בחלק הקודם עמדנו על הפרט הראשון, 'ממלא כל עלמין' - החיות האלוקית המצטמצמת ומתלבשת בכל פרט ופרט, כפי שהמחשנו בדימוי של הנשמה המחיה את אברי הגוף. כעת נעבור אל הפרט השני.
הפרט השני - 'סובב כל עלמין':
לא יעלה על הדעת שברגע שהבורא מצמצם את עצמו להיות כביכול חיות מצומצמת בתוך פרט קטן, נעשה הוא עצמו מצומצם. ברור שהוא מעל הכול ומופשט מן הכול, ובה בעת, כשהוא מצמצם את עצמו לכל פרט ופרט, הוא נמצא באופן שכלפיו אין כל הבדל בין החלק העליון לחלק התחתון.
נשוב ונשתמש בדימוי של נשמה וגוף. עד כה נקטנו בדוגמה של אדם הרוצה שכל אבריו יהיו בריאים; ניקח עתה דוגמה מן הקצה השני, לא עלינו ולא על אף אחד: אדם שהגיע למצב של 'צמח'. שום דבר אינו פועל אצלו - אינו רואה, אינו שומע ואינו מדבר. ואף על פי כן, ההורג אותו חס ושלום נחשב רוצח. מדוע? משום שכללות החיות, החיבור הכללי שבין הנשמה לגוף, עדיין קיים. זהו החלק שלא ירד והצטמצם לכל הפרטים, החלק המרכזי, העיקרי והבסיסי המחבר נשמה עם גוף - והוא קיים, ואסור לנתקו.
על דרך משל ניתן להבין כך גם את החיבור שבין אלוקות לעולם: יש את החלק המצטמצם לכל פרט ופרט, ולו קוראים 'ממלא כל עלמין'; ויש דרגה גבוהה יותר, כפי שאינה יורדת ואינה מצטמצמת לכל פרט ופרט - 'סובב כל עלמין', ובלשון הכתוב "מלא כל הארץ כבודו". בדרגה זו אין נכנסים להבדלים שבין פרט לפרט, ואין הבדל בין הקטן שבנבראים, 'שלשול קטן שבים', ובין הגדול שבהם, כמו שכתוב בגמרא 'מביצי כינים ועד קרני ראמים'. מן הקטן ועד הגדול ישנה נקודה משותפת בכולם.
ולאחר מכן ישנה נקודה שלישית, גבוהה עוד יותר. מהו הצד המשותף לשתי הדרגות שהזכרנו, 'ממלא כל עלמין' ו'סובב כל עלמין'? בשתיהן אנו נותנים יחס אל העולם: העולם הוא מציאות שיש להתייחס אליה, אם באופן של 'ממלא' ואם בדרגה הגבוהה יותר של 'סובב'. אך האם זהו כל עניינו של הבורא, להתעסק עם העולם? הבורא מצד עצמו הוא מעל כל העניין הזה, וכל העולמות כלפיו "כולא קמיה כלא חשיב ממש".
אלו שלושה שלבים של התבוננות. כל שלב ושלב, אף הראשון שבהם, הוא נושא עמוק שאפשר להתחבר אליו בצורה נפלאה ולהכיר דרכו את הבורא; והלאה מזה השלב השני, המופשט יותר, והלאה מזה השלב השלישי. לשלושת השלבים מטרה אחת: לחבר את היהודי למציאות הבורא באופן שיבין את ייחודו יתברך האמיתי.
ייחודו יתברך האמיתי:
נחזור לגוף ולנשמה. אדם המביט בגוף חי - מה הוא רואה? חתיכת בשר או דבר חי? ברור שאין הוא רואה חתיכת בשר, שכן אם רואים חתיכת בשר בלבד, שוב אין זה גוף אלא דבר שאינו מחובר לנשמה, לא עלינו. ומדוע אין הוא רואה בשר? משום שהנשמה מחיה ומאירה בו עד כדי כך, שהבשר מאבד את מציאותו כבשר ונעשה דבר חי.
על דרך זה בנמשל: מכיוון שמציאות הבורא היא המחיה את העולם, פועמת בו ויוצרת אותו, הרי המסתכל על הדברים בצורה אמיתית אינו רואה את העולם כמציאות לעצמה. ודאי שיש עולם, אך מה רואים בו? ביטוי למציאות הבורא. כשם שאין רואים בשר אלא גוף חי, משום שרואים בו את פעולת הנשמה - שאמנם אי אפשר לראותה בעיניים, אך את פעולתה רואים באופן מוחשי - כך יש להסתכל על העולם: לא כמציאות עצמאית חס ושלום, בלא מציאות הבורא.
מתי יכול האדם לראות זאת כך? כאשר הוא מעמיק ומתבונן שכל העולם קיים רק משום שיש בו בכל רגע חיות אלוקית המחיה אותו. בלא התבוננות זו הוא מסתכל על העולם כמציאות נפרדת - כאילו יסתכל על הגוף ויאמר שזו חתיכת בשר השוקלת כך וכך. על הגוף לא יעלה על הדעת להסתכל כך, וכל הבעיה היא שעל העולם כן עולה על הדעת להסתכל כך, משום שבתפיסתנו אנו מנסים להפריד חס ושלום.
לפיכך על האדם להתבונן שבעצם אין מציאות של עולם; יש מציאות של בורא, והבורא מבטא את עצמו על ידי העולם הנראה לעינינו, "וכולא קמיה כלא חשיב ממש והוא לבדו הוא". אין הפירוש שלאחר שברא את העולם שוב אין הוא לבדו, שהרי יש לו כבר עולם - תפיסה זו קיימת כלפינו בלבד.
וכפי שהארכנו בזה בעבר: מציאות העולם לא הוסיפה בבורא ולא שינתה בו דבר. אין הוא 'עסוק' יותר משום שברא את העולם, שכן אין העולם מציאות עצמאית שאפשר לומר עליה שהיא מעסיקה אותו. אצלנו, אדם הרוכש מכונית שוב אינו ישן בלילה ובודק כל העת אם היא עומדת במקומה; מציאותו השתנתה, משום שרכש דבר שמחוץ למציאותו, והוא תופס חלק מתשומת לבו וחלק מיומו. ככל שהדבר פחות משמעותי כלפיו, כך הוא מוטרד ממנו פחות; וכאשר אין הדבר תופס מקום כלל, הרי הימצאותו והיעדרו שווים מבחינתו.
על דרך זה כלפי הבורא. בכל בוקר, באחד הקטעים שלפני התפילה, אומר כל יהודי: "אתה הוא עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא העולם". "אתה הוא" - אותו דבר ממש, ולא השתנה מאומה. שאילו חס ושלום היה נעשה שינוי, הרי שיש כאן הגבלה מסוימת, וכביכול עם תוספת העולם נעשה עסוק יותר - וכל עניין זה אינו שייך כלפיו יתברך כלל.
וזהו שכותב אדמו"ר הזקן: "והוא לבדו הוא בעליונים ותחתונים ממש כמו שהיה לבדו קודם ששת ימי בראשית" - בדיוק כפי שקודם בריאת העולם היה הוא לבדו, כך לאחר שנברא העולם נשאר הוא לבדו, ושום שינוי לא נעשה. ואם יש עולם, הרי העולם הוא ביטוי שלו: על ידי שהוא ממלא כל עלמין ועל ידי שהוא סובב כל עלמין, ולא באופן של מציאות נפרדת חס ושלום. וכן במקום שאנו נמצאים בו, "וגם במקום הזה שנברא בו שמים וארץ וכל צבאם היה הוא לבדו ממלא המקום הזה".
קודם שנברא העולם לא הייתה מציאות של עולם, והיה "הוא ושמו בלבד". ולאחר שנברא העולם, כפי שכבר דיברנו, ברא הקב"ה מציאות אבסורדית כביכול: הוא ברא נבראים באופן שהנברא אינו רואה את האמת, וסבור כאילו יש כאן מציאות לעצמה.
משל לדבר:
בשעת תפילה ולימוד יש לכסות את הראש. מי שאין לו כיפה ומניח את ידו שלו על ראשו במקומה - אין הדבר מועיל, ואילו אם יניח אדם אחר את ידו על ראשו, הדבר מועיל. ולכאורה, בשני המקרים הראש מכוסה, ומי שהביט בראש קודם לכן שוב אינו רואה אותו. אלא שהטעם המובא בהלכה פשוט: אין ידו של אדם מכסה על עצמו. אמנם כשאני מניח את ידי על ראשי אין האחר רואה את ראשי, וכלפי האחר הסתרתי - אך כלפי עצמי לא נחשב שכיסיתי כלל.
הלכה זו היא משל ודוגמה לדרך שבה מסתיר הקב"ה כביכול את עצמו, שלא נראה אותו. מרגע שהסתיר את עצמו, אנו הנבראים איננו רואים; אך כלפי מי נחשב הסתר זה להסתר? כלפי הנבראים בלבד. כלפי הבורא עצמו ודאי שאין כל הסתר, ולא אירע מאומה.
משל נוסף, מרב ותלמיד:
רב היושב ומלמד את תלמידיו עניין מסוים, ורואה שהתלמיד אינו מצליח להבין משום שהעניין עמוק מדי, פותח במשל ומספר לו סיפור שלם על כל פרטיו. התלמיד שומע סיפור מעניין, אך עדיין אינו יורד לסוף דעתו של רבו ואינו מבין שהסיפור כולו אינו אלא כיסוי, שמתוכו עליו להגיע אל הרעיון. בשלב שבו נתן הרב את המשל בלבד ועדיין לא גילה את הנמשל, המשל מסתיר כלפי התלמיד על הרעיון, שכן שמע סיפור ואינו מבין מה מסתתר מאחוריו. רק לאחר שיגלה לו את פרטי הנמשל יבין שהסיפור לא היה דבר בעלמא, אלא הוא שהוביל אותו וקירב אותו אל הרעיון.
אך כיצד רואה הרב את הדברים? בשעה שהוא מספר את הסיפור, האם גם אצלו מסתיר המשל על דבר מה? ברור שלא, שכן כל פרט בסיפור הוא אצלו ביטוי של הרעיון. אצלו אין הדברים מתחילים מן הסיפור אלא מן הרעיון, והוא מלביש אותו בסיפור. והבנת העניין אצל הרב שווה לפני המשל ולאחר המשל.
כך גם בנמשל: הקב"ה נותן משל - מסתיר את עצמו ונותן עולם יפה על כל פרטיו, וכל זה אינו אלא כיסוי. כלפינו, כאשר נלמד ונתבונן, נגלה שכל זה משל, ונגלה את הנמשל - את מה שמסתתר מאחוריו, את הבורא. אך כיסוי העולם הוא כלפינו בלבד, ואילו כלפיו יתברך אין כל כיסוי, ואין שום תוספת ושום שינוי לפני כן ולאחר מכן.
לסיכום: בחלק זה למדנו את הפרט השני, 'סובב כל עלמין' - הדרגה שאינה יורדת ומצטמצמת לכל פרט ופרט, ושבה אין הבדל בין הקטן שבנבראים לגדול שבהם; ואת הדרגה השלישית שמעליה, שבה הבורא מצד עצמו הוא מעל כל היחס אל העולם, ו"כולא קמיה כלא חשיב ממש". ראינו כי שלושת שלבי ההתבוננות מכוונים לתכלית אחת: להכיר בייחודו יתברך האמיתי, שאין העולם מציאות נפרדת אלא ביטוי למציאות הבורא, כשם שהגוף החי אינו נראה כחתיכת בשר אלא כדבר חי מכוח הנשמה. וכפי שהתבאר במשל כיסוי הראש ובמשל הרב ותלמידו, ההסתר וההעלם קיימים כלפי הנבראים בלבד, ואילו כלפיו יתברך "אתה הוא עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא העולם", "והוא לבדו הוא" בלא כל שינוי ותוספת.
בחלק הבא נמשיך בלימוד דבריו של אדמו"ר הזקן בפרק ל"ג.