בחלק הקודם עסקנו בבת קול המעוררת את האדם לשוב אל בוראו, ובשאלה מדוע דווקא אנשים מסוימים נמצאים ב'אזור הקליטה' שלה. כעת נשוב לעניין ונברר: מה מתחולל באדם כאשר הבת קול מעוררת אותו והוא מחליט להתקרב?
האם הבת קול משנה אותו מבפנים? האם מי שהיו לו מידות רעות נעשה ברגע אחד בעל מידות טובות? לא. הבת קול אינה אלא דחיפה חיצונית. כדי שיחול שינוי אמיתי מוטל על האדם לעבוד: לעמול קשה, לשנות את עצמו מבפנים לאט לאט, ורק עם הזמן ישתנה מצבו. אין בכוחה של התעוררות חיצונית לחולל שינוי פנימי - אין 'בום' חיצוני המשנה את האדם מתוכו.
יציאת מצרים - שלושה שלבים:
כשהיו ישראל במצרים היו שקועים במ"ט שערי טומאה. אי אפשר להוציאם ממצב זה בבת אחת ולומר 'מעתה יצאתם, וזהו'. אין 'הוקוס פוקוס', ואין יציאה דרסטית ממצב ירוד אל מצב עליון ברגע אחד.
שלב ראשון - בריחה: תחילה על האדם להחליט מתוך קבלת עול פנימית: אמנם הייתי שקוע בכל אשר הייתי בו, אך אני עוזב זאת ואיני רוצה בכך עוד. הוא עדיין לא נשתנה, התאוות לא נגמרו והן עדיין מבלבלות את מוחו, אך ההחלטה הבסיסית הראשונה היא - אני בורח.
שלב שני - עבודה הדרגתית: לאחר הבריחה מתחיל האדם לעבוד על עצמו לאט לאט. כך עשו ישראל במשך ארבעים ותשעה יום - ספירת העומר, עבודה יומיומית על המידות, מידה אחר מידה.
שלב שלישי - מתן תורה: בתום ארבעים ותשעה יום עמדו ישראל למרגלות הר סיני מוכנים לקבל את התורה, לאחר שעמלו על עצמם וכל מידותיהם נתקנו - מ"ט ימים כנגד מ"ט שערי הטומאה, ובהם נכנסו אל מ"ט שערי הקדושה.
המצב הנפשי השתלשל גם למישור הטכני: ישראל באים אל פרעה ואומרים לו שהם הולכים דרך שלושת ימים בלבד. כך אומר אדם ל'פרעה' שלו, ליצרו הרע: איני עוזב אותך לגמרי, כרגע אני בורח, תן לי הפסקה. ליצר הטוב אומר האדם 'אני הולך עמך לנצח', אך ליצר הרע אין אומרים שמשתנים מאה ושמונים מעלות ברגע אחד, אלא 'כרגע אני בורח, בכל התוקף'.
מכאן הגישה: שמח בכל מצווה ומצווה שאתה עושה; ואם נכשלת ונטית אחר הבהמיות - ברח ממנה כרגע, עזוב ואל תשקע בה.
ובלשון אדמו"ר הזקן בפנים: "אלא מפני שהרע שבנפשות ישראל עדיין היה בתוקפו בחלל השמאלי, כי לא פסקה זוהמתן עד מתן תורה" - הרע הפנימי המצוי בתוך כל יהודי עדיין היה בתוקפו, ועד מתן תורה נותרה בהם הזוהמה, שהלכה ופחתה מיום ליום.
"משכני אחריך נרוצה":
בפרק הראשון בשיר השירים נאמר: "משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו". בחסידות עומדים על אי ההתאמה שבלשון הפסוק: "משכני" הוא לשון יחיד, ולפי זה היה ראוי לומר "אחריך ארוצה", ואילו הכתוב נוקט "נרוצה" בלשון רבים, ומיד לאחר מכן חוזר ליחיד - "הביאני". מוסבר בחסידות ששלושת הלשונות שבפסוק הם שלושת שלבי יציאת מצרים:
"משכני" - הקב"ה משך את האדם, אך את נפשו האלוקית בלבד; הנפש הבהמית נותרה בבהמיותה ולא נשתנתה.
"אחריך נרוצה" - שניהם יחד: גם הנפש הבהמית מתחילה להשתנות ולרוץ.
"הביאני המלך חדריו" - מתן תורה: נכנסנו פנימה וקיבלנו את התורה.
"רק מגמתם ופניתם לצאת נפשם האלוקית מגלות הסטרא אחרא היא טומאת מצרים ולדבקה בו יתברך" - זוהי המגמה הפנימית שצריכה להיות ליהודי: בשלב הראשון בורחים מן המצב, ואחר כך יוצאים ממנו לאט לאט.
כאן מביא אדמו"ר הזקן שלשה פסוקים:
"ה' עוזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה" - שלוש לשונות: הוא החוזק שלי, הוא המעוז שלי, והוא המקום שאליו אני יכול לנוס. אני נס אליו ובורח ממצבי.
"מגיני וקרן ישעי משגבי ומנוסי" - כאן שתי לשונות בלבד: הוא המשגב והמשענת שלי, והוא המקום שאני נס אליו.
"והוא מנוס לי" - לשון אחת בלבד.
על הלשון האחרונה מציין הרבי סימן שאלה, שכן צריך עיון היכן נמצא כתוב זה: אין בכל התנ"ך פסוק ברצף לשון זה, ואדמו"ר הזקן חיבר כאן כמה לשונות והביאן כלשון פסוק.
בהערותיו על התניא על דרך הקבלה והסוד מבאר רבי לוי יצחק, אביו של הרבי, מדוע בכתוב הראשון שלוש לשונות, בשני שתיים ובשלישי אחת: הדבר מכוון כנגד דרגות הרע שבאדם. החמור שבהם הוא הרע שבמעשה, וממנו בורח האדם בשלוש לשונות; אחריו הרע שבדיבור, ואחריו הרע שבמחשבה. ראוי לציין כי שלושת שרי פרעה - שר הטבחים, שר המשקים ושר האופים - הם ראשי תיבות טמ"א, והאדם נדרש לברוח מן ה'טמא' הזה, מן השרים הללו, ובריחה זו נעשית בדרך מנוסה.
לעתיד לבוא - שלא במנוסה:
לעתיד לבוא, כשיעביר ה' את רוח הטומאה מן הארץ וכשיבוא משיח ונצא מן הגלות, יהיה הדבר באופן אחר, ולא נברח כדרך שיצאנו ממצרים. הכתוב אומר במפורש: "ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה'" - במצרים נאמר "וילך מאחריהם", ואילו בגאולה העתידה "הולך לפניכם". במצרים היינו שקועים ברע והיה הכרח לברוח; אך לאחר כל עבודת הגלות, כאשר עם ישראל עמל על עצמו וכולו נעשה זך וטהור, שוב אין צורך לברוח מן הרע - הרע נעלם, אין ממה לברוח, כולו טוב וכולו זכאי.
זוהי המשמעות הפנימית של הפרק: הרע שבאדם אינו צריך למנוע ממנו את השמחה. עם ישראל שמחו ביציאתם ממצרים אף שהרע עדיין היה בקרבם - לא ברחו ממנו ולא עזבוהו אלא במשך ארבעים ותשעה ימי עבודה.
סיום הפרק: ירידה לצורך עלייה:
אדמו"ר הזקן מוסיף בסיום הפרק נקודת מחשבה נוספת, כדי שהתשובה תהיה בעוצמה גדולה יותר - "להיות בחינת תשובה זו ביתר שאת ויתר עוז מעומקא דליבא" - וכדי שגם שמחת הנפש תתווסף.
עד כה דיברנו על גישה אחת: יש לך גוף המפריע ויש לך נשמה המתחברת לאלוקות - שמח בנשמה ואל תיתן דעתך לגוף. בסיום הפרק אומר אדמו"ר הזקן שהאמת עמוקה יותר: דווקא שים לב לגוף, שכן כל מה שאתה מחבר את נשמתך לאלוקות - אין אתה מחברה לבדה, אלא עמה גם את הגוף. ממילא שמחתך גדולה יותר, שהרי אתה גורם גם לגוף להתחבר, ונמצא שהירידה שירדה הנשמה לגוף הייתה כדאית - ירידה לצורך עלייה, שבה פועל האדם חידוש שלא היה קודם לכן.
ובלשון הפרק: "כאשר ישיב אל לבו דעת ותבונה לנחמו מעצבונו ויגונו, לאמר כנ"ל" - כל שנתבאר בפרקים כ"ט ול"א אמת הוא, "אך אני לא עשיתי את עצמי": לא אנו בראנו את הגוף, לא אנו עשינו לעצמנו בהמה מפריעה כזו, ולא אנו הכנסנו את עצמנו למצב זה, אלא הקב"ה הכניסנו אליו. "ולמה עשה ה' כזאת, להוריד חלק מאורו יתברך הממלא וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב, והלבישו במשכא דחויא וטיפה סרוחה" - נשמה גדולה כל כך, ממקום נעלה כל כך, הלביש הקב"ה במצב ירוד זה. כביכול נטל בכך סיכון - ולשם מה?
[כאן עולה השאלה: אצל אדם הראשון לא היה המצב כך, ורק לאחר חטא עץ הדעת נכנס הרע. אלא שהגמרא דורשת על הפסוק "נורא עלילה על בני אדם", שאף חטא עץ הדעת הוא חלק מן התוכנית האלוקית הקיימת בבריאה. הקב"ה ברא עולם כזה משום שרצה לדור בתחתונים, ורצה עולם נמוך, תחתון וירוד. כל המצב שבו אנו נמצאים הוא מצב מתוכנן - לא שהחטא מתוכנן חס ושלום, אלא הפוטנציאל לחטוא והמצב הירוד הם נתון שבו הציב אותנו בורא עולם].
[מכאן מובן גם מדוע התינוק בוכה בצאתו לאוויר העולם בשעה שכולם שמחים: הוא הגיע זה עתה ממקום נעלה כל כך, ואינו מבין כלל לאן שלחוהו ולשם מה ירד למצב ירוד כזה - "למה עשה ה' ככה?"].
והתשובה: "אך אם ירידה זו היא צורך עלייה" - כל הירידה אינה אלא כדי שתהיה עלייה. עלייה למי? להעלות את הגוף. שאילו הייתה המטרה להעלות את הנשמה בלבד, היו דרכים אחרות לכך; אלא ששלחוה דווקא אל תוך הגוף. ודאי שגם הנשמה מתעלה מכך, אך המטרה היא להעלות את הגוף ואת החומריות: "להעלות לה' כל נפש החיונית הבהמית שמקליפת נוגה וכל לבושיה, הן בחינת מחשבה דיבור ומעשה שלה, על ידי התלבשותן במעשה דיבור ומחשבת התורה". הכוונה ב'גוף' היא הנפש החיונית והכוחות הגשמיים והחומריים שבאדם, שכולם נרתמים לצורך הקדושה: כאשר האדם לומד, מתפלל ומקיים מצוות במחשבה, בדיבור ובמעשה - הוא מושך עמו את הגוף אל הקדושה. זו המטרה.
מעתה אל יתלונן האדם ויאמר: מדוע הורדתני לתוך החושך? הורידוהו לשם כך שיהיו הרווחים גדולים. סיכון גדול מביא רווח גדול, וסיכון מחושב מביא רווחים קטנים. הקב"ה נטל סיכון גדול משום שהוא סומך עלינו שנוכל להביא לו רווחים גדולים; וכל אחד ואחד מאיתנו נשלח לכאן למטרה זו - להביא לקב"ה נחת רוח אמיתית.
[אמנם בתחילת התניא מדובר ב'צדיק וטוב לו', שאצלו יצא הרע לגמרי והוא הפך אף את גופו לקדושה - אך אין זו מדרגה השייכת לכל אחד ואין זו המטרה המוטלת על כל אדם. המטרה היא לזכך במשך מאה ועשרים שנה, להילחם ולהכניס עוד נקודת אור ועוד נקודת אור עד אין סוף. וסופם של כולם להצליח, שהרי "לא ידח ממנו נידח"].
"כמו שיתבאר לקמן עניין העלאה זו באריכות, איך שהיא תכלית בריאת העולם" - בפרק ל"ו יבאר אדמו"ר הזקן שזוהי תכלית הבריאה.
ומכאן המסקנה שבה חותם אדמו"ר הזקן את הפרק: "אם כן זאת אעשה וזאת תהיה כל מגמתי כל ימי חלדי, לכל בהן חיי רוחי ונפשי" - להכליל בהן, בתורה ובמצוות, את כל חייו ואת כל נפשו, "כמו שכתוב אליך ה' נפשי אשא, דהיינו לקשר מחשבתי ודיבורי במחשבתו ודיבורו יתברך, והן הן גופי הלכות הערוכות לפנינו" - כאשר אדם לומד הלכות והוגה בהן, הריהו מקשר את דיבורו ומחשבתו בקב"ה, "וכן מעשה במעשה המצוות".
"שלכן נקראת התורה משיבת נפש" - "תורת ה' תמימה משיבת נפש": התורה משיבה את הנפש למקורה ולשורשה העליון. לא את הנפש האלוקית בלבד היא מחזירה למקורה, אלא גם את הנפש הבהמית היא מרוממת. ועל זה נאמר: "פקודי ה' ישרים משמחי לב".
לסיכום: בחלק זה למדנו כי הבת קול אינה אלא דחיפה חיצונית, ואילו השינוי הפנימי נעשה בעבודה הדרגתית: תחילה בריחה מן המצב, אחר כך עבודה יומיומית על המידות (ארבעים ותשעה ימי הספירה), ולבסוף מתן תורה והכניסה למ"ט שערי קדושה - שלושה שלבים המרומזים אף בפסוק "משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו". עמדנו על שלוש לשונות המנוסה שבכתובים וביאורו של רבי לוי יצחק כנגד הרע שבמעשה, בדיבור ובמחשבה; על הגאולה העתידה שתהיה שלא במנוסה, משום שהרע כבר יתבטל; ועל סיום הפרק - שהירידה לגוף היא ירידה לצורך עלייה, להעלות את הגוף ואת הנפש החיונית על ידי מחשבה דיבור ומעשה של תורה ומצוות, ובכך להוסיף בעוצמת התשובה ובשמחת הנפש.
וסיכומו של עניין מתחילת פרק כ"ח ואילך: אדם שיש לו טמטום הלב ואינו מצליח להתעורר - עומדת לפניו דרך עבודה ארוכה, 'שפשוף' רציני של התבוננות במצבו הירוד. אמנם לזמן קצר תוריד אותו התבוננות זו במצב רוחו - "כיצד הגעתי למצב נמוך כל כך?" - אך מיד לאחר מכן יבין את התכלית והמטרה שבכל זה, לנצל כל רגע אפשרי לעשות מעשה טוב, ללמוד תורת ה', להתפלל, להתרומם ולהתחבר אל האמת האלוקית כל ימיו בתשובה. הכרה זו צריכה להביא את האדם לשמחה גדולה בכל רגע ורגע. וכפתגם הידוע: שמחה אולי אינה מצווה, אך למקום שהשמחה מסוגלת להוביל - אין מצווה שיכולה להוביל. אדם השרוי בשמחה וברוממות יגיע בלא ספק אל המטרות הגדולות ביותר, עד שנזכה כולנו לשמוח בשמחת הגאולה מיד ממש, בעזרת השם.
בחלק הבא נמשיך, בעזרת השם, אל פרק ל"ב.