אנו מתחילים את פרק ל"ג. כדי להבין את רצף העניינים, נקדים סקירה קצרה על הפרקים הקודמים - מפרק כ"ט ועד סוף פרק ל"ב.
סקירה מפרק כ"ט ועד פרק ל"ב:
פרקים כ"ט-ל': אדמו"ר הזקן פתח ובאר כיצד פותר היהודי את הבעיה שכינה בלשון התניא 'טמטום הלב' - הגדרתה: היהודי מבקש שעבודת השם שלו תהיה מתוך רגש, חיות ופנימיות, ואינו מצליח, מחמת אטימות. על יסוד דברי הזוהר שהעצה היעוצה לכך היא ביטוש, האריך אדמו"ר הזקן בכל פרק כ"ט ובכל פרק ל' בתיאור ארוך כיצד פועל האדם כלפי עצמו לבטש את החלק הבהמי שבו - הנפש הבהמית שבקרבו, שתחושת ה'אני' וה'יש' שבה יוצרת את האטימות ואת המחסום, המונעים מן האור האלוקי לשכון בו ברגש ובחיות.
פרק ל"א: לאחר כל האריכות בעניין הביטוש, העלה אדמו"ר הזקן בעיה: הביטוש, בכל התפריט הארוך שנתן, עלול להביא את האדם למרירות ולעצבות - דבר המושלל לחלוטין בעבודת השם. על כך ביאר שמעט שברון לב אינו נורא, ולעיתים אין ברירה - כמו אנטיביוטיקה, ודווקא "מיניה וביה". ובחציו השני של הפרק עבר במעבר חד: אף שהאדם מכיר בנחיתות בהמיותו, אין זה צריך לפגוע בהיותו שמח - שמחה מכך שיש לו גם נפש אלוקית, ובכל פעם שהוא מקיים מצווה, לומד תורה ועושה את רצון השם הוא מתחבר לאלוקות, וזו שמחת הנפש.
פרק ל"ב: כמאמר המוסגר הוסיף, שאם האדם יודע לשמוח באמת מן הנפש האלוקית שבו, ממילא יסייע לו הדבר לאהוב גם יהודי אחר. שהרי המפריע לאהבת הזולת הוא שהאדם מציב את עצמו במסגרת - 'אני' ו'הוא', וממילא הזולת מפריע לו או אינו מפריע לו, אך מדוע יתחבר עמו? אך מצד הנפשות כולנו אחד, כולנו אחים, כולנו מהות אחת. הרגלת עצמו להגביר את שמחת הנפש ולהמעיט בהתייחסות לפחיתות הגוף - היא הפותחת את הלב כלפי יהודי אחר ומביאה לאהבתו.
בפרק ל"ג מביא אדמו"ר הזקן כיוון נוסף: מה יגרום ליהודי להיות שמח. כל אדם מחפש מתכון כיצד להיות שמח, שהשמחה היא מוצר חיוני, ואחד היסודות הגדולים בעבודת השם - "עבדו את השם בשמחה" הוא דבר בסיסי ואמיתי ביותר. וכאן מוסיף אדמו"ר הזקן נקודה נוספת: מה יביא את היהודי להיות בשמחה באמת.
הקדמה: מהיכן באה השמחה?
שמחה מגורמים חיצוניים: זו השמחה המוכרת לנו יותר - חתונות, בריתות וסיטואציות שונות שהאדם נמצא בהן, והן גורמות לו שמחה.
שמחה של מצווה: סיטואציה של מצווה הגורמת שמחה. לדוגמה, בזמן שבית המקדש היה קיים נאמר "אין שמחה אלא בבשר" ו"אין שמחה אלא ביין" - אין הכוונה לבשר שקנה אצל הקצב, אלא לאכילת בשר הקרבן שהביא בחג, שבה חש רוממות ושמחה.
בפרק זה נלמד כיצד מגיע האדם לשמחה מתוך פנימיותו. שמחה הבאה מן האדם עצמו היא שמחה פנימית ומהותית הרבה יותר.
ביטוי מעניין כתב הרמב"ם בהלכות לולב, שם - בחג הסוכות הנקרא 'זמן שמחתנו', חג של שמחה - הוא כותב שהשמחה שיהודי צריך לשמוח היא "עבודה גדולה". אין זה דבר פשוט וקל. זהו ההבדל בין מצוות מעשיות לחובת הלבבות: במצוות מעשיות די בהוראה טכנית - "תגיד לי מה לעשות": כיצד מניחים תפילין, היכן קובעים מזוזה, וזה נעשה. אך מצווה שהיא חובת הלבבות, שהלב צריך להיות שותף בה, אינה עניין טכני, וכדי שתהיה באמת - נדרשת עבודה גדולה.
ומהי הנקודה שבה עובדים? על כך אומר שלמה המלך: "דע את אלוקי אביך ועבדהו בלב שלם". אם רצונך לעבוד אותו בכל הלב, בכל החיות ובכל הפנימיות - "דע את אלוקי אביך": הדבר מתחיל מן ההתבוננות במוח. כאשר יתבונן כראוי בעניינים שנלמד בפרק זה, יחלחלו הדברים וירדו אל לבו באופן שיביאוהו לשמחה אמיתית, שכן יראה שיש ליהודי בהחלט ממה לשמוח.
ניגש ללשון התניא:
"עוד זאת תהיה שמחת הנפש האמיתית" - עוד דבר שיביא את היהודי לשמחת הנפש, ושתהיה שמחה של אמת. "ובפרט כשרואה בנפשו בעתים מזומנים שצריך לזככה ולהאירה בשמחת לבב" - האדם צריך להיות שמח תמיד ואינו זקוק להזדמנות, ש"עבדו את השם בשמחה" הוא עניין תמידי; אלא שמפעם לפעם חש האדם שעליו להתעורר, ומכל מיני סיבות חסרה לו שמחה - וממילא חסרה לו חיות - ואז נדרש הוא לזכך ולהאיר את נפשו בשמחת לבב.
כשיש שמחה יש חיות, ואז הכול נפתח וכל המניעות והעיכובים נופלים. וכפי שהזכרנו באחד השיעורים הקודמים, בזוהר כתוב שבאותן פנים שהאדם מראה כלפי מעלה, פנים כאלה מראים לו מלמעלה: כשמראה מלמטה פנים של שמחה, גם מלמעלה נותנים לו הכול בשמחה - התנהגותו של האדם היא הגורמת את מהלך הדברים. על כן מוטל על האדם לפעול בעצמו להיות שמח, אך לא כדרך שאומר הצלם "חייך ומתח את הפה": שמחה אמיתית אינה דבר שניתן לשחק אותו, אלא צריכה להיות בפנימיות הלב.
"אזי יעמיק מחשבתו ויצייר בשכלו ובינתו עניין ייחודו יתברך האמיתי" - ומהו היסוד לכך: "כי עוז וחדוה במקומו". שמחה אמיתית אינה יכולה לבוא מדבר גשמי, שהרי הדבר הגשמי מוגבל, וגם אם האדם שמח בו - שמחתו נמשכת עד שהדבר נגמר. שמחה אמיתית באה רק מן החיבור אל האמת, ואמת אחת יש: מציאות הבורא היא האמת היחידה, וההתחברות אל המציאות האמיתית היא המביאה את השמחה האמיתית.
ומעניינים הלשונות כאן:
"יעמיק מחשבתו" - זו כשלעצמה עבודה גדולה: לחשוב ולהעמיק את המחשבה.
"ויצייר בשכלו ובינתו" - למעלה מכך. לעיתים אדם חושב על דבר ומבין אותו, ויש יתר על כן: שהדבר מצויר לפניו כציור מול העיניים, מוחשי, בהיר וברור, עד שהוא רואה אותו וחי אותו. לדרגה כזו רוצה אדמו"ר הזקן שהיהודי יגיע.
"עניין ייחודו יתברך האמיתי":
ההתבוננות והאמונה בייחודו יתברך האמיתי היא אחת משש המצוות התמידיות, שאינן תלויות בזמנים אלא חלות באופן תמידי - יום יום, בשבת ובחול, באנשים ובנשים. ומהו ייחודו יתברך האמיתי? במשפט אחד: לא רק להאמין שיש בורא אחד ולא שניים, אלא יותר מזה - שהמציאות היחידה היא מציאות הבורא ו"אין עוד מלבדו". וכל העולם שאתה רואה - אין זה שאין עולם, יש עולם גדול, אלא שכל העולם הזה בטל בביטול אמיתי למציאות האלוקית, ואינו סתירה לה, אלא אדרבה - הוא מבטא אותה.
רעיון זה עמוק מאוד. בתניא מוקדש לו חלק שלם - שער הייחוד והאמונה, שאליו נגיע; וכן למדנו את העניין הזה באריכות גדולה בפרקים כ' וכ"א, כעשרה פרקים לפני כן, וכפי שאדמו"ר הזקן יזכיר זאת בהמשך. כאן הוא מביא את הדברים בתקציר, ואנו נזכירם ונלמדם עד כמה שיהיה נחוץ לענייננו, שכן כאן מטרתו להוביל מתוך הבנת עניין זה אל השמחה, ועוד נראה כיצד מתחברת האמונה באחדותו ובייחודו יתברך אל השמחה.
תחילה נעמוד בקצרה על מה שנקרא שהעולם בטל למציאות הבורא, ולשם כך יביא אדמו"ר הזקן כמה משלים שיבארו את העניין. באיזה עולם מדובר? בעולם שלנו ובכל העולמות - כל עולם שהאדם מצייר לעצמו, מלמטה עד למעלה, הגשמי והרוחני גם יחד.
שלושה ביטויים בחיבור שבין הבורא לעולם:
ממלא כל עלמין.
סובב כל עלמין.
כולא קמיה כלא חשיב.
שלושת הביטויים הללו מופיעים בתניא פעמים רבות, וכבר מפרק ג' הזכירם אדמו"ר הזקן, ונחזור עליהם בקצרה.
ממלא כל עלמין: 'עלמין' בארמית הם עולמות בלשון הקודש, ובעולמות ריבוי נבראים, ולכל נברא תכונות שונות - דומם, צומח, חי ומדבר, ובכל אחד מהם רבבות מינים, אש, רוח, מים ועפר וכל מיני סוגים; ריבוי עצום, כפי שהפסוק מקפל זאת במשפט אחד: "מה רבו מעשיך השם". ובא היהודי ולומד שכל פרט בבריאה שהוא רואה וכל תכונה שהוא מכיר הוא ביטוי של אנרגיה אלוקית היוצרת את אותה תכונה. אף שנראה ריבוי תכונות שונות זו מזו, ולכל נברא ונברא תכונתו האישית, הבורא מצמצם את עצמו בעת היצירה באופן שבכל תכונה של כל נברא פרטי יהיה ביטוי של האנרגיה האלוקית האינסופית. תהליך זה נקרא 'ממלא כל עלמין', ו'ממלא' נאמר בדרך דימוי ומשל - כאילו ממלא.
וזהו החידוש: אין לומר שהעולם בכללותו נברא על ידי הבורא בלבד, אלא שכל פרט ופרט מגלה אותו. גם התנועה הקטנה של רגל הנמלה, וגם מהלכה של השמש שהוא דבר ענק - שניהם יצירה אלוקית מתמדת, עם כל הפרטים שבדבר. זהו 'ממלא כל עלמין'.
וכמו שמובא במדרש ובגמרא על הפסוק בתהילים "ברכי נפשי את השם": מה הנשמה ממלאה את הגוף - כך הקדוש ברוך הוא ממלא את העולם.
ביאור הדבר: אין אדם אומר "אני חי בכללות". הוא חי בכל פרט ופרט - כל איבר שבו וכל תא שבו, ורצונו שיהיו באופן מלא וטוב, ולכל אחד מן האיברים תכונות אחרות ושונות, והנשמה נמצאת, פועמת ומחיה כל פרט ופרט. אדם הבא אל הרופא ומתאר את בעייתו אינו מסתפק בתשובה שבכללות הוא חי, אלא מבקש שגם בפרטים ובפרטי פרטים יהיה הכול באופן המבטא את הנשמה. וכך גם הקדוש ברוך הוא ממלא את העולם: אין זה שבכללות יש בורא לעולם, אלא שכל פרט ופרט שבבריאה הוא ביטוי של הכוח האלוקי.
זהו שכותב אדמו"ר הזקן במשפט אחד, שעל האדם לצייר זאת בשכלו ולהתבונן בכך - כיצד הקדוש ברוך הוא ממלא את כל העולמות, עליונים ותחתונים: בין העולמות הרוחניים ובין הגשמיים, ואף בעולם הגשמי עצמו יש חלק נעלה יותר וחלק תחתון יותר. זהו הפרט הראשון.
לסיכום: בחלק זה סקרנו את מהלך הפרקים כ"ט-ל"ב - הביטוש כעצה ל'טמטום הלב', הזהירות מן המרירות והעצבות ושמחת הנפש האלוקית, ואהבת ישראל הנולדת ממנה. בפרק ל"ג מוסיף אדמו"ר הזקן דרך נוספת אל השמחה: לא שמחה מגורמים חיצוניים או מסיטואציה של מצווה, אלא שמחה פנימית הבאה מן ההתבוננות עצמה, שהיא "עבודה גדולה" כלשון הרמב"ם, ומתחילה מ"דע את אלוקי אביך". על האדם להעמיק מחשבתו ולצייר בשכלו ובבינתו את עניין ייחודו יתברך האמיתי - שהמציאות היחידה היא מציאות הבורא, וכל העולם בטל אליה ומבטא אותה. עמדנו על שלושת הביטויים - 'ממלא כל עלמין', 'סובב כל עלמין' ו'כולא קמיה כלא חשיב' - ובארנו את הראשון שבהם: שכל פרט ופרט בבריאה, כנשמה הממלאה את הגוף, הוא ביטוי של הכוח האלוקי.
בחלק הבא נמשיך בביאור 'סובב כל עלמין' ו'כולא קמיה כלא חשיב', ונראה כיצד ההתבוננות בייחודו יתברך מביאה את היהודי לשמחת הנפש האמיתית.