בחלק הקודם למדנו על ביטולו של זיו השמש ואורו המתפשט בחלל העולם לגבי מקורו. על אחת כמה וכמה כאשר האור נמצא בתוך המקור עצמו: אין ספק שזיו השמש מתפשט ומאיר גם בתוך גוף כדור השמש, וביתר שאת מהתפשטותו והארתו בחלל העולם. שאם הוא מאיר בחלל העולם, הרחוק אלפי אלפי קילומטרים מן השמש - קל וחומר שהוא מאיר בתוך השמש עצמה.
אלא ששם הוא בטל במציאות: הוא נמצא, אך אין לו יחס של מציאות עצמאית, שכן המקור נמצא שם - והרי הוא כאילו אינו במציאות כלל.
משל העבד והמלך:
כשהמלך נמצא, אין לייחס מציאות לעבד העומד לפניו. כל מי שנמצא סביב המלך אינו קיים, ומי שיעניק כבוד, יחס והדר לאחד העבדים העומדים ליד המלך - הרי זו מרידה במלכות ממש: וכי ניתן להבחין כלל בדברים שמסביב כאשר המלך עומד כאן?
מסופר על עבד שעמד לפני המלך, ומאחר שהיה קר בחוץ רעד מקור. אמר המלך: "הרגו אותו". תמהו לפניו: מה חטאו? והרי קפא מקור. אלא שאילו היה חש במציאות המלך, לא היה חש במציאות עצמו כלל, ואף לא היה מרגיש שקר לו. מכיוון שחשב על עצמו - קר לו וקר לו, עד שקפא - הרי שלא עמד כלל בפני המלך. כאשר יש מלך, אין מקום כלל למחשבה על עצמו.
הכלל העולה מכאן: מקום שיש בו מציאות של מקור, אין מציאות לפרט הבא ממנו.
כך הוא באותיות ובנפש, כך באור ובשמש, וכך באור הנר לגבי אור השמש - וכל אלו אינם אלא משל לבורא ולעולם: העולם הוא הזיו והאותיות, והבורא הוא המקור. האם שייך לייחס מציאות לעולם בשעה שהמקור נמצא כאן?
אכן, בשמש ובאורה - השמש נמצאת במקומה והאור יצא ממנה. אך אצל הבורא לא שייך לומר שהעולם יצא ממנו, שהרי "לית אתר פנוי מיניה" - הוא נמצא בכל מקום, והעולם לא יצא ממנו מעולם. אלא שהבורא יצר מציאות מפליאה: אף שהוא נמצא כאן, "רואה ואינו נראה" - הוא יצר מציאות שבה אינו נראה; ומשפותח האדם את עיניו ומבין את אמיתת הדברים, מתברר שהעולם בטל ומבוטל במציאות לגמרי.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "וככה ממש דרך משל הוא ביטול העולם ומלואו במציאות לגבי מקורו" - בדיוק כביטולו של אור השמש בתוך גוף כדור השמש, ובדיוק כמשל ביטול האותיות בתוך הנפש, כך בטל העולם לגבי הבורא, שהוא אור אין סוף ברוך הוא, "כמו שכתוב שם באריכות".
האריכות בביאור עניין זה מצויה בשער הייחוד והאמונה (פרקים ח' וכ"א), ואין אדמו"ר הזקן מבקש להאריך בה כאן בפרק ל"ג. הוא מביא את הדברים כהקדמה בלבד, שההתבוננות בהם מביאה את האדם לשמחה עצומה.
מה למדנו, אם כן, עד כה? שעל האדם להתבונן - ולא רק להתבונן, אלא לצייר בשכלו את אחדות הבורא. ואין הכוונה רק לכך שיש בורא אחד, אלא שאין שום מציאות מלבד מציאות הבורא. זו נקודה עמוקה לאין ערוך.
הערה בעניין השימוש במשלים:
הרבי מעיר באחת מהערותיו לפרק זה על כך שאדמו"ר הזקן נוקט במשלים, בעוד שלכאורה יכול היה לבאר את העניין עצמו. האם רק משום שאין בכוחנו להבין? והרי גם את המשלים עצמם קשה להבין. וראוי לשים לב שבהגיעו למשל השני אין הוא אומר "ויש עוד משל", אלא מוסיף לשון מעניינת: "יש משל גשמי לזה".
אדמו"ר הרש"ב ביאר במכתבים עמוקים את ההבדלים בין המשל הראשון למשל השני, שהם רמות שונות בהבנת האלוקות, ואלו דברים עמוקים מאוד. אך כאן אין אדמו"ר הזקן מביא שני משלים כדי להסביר שני היבטים בעומק העניין, אלא כאומר: אפילו משל גשמי יש לדבר. ומה הוא מבקש להדגיש בכך? שאף הגשמיות עומדת לשירות האלוקות. כל פרט בעולם זועק שהבורא הוא המציאות האמיתית, ואף השמש הנראית בחוץ מסייעת להבין שהבורא הוא הכול. הגשמיות אינה סותרת את מציאות הבורא, אלא היא אופן נוסף לגלותו.
"כי קרבת אלוקים ממש":
כל זה צריך להוביל אל מטרת הפרק, שבה נפתח: שמחת הנפש. ובלשון אדמו"ר הזקן: "והנה כשיעמיק בזה הרבה ישמח לבו ותגל נפשו אף גילת ורנן בכל לב ונפש ומאד באמונה זו כי רבה היא כי קרבת אלוקים ממש". נבאר את הדברים, ונפתח דווקא מסיום המשפט - "כי קרבת אלוקים ממש".
מהי קירבה? נתבונן תחילה בקירבה שבין בני אדם, שיש בה דרגות:
קירבה טכנית: שניים העומדים זה ליד זה. אך האם די בכך כדי לומר "הוא קרוב אליי"? והרי גם השולחן והקיר נמצאים בסמוך לאדם, ובוודאי אין זה נקרא קרוב.
דיבור: כאשר אחד מדבר עם חברו, הרי הוא מתייחס אליו, וכבר יש כאן קירבה יתרה. אלא שאין כל דיבור מעיד על קירבה - שמא אין מדובר אלא בעניינים טכניים וחיצוניים בלבד.
פתיחת הלב: כאשר אדם מגלה לחברו את אשר בתוך תוכו, בתוך לבבו פנימה, ופותח את כל כולו בפניו - זוהי קירבה שלמעלה מקירבה.
ומה עושה הקדוש ברוך הוא עמנו? על פי ההסבר בייחודו האמיתי - הוא נמצא עם האדם. ולא חלק מצומצם ממנו, אלא הוא בעצמו, עם כל פנימיותו ועם כל עצמותו, כמו שהיה לפני שנברא העולם כך לאחר שנברא העולם - והוא בתוך תוכו של האדם.
אין קירבה גדולה מזו. אף אם יגלה אדם לחברו את כל לבו, סוף סוף משיצאו הדברים בדיבור אין זה הכול, אלא רק כמידת המילים. לעיתים אומר אדם "אין לי מילים" - יש שלב שבו כלות המילים, ובאותו שלב נפסקת התקשורת ואין הוא יכול לגלות עוד. אצל הבורא, לעומת זאת, זו "קרבת אלוקים ממש".
ומשמבין האדם שהבורא נמצא עמו בקרבת אלוקים ממש - כלום יש דבר שיביאו לנפילת הרוח? הרי היקר לו מכול, הדואג לו בכול והאוהב אותו מכול, נמצא עמו בגילוי, כאן ועכשיו. התבוננות אמיתית בזה מחייבת להביא את האדם לכך ש"ישמח לבו ותגל נפשו אף גילת ורנן" - בכל לב ונפש ומאוד, בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו: השמחה הגדולה ביותר, שהוא קרוב אליו.
מעתה, את הפסוק "מאין יבוא עזרי" אין לומר בזעקה של שאלה, אלא בסימן קריאה: אותו 'אין' - אותה העלמה שכביכול אין בה דבר - הוא שיביא את העזרה, שהרי הבורא נמצא עם האדם, קרוב אליו, אוהב אותו ודואג לו. ברגע שהאדם קולט זאת, באותו רגע נעשה לו טוב גם בפועל, שכן כל המניעות והעיכובים יורדים, וכל ההסתר יורד.
שהרי הבורא מסתיר את עצמו כדי שהאדם יגלה אותו - כמשחק מחבואים שהוא משחק עמנו, שנגלה אותו. וכלשון הפסוק בתהילים: "אכן אתה אל מסתתר". חסידים הפכו פסוק זה לניגון שמח: לכאורה "אל מסתתר" הוא עניין שגורם לנפילה, אך החסיד מגלה ואומר שאותו הסתר עצמו יביא לגילוי גדול יותר.
ומדוע נוקט אדמו"ר הזקן בלשון "באמונה זו כי רבה היא", והרי אפשר להבין את הדברים גם בהיגיון? שני טעמים בדבר:
כל ההיגיון הזה בנוי על אמונה - על הכתוב בתורה "בדבר ה' שמים נעשו" וכיוצא בזה.
ולאחר הכול, זו אמונה ולא היגיון. הקדוש ברוך הוא ברוב חסדו נתן גם להיגיון שלנו יכולת להבין במקצת את האמונה הזו, אך הבסיס לדבר הוא אמונה.
יהודי מאמין בבורא עולם ומחובר אליו בכל פנימיותו, גם ללא הבנה. אלא שאם יישאר הדבר באמונה בלבד, יהיה כדבר רחוק ממנו; וכאשר הוא משתדל להבין ולהפנים - הדבר נכנס בתוכו ממש. זהו הכלי החשוב שנותן לנו אדמו"ר הזקן בפרק זה, שמטרתו להביא את האדם לשמחת הנפש האמיתית, באופן פנימי.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי אור השמש מאיר בתוך מקורו ביתר שאת מהתפשטותו בחלל העולם, ואף על פי כן הוא שם בטל במציאות - כעבד העומד לפני המלך, שאין לייחס לו מציאות בשעה שהמלך נמצא. כך בטלים העולם ומלואו לגבי מקורם, הבורא, אלא שאצלו אין לומר כלל שהעולם יצא ממנו, שהרי "לית אתר פנוי מיניה", והוא "רואה ואינו נראה". עמדנו על הערת הרבי בעניין ה'משל הגשמי', שאף הגשמיות היא אופן לגילוי הבורא, ועל ביאור "קרבת אלוקים ממש" - שהבורא נמצא עם האדם בעצמותו ובפנימיותו, קירבה שאין למעלה ממנה, ומכאן באה שמחת הנפש "בכל לב ונפש ומאוד", שיסודה באמונה שההבנה מפנימה אותה.
שמחת הנפש הזו היא אמנם מטרה בפני עצמה - ואם נגיע אליה, והיה זה שכרנו; אך היא גם אמצעי ושלב להביא את האדם למעלה מזה. עד כה ראינו מחצית התמונה, ובחלק הבא נשלים אותה ונראה כיצד מביאים הדברים את האדם אל האמת הגלויה והשלמה.