בחלקים הקודמים של פרק ל"ב למדנו כי שנאת יהודי אינה קיימת כלל, וגם במקרה הנדיר שבו מצווה לשנוא את הרע שבו, יש לאהוב את הטוב שבו. כעת מחזק אדמו"ר הזקן את הדברים עוד יותר: אותו יהודי עצמו שנצטווינו לשנוא את הרע שבו, מוטל עלינו לעורר עליו רחמים.
"וגם לעורר רחמים בלבו עליה, כי היא בבחינת גלות בתוך הרע מסטרא אחרא הגובר עליה ברשעים ח"ו" - יש לעורר רחמנות על אותו יהודי, שכן נפשו האלוקית והיצר הטוב שבו נמצאים בגלות בתוך המעשים הרעים שהוא עושה, מחמת היצר הרע שהתגבר עליהם.
ומה התועלת שבעוררות הרחמנות? "והרחמנות מבטל השנאה ומעורר האהבה" - גם את השנאה שהותרה לו במקרה הייחודי הזה עליו להחליש ולבטל.
וטעם הדבר: האדם העומד מולו מורכב מיצר טוב ומיצר רע, ונאמר לו לשנוא את הרע שבו ולאהוב את הטוב שבו. אדמו"ר הזקן מכיר את טבעו של כל אדם ויודע, שאם יעורר שנאה אפילו כלפי הרע בלבד, בהדרגה תגלוש השנאה גם ליחס שלילי אל האדם עצמו: כאשר יבקש אותו יהודי את עזרתו, תצוף מיד השנאה וישתכח ממנו "ואהבת". לפיכך יש לצמצם את השנאה למינימום האפשרי, שתתמקד רק בפינת הרע שבו, ואילו כלפי האדם עצמו תישאר אהבה - ואם יבקש עזרה, מוטל עליו לעזור לו.
מניין הכוח שברחמנות לבטל את השנאה ולעורר את האהבה?
כנודע ממה שמבארים בחסידות על הפסוק בישעיה (כ"ט): "לכן כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם, לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחוורו". הפסוק תמוה: "בית יעקב" הם עם ישראל, אך מהו "אשר פדה את אברהם" - מי פדה את אברהם? על פי הפשט יש לקרוא את המילים הללו כמאמר מוסגר המתייחס לקב"ה: כה אמר ה' (אשר פדה את אברהם והוציאו מכל צרותיו) אל בית יעקב כך וכך. אך עדיין קשה מדוע לא נקט הפסוק בסדר מפורש מתחילה.
ואכן הגמרא במסכת סנהדרין מביאה אופן שבו נקרא הפסוק כפשוטו: שיעקב אבינו פדה ממש את אברהם אבינו. שואלת הגמרא: "וכי היכן מצינו ביעקב שפדהו לאברהם?", ואומר רבי יהודה: "שפדהו מצער גידול בנים". ומבאר רש"י, שכאשר אמר הקב"ה לאברהם "והרביתי את זרעך", היה ריבוי הבנים אמור להיות אצל אברהם, ועמו גם צער גידול בנים. אצל אברהם היו שני בנים בלבד, ואף עמם לא היה פשוט, ואילו יעקב נטל על עצמו את שנים עשר השבטים ואת צער גידולם - ולא הכל עבר שם חלק במשך השנים. נמצא שיעקב חסך מאברהם את צער גידול הבנים, וזהו "יעקב אשר פדה את אברהם". הרי שגם בנגלה שבתורה קיים מושג של פדיית אברהם על ידי יעקב.
הביאור בפנימיות התורה:
ידוע ששלושת האבות מסמלים שלוש מידות:
אברהם - מידת החסד.
יצחק - מידת הגבורה.
יעקב - מידת התפארת, שהיא מידת הרחמים.
ומדוע תפארת היא רחמים? משום שהתפארת היא הקו המשלב בין חסד לגבורה. ומדוע שילוב זה נקרא רחמים?
חסד: נתינה בלי חשבון. כולם טובים, שופכים לו בלי הגבלות, וכשבאים לספר שאינו בסדר - אין הוא מכיר בטענה זו כלל.
גבורה: להיפך ממש. לצמצם תמיד, לעשות דין, להגביל, "לא מגיע לו", למנוע ממנו ולמצוא תמיד את כל הבעיות שלו.
תפארת ורחמים: עושה שלום בין שתיהן. מידת הרחמים אינה סותמת את עיניה מטענותיה של מידת הגבורה ואינה אומרת "מה פתאום, על מה אתה מדבר", אלא מודה שכל דברי הגבורה אמת - ובכל זאת רחמנות עליו, ולכן תן לו. לפיכך הרחמים הם שילוב של חסד וגבורה, ויעקב נקרא מידת הרחמים.
ועל פי זה נחזור לדברי התניא: מצוות האהבה באה ממידת החסד, ומצוות השנאה ממידת הגבורה - לאהוב את הטוב שבו ולשנוא את הרע שבו. אולם אם יישאר המצב כך, בהדרגה יצוף הרע ותתרחב השנאה, עד שישנא לא רק את הרע שבו אלא גם את האישיות ואת האדם שבו, שכן אין האדם יודע להעמיד גבולות מדויקים בין הרע שבו לבין האדם שבו, וממילא יעלה מפלס השנאה וירד מפלס האהבה.
ומה עושים כדי שמפלס האהבה יעלה על מפלס השנאה? מעוררים רחמנות. מידת הרחמים מכירה בטענת הגבורה: אמת שיש בו רע ואמת שיש לשנוא את הרע שבו, אך הרחמנות היא על הטוב שבו, ובכך מגבירה אותו. ממילא מצטמצמת השנאה למינימום היחסי שאפשר, והאהבה מתעוררת בממדים גדולים לאין ערוך - וזהו "והרחמנות מבטל השנאה ומעורר האהבה".
נמצא שהניצוץ האלוקי מרוויח פעמיים: אוהבים אותו, וגם מרחמים עליו. שתי מידות פועלות לכיוונו, והן המחלישות ומקטינות את השנאה אל הרע. זהו "יעקב אשר פדה את אברהם" - מידת הרחמים היא הפודה ומחזקת את מידת החסד והאהבה. ולעולם השנאה מכוונת אל הרע ואל מסגרת היצר הרע בלבד, ולא אל מהותו של היהודי, שהרי "אב אחד לכולנה" - את מהותו אסור לשנוא חס ושלום.
הקטע המוסגר שבסיום הפרק:
לסיום הפרק מכניס אדמו"ר הזקן קטע בסוגריים. עצם הבאתו בסוגריים מלמדת שאין זה חלק מהותי מן הפרק ואין זו בשורתו. רעיון הפרק כבר נשלם: לעורר אהבה לכל יהודי, אהבה בלי גבול, ואף במקרה הייחודי שנאמר בו שצריכה להיות שנאה - צמצמנו אותה למינימום האפשרי.
ובכל זאת יש לנו שאלה על דוד המלך, שאמר על אנשים מסוג מסוים: "תכלית שנאה שנאתים". "תכלית שנאה" אינה שנאה במינון קטן ולרע שבו בלבד, אלא שנאה מוחלטת: בלי חשבון, בלי רחמנות ובלי אהבה. כיצד ייתכן? אם אותו אדם "חברך בתורה ומצוות" - הרי השנאה רק לחלק הרע וצריך להגביר כלפיו את האהבה; ואם אינו "חברך" - אהבה בלבד. על מי, אם כן, שייך לומר אמירה כזו?
על כך עונה אדמו"ר הזקן: "ולא אמר דוד המלך ע"ה תכלית שנאה שנאתים וגו' אלא על המינים והאפיקורסים, שאין להם חלק באלוקי ישראל, כדאיתא בגמרא ריש פרק ט"ז דשבת". מן הגמרא במסכת שבת מוכח שהמינים והאפיקורסים שברמה זו מנתקים את עצמם, ברמה הגלויה על כל פנים, מכל שייכות גלויה לאלוקי ישראל, וממילא אין בהם הצד המחייב אהבה ואי אפשר לעורר כלפיהם אהבה בגלוי.
ראוי להדגיש שאין הכוונה ל"אפיקורס" שבסלנג המדובר, אלא להגדרה הלכתית מדויקת וברורה: הרמב"ם מונה בספרו חמישה הנקראים מינים ושלושה הנקראים אפיקורסים - המכחישים את מציאות הבורא, המכחישים את נבואת משה רבנו, האומרים שאין הקב"ה יודע את מעשי בני האדם, וכיוצא באלה. מדובר אפוא בהגדרה מסוימת מאוד.
כמה הדגשות:
מדוע הזכיר אדמו"ר הזקן דווקא את שמו של דוד המלך? היה יכול להביא את הפסוק בלי לציין מי אמרו, כדרכו ברוב הפסוקים. אלא שהוא מרמז לנו, שאפילו מול אפיקורס אמיתי, בהגדרתו המקסימלית, אין לאדם רגיל שום אחיזה בביטוי זה. דוד המלך היה מלך, שהיה בכוחו ובזכותו לדון, לבדוק ולבחון את הדברים, והיה במדרגה מיוחדת שאפשרה לו למדוד מתי לומר זאת. מי שאינו ברמה זו, אין לו כל יכולת לתת חותמת כזו.
אין אדם יודע מה בליבו של זולתו: "האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב". ייתכן שכל מה שנשמע כאפיקורסות נאמר כדי למצוא חן בעיני מישהו, או מטעמים פוליטיים, או סתם משום שכך בא לו. אין לקחת את אמירותיו החיצוניות ולהטביע עליו חותם. בית דין אכן פוסק ומעניש על פי מה שרואות העיניים, על פי עדות העדים ועל פי המקרה שהיה, אך לקבוע על פי זה יחס פנימי אל אדם - אין מושג כזה כלל.
דוד המלך עצמו אמר בתהילים "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם" - "יתמו חטאים" ולא "חוטאים": החטאים הם שיתמו, ואילו את החוטאים יש לקרב, לפתוח להם בסבר פנים יפות ולהראות להם את היופי והעונג שבתורה, ואז יתחברו גם הם לעניין.
ובדורנו אין מושג זה קיים כלל: כל האנשים הם בגדר "תינוקות שנשבו", ומדובר בחוסר ידיעה. ועוד, ישנו בהלכה המושג "מומר", ובו שני סוגים: מומר להכעיס, העושה דווקא כדי לעשות נגד התורה - וזה נדיר מאוד למצוא; ומומר לתיאבון, וכך הם רוב האנשים העושים נגד התורה: מפני שנוח לו, מפני שקשה לו כרגע, מפני שאינו חפץ בכך, או מפני שקשה לו לעזוב את חברתו - כל מיני שיקולי נוחות הגוררים אותו לעשות או לא לעשות את מה שהתורה אומרת.
ממילא ודאי ובוודאי שאין לומר על אדם כזה "תכלית שנאה שנאתים". מדובר במקרה נדיר ומיוחד מאוד, ולכן הובא בתניא בסוגריים, ואין אנו שייכים אליו כלל.
הזולת הוא המראה שלך:
נחזור אל הנושא המרכזי של הפרק, השייך אלינו: אהבת ישראל שצריכה להיות ללא שום גבול וללא שום תנאי, וגם במקרים המיוחדים - במינון ובצורה המיוחדים בלבד. ואם חס ושלום רואה אדם רעה בזולתו ואינו נותן דעתו על מה שנתבאר כיצד עליו להתייחס, עליו להיזכר באמרת הבעל שם טוב, שהזולת הוא המראה שלך: מה שאתה רואה אצל השני הוא משום שאתה מכיר את הדבר מעצמך, ואילולא היה הדבר קיים בך, לא היית יכול לראותו אצל השני.
רמז נאה לכך בדיני נגעים: מי שיש לו נגע - "והובא אל הכהן", וכהן שנולד בו נגע צריך ללכת אל כהן אחר, שכן "כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו". והביאור הפנימי הוא בהעמדת הפסיק במקום אחר: "כל הנגעים שאדם רואה מחוץ אליו - מנגעי עצמו", כלומר מן הנגעים שבו עצמו הוא רואה את הנגעים שבחוץ; אלמלא הייתה הבעיה בו עצמו, לא היה רואה אותה בחוץ.
ויש לשאול: מה בדבר צדיקים המוכיחים אחרים, שהם צדיקים באמת ואין בהם רע כלל - כיצד הם רואים רע בזולת, ואם רואים, האם משמע שיש רע גם בהם? אלא שהצדיק אינו רואה את הרע, אלא רואה את מה שמוטל עליו לעשות - קיום מצוות "הוכח תוכיח את עמיתך". זהו הצדיק הבא אל קהילתו להוכיחה, ואין בו אלא תוכחה בלבד. אך אדם הרואה רע בזולתו ועושה מכך כותרת ועניין, ומבשל את הדבר - עליו לעצור, להסתכל ולהבין שהדבר בא מעצמו. כלפי הזולת צריכה להיות אך ורק אהבה וחיבה, חיבה יתירה ללא גבולות, וזו מסקנתו של פרק ל"ב.
לסיכום: בחלק זה למדנו שאף במקרה שבו מצווה לשנוא את הרע שבזולת, יש לעורר עליו רחמים, שכן נפשו האלוקית בגלות בתוך הרע, ו"הרחמנות מבטל השנאה ומעורר האהבה" - כדי שהשנאה לא תגלוש מן הרע אל האדם עצמו. ראינו את כוחה של מידת הרחמים מן הפסוק "יעקב אשר פדה את אברהם": בנגלה - שפדהו מצער גידול בנים, ובפנימיות - יעקב שהוא תפארת ורחמים, המשלב חסד וגבורה ופודה את מידת החסד והאהבה. עוד עמדנו על הקטע המוסגר שבסיום הפרק בדבר "תכלית שנאה שנאתים", שנאמר על המינים והאפיקורסים בלבד, על ההגדרה ההלכתית המדויקת שלהם, ועל כך שבדורנו כל האנשים בגדר תינוקות שנשבו ואין מושג זה שייך כלל. לסיום למדנו את אמרת הבעל שם טוב שהזולת הוא המראה שלך. פרק ל"ב הוא פרק יסודי, ולכן למדנו אותו לאט מן הרגיל, שכן הוא מצריך העמקה והבנה מרובה.
בחלק הבא נפתח בעזרת השם את פרק ל"ג בליקוטי אמרים.