול הוא, והוא כל דבר. אלא שאף בזה אנו נעזרים במשל שלנו, כדי לבטא שאין כאן אלא מעלה: הדבר לא יצא, הוא נשאר בפנים, הוא נשאר הוא. וכיוון שנשאר בפנים - הרי הוא בלי אותיות, שהרי תבנית האותיות נוצרת רק ביציאה החוצה. נמצא שכביכול דיבר ולא דיבר: יש כאן מעלת הדיבור, ועמה אין את חסרונו.
ומה אנו מרוויחים ממשל זה? העולם הגדול והנפלא נברא בדיבור, אך דיבור זה לא יצא. תאר לעצמך מציאות שבה אתה רואה אדם שאינו מדבר, ואף על פי כן אתה רואה את כל המתרחש בתוכו - הרי אינך מעלה על דעתך שהדברים מחוץ לו, שכן הם בתוכו. כך גם העולם: הוא יצא בדיבור ולא יצא, הוא נשאר אצל הבורא ובתוכו, כלומר נשאר מאוחד עם הבורא כפי שהיה קודם היצירה. היצירה לא ניתקה אותו מן הבורא.
ואילו בתחושתנו נראה העולם מנותק מן הבורא: אנו רואים עולם ואיננו רואים את הבורא. ולמה נקרא שמו "עולם"? מלשון העלם, שהוא מעלים את עצמו. לנו נדמה שנעשתה כאן מציאות נפרדת, רחוקה ומנותקת, שאין בה קשר ואין רואים בה את היוצר. עד שאדם יכול לעלות בדעתו ולומר "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", ופרעה אמר "לי יאורי ואני עשיתיני". כל מציאות זו נובעת מכך שהבורא יצר חושך שבו יכול האדם לטעות - אך מצד האמת שום דבר לא יצא ממנו, והכול נשאר בתוכו.
ובלשון אדמו"ר הזקן:
"מפני שכל הנבראים בטלים אצלו במציאות ממש, כביטול אותיות הדיבור והמחשבה במקורן ושורשן, הוא מהות הנפש ועצמותה, שהן עשר בחינותיה חכמה בינה ודעת כו', שאין בהן בחינת אותיות עדיין" - קח את אותיות הדיבור במקורן ובשורשן, כאילו לא יצאו אלא נשארו בפנים: שם אינן אותיות כלל אלא מופשטות מכל תבנית, שכן תבנית האותיות מתקבלת רק ביציאה החוצה. בנפש עצמה, בעשר כוחותיה שדיברנו עליהם באריכות בעבר, אין אותיות כלל.
ואם יבוא השואל וישאל: הרי גם במחשבה יש אותיות, שהאדם חושב באותיות? התשובה היא שהמחשבה כבר נחשבת "יציאה" - לא יציאה החוצה אל הזולת, אלא יציאה כלפי עצמו. דוגמה פשוטה: שאלה לגיטימית היא "באיזו שפה אתה חושב?" או "באיזו שפה אתה סופר?" - זה סופר באנגלית, זה בעברית וזה ביידיש. אך ההבנה עצמה - האם יש בה שפה? בתהליך ההגעה אל ההבנה יש הבדל, אך ההבנה עצמה מופשטת מאותיות. נמצא שהמחשבה כבר מחוץ לנפש, ואילו בנפש עצמה אין אותיות.
וכשם שהאותיות בטלות במקורן, כך העולם: מצד הבורא הוא כמו שהיה קודם שנברא, ואין כאן מציאות נפרדת כלל. העולם נברא לעינינו בלבד, והבורא ברא אותו באופן כזה שעל ידי עבודה, עמל והתבוננות נגיע להכרה האמיתית שהעולם בטל - וזו עבודתנו היומיומית (וכמבואר באריכות בפרקים כ' וכ"א, עיין שם).
המשל השני - משל גשמי: אור הנר ואור השמש:
לאחר מכן מוסיף אדמו"ר הזקן ומביא "משל גשמי לזה", שכן משל האותיות והנפש מופשט במקצת. ונקדים משל גשמי פשוט עוד יותר, המובא בגמרא בלשון: "שרגא בטיהרא מאי אהני" - נר בצהריים, מה מועיל?
אדם היוצא בצהרי היום, ואפילו העומד בחדר שהשמש מאירה בו מכל החלונות, יאחז נר דולק בידו וישאל את העומד מולו: "הנר שבידי דולק או כבוי?" - ספק אם יבחין בכך. לא יראו את האש ולא את אורו של הנר, משום שכאשר יש אור חזק יותר, אין מציאות לאור הנמוך ממנו. ומכל מקום, הנר הקטן ודאי קיים: אם נקיף אותו במחיצה, מיד ייראה אורו. מדוע אם כן אינו נראה? משום שהוא נעלם ובטל מפני עוצמה גדולה ממנו.
ובלשון אדמו"ר הזקן, המביא משל מעניין דומה: "כביטול זיו ואור השמש במקורו, הוא גוף כדור השמש ברקיע". השמש היא מקור האור, וזיוה מתפשט בכל הסביבה עד אלינו, למרחק עצום. ואם היא מאירה באור כה חזק למרחק כזה, על אחת כמה וכמה שיש אור בתוך גוף כדור השמש עצמו. אלא שכל עוד הוא בתוכו אי אפשר לקרוא לו "אור", אלא "מאור": האור מקבל משמעות ושם של אור רק כשהוא מתרחק מן השמש. בתוך השמש אין הכוונה שאין שם אור - יש שם אור, אך אין לו מציאות ומשמעות לעצמו, שכן הוא בטל לגמרי במקורו.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי הבורא "הוא לבדו בלי שום שינוי כלל", מפני שכל הנבראים בטלים אצלו במציאות ממש. יסוד זה נתבאר בשני משלים: משל אותיות הדיבור - שהתורה נקטה בלשון דיבור כדי ללמדנו על מעלת גילוי הנסתר, בלא חסרון הדיבור שבנו, ולפיכך האותיות לא יצאו כביכול החוצה והעולם נשאר מאוחד בבורא כשהיה קודם היצירה; ומשל גשמי - ביטול אור הנר באור השמש וביטול זיו השמש במקורו בגוף כדור השמש, שאף שהאור קיים, אין לו מציאות ומשמעות בפני מקורו.
בחלק הבא נמשיך בביאור דבריו של אדמו"ר הזקן בפרק זה.